אין איל (על הדברים הנאמרים בראשית הדברים)

א.ר.ו.כ

את אלה הדברים עלי להעלות לפני פרק רביעי, והם בחינת הקדמה לו, השלמה לו, התבוננות מסויימת לה אני זקוק על מנת שאוכל להמשיך.

ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת
ויאמר: את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא
ויאמר האדם: האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל

ותאמר האשה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון
ותאמר האשה: הנחש השיאני ואכל
ותאמר: קניתי איש את ה'
כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין

ויאמר אל האשה: אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן
ויאמר הנחש אל האשה: לא מות תמתון כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע

התבוננות:

1. דברי אדם
א) אדם מדבר אך ורק בגן העדן ואך ורק אל האלוהים. אין שום ציטוט או אמירה שלו אל האשה או אל הנחש, על אף שאנו יודעים שהוא קרא בשמות לבעלי החיים. כלומר, יש לו דיבור נסתר (הקריאה בשם), יש לו דיבור גלוי (אלה הפסוקים). והאופן שבו קרא לזאת בשם אשה גלוי הוא וברור, ואפשר לעמוד על האופן שבו קרא שמות לבעלי החיים קודם הופעת האשה. כלומר, בקריאת השם לאשה חושף האדם את דרך מחשבתו, כיצד הוא מתבונן בדברים וכיצד אותה התבוננות מאפשרת לו לקרוא בשם לדברים שהם חסרי שם. דבר זה גדול הוא מאד, וזאת יודע כל מי שניסה אי פעם להמציא שם לדבר שאיננו קיים, או לדבר ראשוני.
עוד יש לשים לב כי אין האדם מדבר עוד לעולם בתורה, וכי גם האלוהים לא מדבר אליו עוד. אין עוד דבר ביניהם.
כמו כן, אין אנו רואים דו-שיח כלשהו בין האדם לבין אשתו, לא בתוך הגן, לא מחוץ לגן. אלא שבתוך הגן אנו רואים איזה קשר ביניהם (דבקים זה בזה, היא נותנת לו לאכול, הוא והיא מתחבאים יחד בעץ הגן), ואילו מחוץ לגן הוא משמש אותה כפר הרבעה ותו לא. לא רואים ולא שומעים שום דיבור ביניהם, והוא גם מניח לה לקרוא שמות לילדים הנולדים, על אף שכחו בקריאת שמות גדול.
ב) בתחילה כתוב ויאמר האדם, אחר כך ויאמר ולבסוף שוב, ויאמר האדם. מה זה אומר לנו? זה אומר לנו שדברו הראשון בא עם נוכחות גדולה. שלו ושלה. והם היו אדם.
אחר כך, כשחטא ונבהל פוחתת הנוכחות שלו, הוא רק ויאמר, אין שם את כל ישותו הדוברת, אלא רק אמירה והם עדיין שניים שהם אחד – שנאמר ויתחבא וגם שמעתי, ואירא, ואחבא את כל הפעלים מטה ביחיד על אף היותם שניים. ולבסוף, כשהוא כועס ופגוע ונפרד מאד, הוא שוב נוכח, אם כי לבדו – ויאמר האדם היא נתנה לי מן העץ היא לבדה, היא נפרדת, אני לבדי, אני נפרד. (כך גם ג'ורג' אורוול ב- 1984 שם בפי גיבורו את המשפט הנורא: "עשו את זה לה, עשו את זה לה" – הוא לא עוד אחד איתה באהבתם, אלא לבד, הולך ומתאהב באח הגדול.)
ג) מספר התיבות שאומר אדם בכל התורה כולה הוא 32. שלושים ושתיים. ל"ב נתיבות פליאות חכמה שבהם יצר חקק חצב וברא ה' א-דני צבאות את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם. אבל אדם בגימטריה 45, והפער בין אדם לבין מספר מלותיו עומד על 13, כי רק כאשר ישוב להיות לב אחד ישוב להיות אדם. הוא קרע מעל עצמו את אחדותו באותו החטא, אבל בו בזמן נתן לנו את סיפור חיינו.

2. דברי האשה
א. דרגות הפירוט: ותאמר האשה אל הנחש, ותאמר האשה, ותאמר, ולבסוף היא אומרת בלא הפנייה כלל. היא פשוט אומרת.
בתחילה היו דבריה מכוונים אל הנחש והיא כולה שם, אחר כך אל האלוהים, אבל הוא נסתר והיא נוכחת, ובדבריה שב ונזכר הנחש, שאמרה – הנחש השיאני ואכל. אחר כך היא אומרת קניתי איש את ה', והיא איננה נוכחת. למי היא אומרת זאת? ונראה כי פשט הוא שאמרה לעצמה, בלבה, שאולי חשבה לעצמה שקנתה איש, את אותו האיש שמכרה בעבור הפיתוי, אולי שבה וקנתה את אהבתו. ובכלל, מה עניין קניין כאן? וזה כתוב בפירוש הפסוק, אני מניח. ודבריה הם הסבר לשם שבחרה לבנה הבכור, קין.
ולבסוף, בלי להציג ובלי להפנות, היא מסבירה מדוע קראה לבנה בשם שת: כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. וזה מוזר כי מספיק החלק הראשון של המשפט למען הסבר בדבר השם הניתן לבן, אז למה הוסיפה את החתימה המיותרת? ובכלל, מה זה שת? שת זה שם, נתן. שם לי אלוהים זרע אחר, נתן לי אלוהים זרע אחר. וזה לשון תשתית.
אבל יש כאן יותר מזה משום שהיא אשת אדם, והיא מסירה את האות א' מהיותה אשת, ונותר רק שת, כמו מכירה באבדן האחדות, באבדן האחד, ושת מרמז על שתיים. וזה עצוב מאד, ועמוק מאד מצידה. היא גם מסירה את האחד מאדם, ונותר דם, והרי מכירה היא במעשה הרצח, בדם בנה הנשפך על הארץ, ולכן מזכירה את המעשה, מכירה בו, משלימה איתו אולי, על מנת שתוכל לחיות עוד. ואלה הם דבריה האחרונים עלי אדמות.
ב. שני דבריה הראשונים נאמרים בתוך הגן, פעם אל הנחש ופעם אל האלוהים. ומחוץ לגן אין האלוהים מדבר עמה כלל, כמו עם אדם. ממש חרם מצד האלוהים על יציריו שחטאו. שתיקת האלוהים קשה היא מכל. שאתה יודע שהוא שם, שהוא היה, שהוא דיבר, ליטף, כיוון, אהב. ולפתע הוא נעלם, ואתה צריך לפעול לבדך, באין מכוון, באין בטחון במעשיך, במחשבותיך, בדבריך. ואין אתה יכול לשכוח אותו. אין אתה יכול לומר – טוב, הוא לא היה, אמשיך לבדי. הוא היה, והוא נסתר, ואתה כל כך אומלל.
שני דבריה האחרונים נאמרים מחוץ לגן, והם בינה לבינה, אבל הסביבה יודעת ומקבלת. שהרי הסביבה צריכה גם היא לקרוא לבן האחד קין, ולבן האחר שת.
ג. מספר התיבות הכולל שאומרת האשה הוא 37 וזה עולה הבל, והנה רמז קטן לכך שדבריה לבסוף כוונו אל אותו הבן הזנוח, שלא ברור מי קראו בשם, שדמיו נשפכו ארצה, אל האדמה, אליה באיזושהי מדה, שהרי אנו שבים ואומרים, חוה היא האדמה אותה עובד אדם, וקול דמי בנה זעק אל האלוהים ממנה.

3. דברי הנחש
א. בתחילה נסתר ואחר כך גלוי.
ב. מספר תיבות כולל 26, וזה שם הויה. הנחש יודע את תפקידו בשלמות, הוא נדמה כאחדות, אבל כל כולו פירוד, וזאת במצוות ה' האחד, ואת זאת הסתירה אין ליישב כי אם לחיות בכל עוז.

שבח והודיה לאל על אלה הדברים.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדי השם הנאמנים ובדברו הגדול, האחד.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.

אור לכ"ח בניסן, (ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה), התשע"א.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s