אין איל (בראשית ד', א' – ב' ) (הקדמה וחלק א')

א.ר.ו.כ

והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה': ותסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה

הקדמה:
פחד ורוממות רוח אופפים אותי כעת. השניים יצאו מן הגן. אין הם עוד נבדלים מאיתנו במקום היותם. (נבדלים הם באיכותם (כיצד נוצרו), באורך חייהם, במגע הישיר עם האל, באחדותם (שנפגמה אמנם, אלא שיודעים הם מהי), בפירודם (שבא אחרי ידיעת האחדות), ועוד ועוד). אבל הם לא עוד בגן, אלא בזה העולם, ונקודה זו יוצרת חיבור ממשי בינינו – החיים כאן כיום – לבין אלה השניים.
הם היו בגן העדן. הם יצאו. עכשיו הם כאן.
אנו נמצאים, אם כן, בנקודת ראשית פעולתם במרחב הזה, אשר מוכר הוא לנו, ולא עוד זר ושונה. לפיכך אכתוב: קורות ראשית פעולתנו. ויש להוסיף, ובעתיד אוסיף בעזרת השם ברוך הוא, את השהייה בגן העדן כגורם בפירוש. כלומר, לא נכון הוא הדבר להתבונן בסיפור גן העדן, תוך צפייה בנפשות הפועלות בלבד וחקירת מעשיהם ודבריהם שנאמרו ושלא נאמרו. יש להוסיף את התווך שבו הם נתונים, כגורם משפיע. כמו להתבונן בתבנית נוף מולדתו של אדם כמשתתפת פעילה בעיצוב אישיותו. ואין להקל בזה. הייתי אומר כאן, רק כרעיון ראשוני, שגן העדן הוא סביבה שאינה סובלת פירוד. ומשהפרידו, חייבים היו לִגְלוֹת. וזה טעם נוסף לעונש, שלא בא מן האדם או מן האלוהים, אלא מן הגן. דוגמא מן החיים לדבר זה הוא חדר נקי (במפעל או בבית חולים), שם אסור ללכת בבגדים רגילים, ויש להתעטף ולעבור תהליך לפני שנכנסים. כמו אומר המקום: כאן נקי. לפיכך, מי שמתנגע והוא איננו נקי – מסולק. כך שאפשר לראות את גן העדן כמקום שאומר: כאן אחד. ומי שאינו אחד עוד – מסולק. זה גם מאפשר לפרש את פניית האלוהים אל השניים בלשון יחיד ככזו שנעשית מפאת כבוד המקום, ולאו דווקא על מנת לדייק. אלא, שכהרגלי, חרגתי מעט, וכהרגלי אחרוג עוד מעט, ודי: מכאן אפשר לפרש את הבטחת בני האדם לעצמם שעם המוות ישובו אל הגן, כתפישתם את המוות כגורם המאחד הגדול ביותר. מפני שכולם ימותו. כולם.

על כל פנים, אנו באים אל מצב שיש בו איזו ראשוניות חגיגית. בתולית. השניים עומדים להתחיל את חייהם המשותפים בדירה החדשה, עם הרהיטים החדשים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, והם אינם יודעים מה צופנים החיים בעבורם. הם אינם יודעים.

פשט הפסוקים:
אדם יודע את חוה והיא יולדת שני ילדים: לבכור קוראת חוה קין, והצעיר שמו הבל, ולא ידוע מי קראו בשם. שניהם גדלים להיות חקלאים: קין עוסק בעבודת אדמה, והבל ברעיית צאן.

התבוננות:
והאדם ידע את חוה אשתו וכבר עולה שאלה מלפנינו: אומרת התורה בפסוקי הגירוש: וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה והנה יצא האדם מן הגן, והתורה אינה מספרת לנו כי הוא עובד אדמה, וכי הוא מסתגל לחייו החדשים מחוץ לגן. אלא, היא מספרת, הוא יודע את אשתו. וזה מצויין, אלא שלא זה היה הציווי האלוהי, ובכלל, מדוע פותחת התורה את פרק החיים שמחוץ לגן בדבר זה? והשאלה מסגירה את התשובה.
וכבר נרמז זה בפירוש הפסוקים הקודמים שם נאמר אדמה זו אשתו, ולפיכך הרי שביודעו אותה, אכן עובד אדמה הוא. והיא אדמה פוריה, שכתוב ותהר. אדמה זו אשתו לא משום הפירוש בלבד, אלא גם משום התייחסות מילולית לתיבות אדם-אדמה (ולאו דווקא התייחסות תוכנית). הוא אדם, היא אדמה, וכל עבודתו, גם אם עמל בשדה הוא או בבית המדרש, או במשרד ובכל מקום שהוא עובד – עבודתו אותה היא.
יתר על כן: בתוך הגן, בתוך התווך האחד והמאחד, לא היה האדם צריך לעבוד על מנת להתקיים. הכל בא מן המוכן. ויש לך לבדוק אמירה זאת משום שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, כלומר צריך היה לעבוד. אלא שראינו כי פירוש זה גורס כי תיבות לעבדה ולשמרה מושאן הוא האשה, והיא אף מתגלית לנו שם כגן העדן עצמו. דבר אחר: האם שמר אותה? לא, שהרי נפגמה מדברו של נחש. ואם מעל בתפקידו זה, לשמור, אפשר שמעל גם בתפקידו השני – הלא הוא הראשון – לעבוד. כך שלאו דווקא עבד שם, ואם עבד, לא היה זה על מנת להניח אוכל על השולחן, אלא על מנת לקיים את הציווי. וכך מתגלה העבודה כערך שאיננו תלוי בפרנסה, כלומר ערך לעצמו. וכל זה יפה אלא, אומרים אנו כאן, הוא לא עבד אותה. הוא הפר את הציווי ההוא ומכאן שחטאו קדם לחטאה. ובאין עבודה אין פרנסה. ומכאן שלא ידעהּ בגן, וגאה בה הצורך לחיים, ובאין עובד ומפרנס, מצאה נחמה בנחש. ומי שידע אבטלה בחייו יודע את אמיתת הדברים. עוד יש כאן אינטואיציה נשית: שתחת הפיתוי לנחש, יכולה היתה לאכול מעץ החיים, כלומר להעניק חיים מעצמה אל עצמה, אבל ידעה שלא נכון הוא, ואסרה על עצמה. היא בחרה לחקות את פעולת פרי עץ החיים, ונטעה את החיים ברחמה, מזרעו של נחש.
וראינו כבר שהיא היתה אם כל חי, שנלקחו ממנה פרותיה. ועל כן, כשגורשה מן הגן ויצאה אל העולם, נכנעה בפני אדם כמו אותה לביאה הנכנעת בפני האריה שטרף את גוריה. (וזו פליאה של ממש: כשאדם מעמיק חשוב ונוכח עד כמה גדול הוא הדחף לחיים המפעם בתוך האשה, אין לו אלא להשיל נעליו מעל רגליו, ולהשתחוות – בפני האל – אפיים ארצה).
עוד: הרי ציווה מפורשות: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה והם מקיימים את הציווי הראשון בכל לב, כאשר משימים עצמם מיידית לפרייה ולרבייה, וזוהי גם עבודת האדמה שעליה צווה אדם בגירוש: וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לֻקָח משם. ויש כאן קריאה ברורה המזהה את האשה עם האדמה, ולכן ידיעתו אותה – בחריש ובזריעה ובקציר, היא עבודת האדמה ממש, והנה נגלה פה מעגל יפה, שהוא לוּקָח ממנה, והיא ממנו לוּקָחָה, ועבודתו אותה נושאת פרי ככתוב:

ותהר

ההריון הראשון. ויש לך לכתוב: ההריון הראשון מחוץ לגן. וגם: ותהר אותיות תורה.
התורה באה לעולם בידיעת אדם הראשון את חוה אשתו מחוץ לגן, לראשונה. והיא קדמה לעולם, אבל התגשמה שם, בזיווג הראשון בעולם, בין חוה לבין אדם. ומכאן מובן מאד עד כמה אנו רציניים כשאנו אומרים תורת חיים. תורת משה תורת חיים היא, תורת משה חיים היא.

עוד: והאדם ידע את חוה אשתו ותיבה ראשונה כאן מדברת בלשון כללי, ולא קוראת לאדם בשמו אלא מציינת את תוארו, והוא יחיד. זה הבדל גדול מן האדם של תוך הגן, שהיה בחינת זכר ונקבה ברא אותם. כך שהתיבה הראשונה שמחוץ לגן קשורה בקשר ישיר לפירוד שמחוץ לגן. ומיד לאחר מכן ידע, כלומר הפירוד בא עם תיקונו, או לפחות עם הניסיון לתקנו, בידיעה. נסיון זה כשל, כך אני סבור, ומיד אברר מדוע.
עוד יש להוסיף ו' ה' אדם, כלומר שתי אותיות אחרונות של שם הויה מצומדות לאדם, ושתי אותיות ראשונות, י' ה' נתונות בהעלם. פירוש: זיווג חכמה-בינה (י-ה) מתקיים תמיד, ועל כן הוא בהעלם, שאין זה לפי כבודו של זיווג שבנצח להגלות, וזיווג תפארת-מלכות איננו מתקיים תמיד, אלא שבמקרה זה האדם ואשתו באים לתקן את הפירוד ולהעמיד תולדות, ולכן טבעי הוא ששתי אותיות ו' ה' יופיעו בצמוד לאדם הצמוד לחוה, כלשון הפסוק: והאדם ידע את חוה אשתו. ואין כאן מקרה ח"ו.

חוה לפני שנתחיל עם שמה נקשור את הדברים הקודמים לזה, ונבחין ששמה של חוה מכיל את אותיות ו' ה', כך שמבחינת שמה היא תמיד בזיווג, ולא זו בלבד אלא זיווג חי, כפי שמעידה האות ח' שבתחילה. אבל ח' עניינה גם חטא, וגם חשך ולא תמיד מבורר לאשורו טיבו של הזיווג. וברי כי לפעמים כך הוא ולפעמים אחרת, ונדמה כי אין דרך לדעת מה ילד יום, וכל שיש לעשות הוא לדעת ולראות.
נמשיך: זו הפעם השניה והאחרונה שמוזכר שמה של חוה אמנו בכל התורה כולה. בפעם הראשונה קרא לה אדם בשמה, ופירשנו, ובפעם הזאת אומר הכתוב והאדם ידע את חוה אשתו ומזמין שאלות. מדוע אומר חוה אשתו, וכי אין אנו יודעים שהיא אשתו? האם היו נשים אחרות בסביבה שהאדם ידע? והתשובה לשאלה השניה היא חיובית, ונראה לקראת סוף הפרק ותחילת הפרק הבא בעזרת ה' יתברך. ולפיכך אמר חוה אשתו, שאין זו אשה אחרת בשם חוה, אלא היא חוה אשתו, האחת והיחידה, מגן העדן, מסיפור הנחש, מן הצלע, שלא תהיינה כאן טעויות. ולפי זה יתכן לפרש שכל הנשים באותו הזמן קרויות היו חוה, וכל האנשים באותו הזמן היה שמם אדם. כל איש וכל אשה הם אדם וחוה, ויש בזה חן, וזה תופש עד לימינו אנו, שכל מפגש בין איש ואשה מחזיר את השניים אל הגן, לרגע אחד, וכעבור איזה זמן מגורשים הם ממנו בבושת פנים. והרגע הזה אכן אחד הוא, ואחדות זו היא הניצבת בבסיס תחושת הקסם שאין לעמוד בפניה, וכתרים רבים נקשרו לראשה. אלא שאז נמוג הרגע הזה בפני השניים, שיש להניח כי טעמו מפרי העץ, והם נותרים ערומים, חסרי כל, מגורשים.

נחזור לענייננו: מאוחר יותר, לקראת סוף הפרק, ידע האדם עוד את אשתו, והיא תלד את שת, ועל כך נדבר במקומו. אבל שם תבחר התורה לכסות את שמה, ולא לחשוף, ושם אולי נשאל מדוע, ובעזרת ה' גם נקבל תשובה. עוד בנקודה ההיא יתברר שאדם איננו מדבר עם חוה ולו מלה אחת. הוא יודע אותה בעונתה, הוא מחויב לצו החיים, אבל אין שיח דברים ביניהם. הוא גם מניח לה לקרוא בשמות הבנים, והוא איננו מתייחס אליהם כלל. היא, לעומת זאת, מנסה לפנות אליו בעקיפין, אבל הוא נותר בשתיקתו, עד מותה, עד מותו. ועל כן כתבתי למעלה כי כשל הנסיון לתיקון, וכל זה נראה במקומו, בעזרת ה' יתברך.

ועד כאן הקדמה וחלק א'.

ל' בניסן, א' דר"ח איר, התשע"א.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s