אין איל (בראשית ד' א' – ב') חלק ג'

והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה': ותסף עוד ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רועה צאן וקין היה עבד אדמה

הערה:
פסוק א' פורש כבר, ולפיכך יש מקום לחשוב כי אין צורך בחלק ג' כאן, אלא אפשר היה לסיים את פירוש פסוק א' עם חלק ב', ולהתחיל את פירוש פסוק ב' לעצמו. אבל אין זה כך. למעשה, שני הפסוקים הללו מהווים יחידה אחת עם סוף הפרק הקודם, שם מצוה אלוהים על הגירוש. הקשר ייחשף בחלק זה של הפירוש (או בחלק ד', אם יהיה צורך), והוא טמון ביחסים המורכבים שבין אדם וחוה לילדיהם, ובעיקר הקשר עם קין. לכן חייב הייתי להשאיר את הפסוקים הללו כחטיבה אחת, ולא להפריד ביניהם. בכלל, אולי נכון יותר לנהוג כך גם לעתיד, כלומר, לזהות חטיבות שלמות ולפרשן בחלקים, אבל מאופן התהוותו של פירוש זה יוצא שהדברים נגלים כמו מעצמם, ואין לי מקום, וגם לא יכולת, לתכנן איך ייכתבו הדברים להבא.

התבוננות:
ולפני שאפנה לפסוק ב' אומר עוד כי קין לשון קינה, ואת זה החסרתי קודם לכן, וזה רלוונטי לאחר כך, ללידת שת, שם נושאת חוה קינה על רצח בנה, קינה שמהווה גם מדרש על שמו של שת.

ותסף עוד ללדת את אחיו את הבל כלומר ארבעה פעלים שיש לנו כאן והם מוסבים על חוה ותהר ותלד ותאמר ותסף (יש גם פועל חמישי, קניתי, אבל הוא נאמר בגוף ראשון, היינו ציטוט מדבריה של חוה, וכאן צויינו רק הפעלים המסופרים לנו על ידי התורה). יש לתת את הדעת על ותאמר: כלומר אם השניים הם תאומים הרי שדרך הטבע היא שתלד את שניהם, ואז תעניק להם שמות. אלא שהיא יולדת, מעניקה שם, ואז מוסיפה עוד ללדת, וזה חידתי ברובד הפשט. ואפשר לפתור זאת חלקית אם נחשוב על חוסר ידיעתה את פני הדברים, שלא חשבה על האפשרות ששניים מתרוצצים בתוכה, אלא אחד. על כן ילדה, ופנתה אל הנולד הראשון, היחיד מבחינתה, ודברה אליו. [או אל עצמה דברה, או אל האלוהים (שאינו מוסיף לדבר עם אלה השניים), או אדם (שלא מדבר עם אשתו), או אל כולם, או אל צירופים חלקיים מתוך ארבע האפשרויות שכאן נמנו, או אל (אף) אחד. איננו יודעים.]
ויש כאן מקום להעיר כי חוה יודעת בחכמת לבה עד כמה חשוב הדיבור אל הילד, והיא משמיעה מלותיה מיד, כמו מנחמות המלים את היילוד הרך, כי חיוניות הן לו, כפי שחיוניות הן לנו. בנוסף יש לחשוב על כך שקין שומע לראשונה את המילה קניתי ואחר כך איש ולסוף את ה', ואולי הרצף הזה מהווה איזה רמז לקורות חייו של קין, ואולי נעמוד על כך בהמשך, אם ירצה ה' יתברך.
אם כן, חוה יולדת, קוראת לילוד בשמו, וכבר ראינו כי הוא נולד קין, וכמו לא היתה לה ברירה אלא לכנותו בשם זה, ולהסביר מדוע. ודבר זה נפוץ בתורה הרבה, במיוחד במתן שמות (באו למרה, והמים מרים, על כן קרא שמה מרה, כלומר התורה מציינת את שם המקום עוד לפני שניתן לו השם, ועל כך נאמר גם הרבה ובכל מקום אין מוקדם ומאוחר בתורה, כלומר, ברובד הפשט התורה אינה כפופה לזמן, אלא היא מתקיימת במישור אחר, אל-זמני, ועל כן אינה מוגבלת בזמן כפי שאנו מוגבלים בו. ויש גם דרכים אחרות לקרוא את זה הביטוי, ונראה אם יעלה הצורך בכך.)
ותסף עוד ללדת ונראה כי היא מוסיפה ללדת מיד, כלומר תאומים הם השניים, וגדלו ברחם אחד. אבל אינני יכול לפסול את האפשרות כי הבל נולד לאחר מכן. למה? סיבה אחת היא שלידת הבל לא נגזרת ישירות מלידת קין. כלומר ייתכן מצב שבו חוה ילדה את קין, קראה לו בשם, ולאחר זמן מה התעברה מחדש, וילדה את הבל. אלא שהתורה מסתירה את מסכת האירועים שבין לידת האח הגדול לאחיו הקטן, ועל כן נדמה לקוראים כי נולדו יחד, בעת אחת. זו סיבה שאין כוחה רב, והיא אינה משכנעת מאד. ויש לעיין בה. סיבה שניה היא שהתורה אינה אומרת לנו תאומים. והרי בלידת יעקב ועשיו אומרת התורה והנה תֹּמִים בבטנה, (ומבליעה שם את אות א' והכתיב חסר וזה במקומו בעזרת ה'), וגם בלידת זרח ופרץ אומרת התורה והנה תאומים בבטנה (ואינה מבליעה את א' והכתיב מלא וגם על כך במקומו אי"ה). כלומר התורה לא מחשיבה בגלוי את קין ואת הבל כתאומים. ועל כן פשט הוא כי נחשוב שהם אינם תאומים. וזו סיבה חזקה ביותר לחשוב כך. וסיבה שלישית, והיא מדרש, היא הופעת השורש ה.ר.ה פעמיים: א) הרבה הרבה עצבונך והרנך; ב) ותהר ותלד. פעמיים ה.ר.ה כלומר שני הריונות.
ומדרש אחר גורס: בעצב תלדי בנים ובלידת קין לא נעצבה, כי אהבתו, ועל כן הוסיפה וילדה את הבל, למען תתקיים בה הקללה. וזה מדרש המחייב את היותם יחד ברחם אחד, כלומר תאומים. וזה מעניין. אבל, יש להוסיף כאן, תיתכן גם האפשרות שאכן חיו יחד ברחם חוה, ואף על פי כן אין הם תאומים. וזו סתירת עומק, ומי יתן ונזכה לעמוד עליה בעזרת ה' יתברך. אבל אוסיף כאן כי תאומים יש בהם משום התאמה, שורש ת.א.מ, והא.מ.ת ניכרת מאליה. כלומר, תאומים ממהותם להיות תואמים זה לזה, אבל האמת מסתתרת בתוכם, ויש שתעלה ביניהם מחלוקת באשר לה, והם יהפכו יריבים מרים, אויבים. האמירה שקין והבל גדלו יחד ברחם אחד, ואף על פי כן אינם תאומים, מצביעה על כך שאין ביניהם שום התאמה. ושוב עולה כאן איזה ריח המבדיל קשות בין השניים, זה בא מאחד, וזה בא מאחר, ואינני מרפה מזה הרעיון משום שהוא חזק מאד. גם כותב בתהלים (קמ"ד) אדם להבל דמה והרי אומר מפורשות – אדם והבל דומים זה לזה, וקין לא, ועוד מעט נראה כי הוא מנסה לדמות לאדם, ולא עולה בידו.
[וכאן אוסיף הערה על הקשר הסמוי שבין הבל לאדם, שאין מדובר בו בתורה כלל, אבל הכתובים מספרים מעט: ולמעלה ראינו, אבל יש גם תהלים ס"ב אך הבל בני אדם – כלומר בניו של אדם הם אך ורק הבל – ומכאן שקין איננו בנו, וזה גילוי עצום ממש, ויש לזה גרסאות דומות בתהלים, ועל כולם עולה קהלת, שם כותב שלמה המלך את קינת אדם על רצח בנו והוא אומר שוב ושוב ושוב הכל הבל, ובלא בנו מאבד העולם משמעות בעבור אדם. ועל כן, כשחותם את הספר כי זה כל האדם הרי שחותם בשמו את הקינה על הבן. וזו הסתכלות חדשה על קהלת, ומי יתן ואזכה לכתוב פירוש ברוח זו במהרה בימינו. ]

[ועוד הערה: ואם כן נולדו בזמנים שונים, מדוע הסתירה התורה את הריונה השני של חוה? ויש לך לומר: מפאת כבודה, ומפאת כבוד האדם.]

ותסף עוד ללדת את אחיו את הבל ואין היא אומרת מדוע נקרא שמו הבל, אין היא מתייחסת אליו כפי שהתייחסה אל קין. הוא אחיו כלומר הוא מוגדר באמצעות אח, באמצעות אחר, ואין הוא כשלעצמו. ושמו מעיד עליו, כי הבל הוא.
ויש לומר כי מוזר הוא הדבר מאד, ויש להבין:
חוה באה מתוך האחד, מגן העדן. בעולמה החדש, אף על פי שמפורדת, עדיין שולטת בה תודעת אחד. על כן, כאשר מוסיפה היא ללדת את השני, פוטרת היא את העניין כדבר הבל, שכן הכל אחד.
ולאחר מכן, כאשר עוברים ימים רבים ובנה הקטן נרצח והרוצח עזב לנדודיו, יולדת היא את בנה השלישי, אבל קוראת לו שת לשון שתיים. כי מספר שתיים הוא התשתית לחיים. כעת מכירה היא בפירוד ממש, ואין היא אחת עוד. אבל קוראת לשלישי על שם היותו של הבל שני, ולא על שמו ממש, כי לא הבל הוא. וזה יפה עוד יותר כי התורה מלמדת שעל אף שגורשנו, יש משמעות לדברים כשלעצמם, גם בהיותם מפורדים.
וגם יש לומר כי ייתכן ואותו אהבה, ואותו לא אהבה, ואפשר לחשוב שוב את אשר חשבנו קודם, שאולי אין הם תאומים, שההוא בא מההוא, ואילו ההוא מן ההוא בא. אבל זה רחוק, שכן התורה אינה מדברת על אהבה עד אברהם ויצחק (שם מעיד האלוהים על אהבת אברהם לבנו), ולכן אין אני מדבר באהבת חוה.

ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה ומיד עולות כאן שאלות:
א) מדוע הקדימה את הבל לקין?
ב) מהיכן בא לעולם מקצוע רעיית הצאן? למה היה צורך בכך? את צאנו של מי רעה הבל? ובכלל, הוא הרועה הראשון.
ג) בעת הגירוש מן הגן אומרת התורה כי אלוהים שלח את האדם מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. והנה אין אנו מוצאים מלה אחת על כך שאדם עובד את האדמה, אבל על קין, בנה המועדף של חוה דווקא, כתוב כי הוא עבד אדמה. כמו מנסה קין לקיים את הציווי שניתן לאדם.
תשובות:
*{א) הבל שני הוא, ובאשר שמו מעיד עליו – הבל הוא. אבל התורה, וגם האלוהים אחר־כך, מקדימים אותו לקין. מבכרים אותו. מה משמעות מבכרים? מן התיבה עצמה אנו למדים כי לבכר איזה דבר עניינו להפוך את אותו הדבר לבכור. ששאלת הבכורה עוברת כחוט השני בכל ספר בראשית: אצל קין והבל, אצל יצחק וישמעאל, אצל יעקב ועשיו, אצל יוסף ואחיו, אצל זרח ופרץ, וכן אצל ראובן ויהודה ואצל יהודה ויוסף. זה מן הצד הפרטי, נאמר. שאלת הבכורה נותרת על קנה בפן הכללי, העולמי, וכל התורה כולה מבארת את היותו של ישראל בכור לה'. מנגד, כל ההיסטוריה כולה מספרת את נסיונותיהם של עמים רבים לקחת מישראל את הבכורה, לשלול ממנו את שלו, לבוז לו ולבזוז אותו, לסלף לשקר ולהכחיש, לבער ולהבעיר תמיד, עד־עולם, ואין יכולים לו כלל עמים כולם, ואין יכול לו הזמן. על מנת לקשר לענייננו נכתוב שהתורה, כבר כאן, בשני הנולדים הראשונים, מתירה את הקשר בכור – ראשון. הטענה המסתתרת עמוק מאד היא שהבכורה – תכונה היא, ואין היא קנויה (לשון קין) לראשון אלא לראוי. ומכאן שאפשר לחשוב על משפחה או על עם נטולי בכורים כלל, שלא קם אחד מהם וקנה את בכורתו. ויחד עם זה ברי כי ראשונים יש בו, שסדר הולדה הוא סדר הולדה, ואין לכחד. נכתוב שוב: הראשון איננו בכור בהכרח. הבכור – כשמו – מועדף הוא. על מישהו. על משהו. וראוי הוא לבכורתו, שקנה אותה ונקנתה לו, בזיעה, בדמים, בדמע.}
ב) הבל את צאנו רעה, וזה מפורט בהמשך ככתוב: מבכורות צאנו. ועל כך נעמוד במקום, בעזרת ה'.
הצורך היה קיים, וזה ברור, שאם לא כן, לא היה נעשה רועה. מכאן שהתפתחה תרבות, חקלאות, והיו בני האדם כבר אחראים ומלומדים מספיק על מנת לרעות, ומכאן שגם הפיקו מן החיות את אשר יש להפיק: צמר למלבוש, חלב לשתיה ולאכילה, שומן למאור אולי. אבל לא אכלו מבשרם, שכן עדיין לא הותרה אכילת בשר בשלב זה.
כמו-כן הוא הרועה הראשון, ואחר כך נראה רועים הרבה, עד אשר יבוא משה וירעה את צאן חותנו, הקיני, וזה אחרי שיהרוג אדם במצרים. עושה מעשה קין, ועובד בעבודת הבל – אצל קין. כך מסדר משה את הדברים על מנת שיבואו על תיקונם: הוא מאחד את קין והבל במעשיו, ומכפיף את הבל לקין, שהוא קטן ממנו. והתיקון חשוב הוא, כי צריך לקבל את התורה. ועוד: הבל רועה ראשון היה, ומשה רועה אחרון הוא: בתורה אין עוד רועה אחרי משה. בתחילה רעה את הצאן, ולאחר מכן את העם. והביאם אל הארץ. ונקרא רעיא מהימנא. הרועה הנאמן.

ג) חוה אוהבת את קין שאוהב את אדם שאוהב את הבל שאוהב את האל (שאוהב את כולם ושונא את כולם גם יחד). ואם בא קין מנחש, הרי שחוה אוהבת את הזכרון ההוא, וקין מנסה לברוח ממנו ולהתדמות לאביו, לאדם, ועל כן הוא עבד אדמה, והרי זה עובד האדם. ואין אדם מקבלו. ובתוך כל זה הבל גדל כמו לעצמו, רועה את הצאן בבדידותו. והכל ערוך לאשר יבוא.

*
{ויהי הבל רעה
נקרא כך: ויהי הבל רע. וכן נקרא: ויהי הבל רע ה'.
בקריאה הראשונה הבל הוא רע, בשניה הוא רע, ידיד, חבר. של מי? של ה'.
ברי כי שתי הקריאות מדרשיות. האחת תסביר את קנאתו של קין בהבל, ובשנאתו כלפיו. כי הוא רע.
השניה תסביר את העדפת האלוהים את בכורות צאנו של הבל, על פני מנחת קין.
שתי הקריאות אינן כה חזקות בעיני, אבל הן נמצאות, לפיכך אני מצביע עליהן.

רעה צאן
צאן עניינו צ' און. יציאת האון. צ' היא אות של יציאה, מעבר בין פנים לחוץ, ותיבות רבות מעידות בה:
ניצן – שהוא יוצא מן הצמח, מעיד על יציאתו אל האור, יציאה/צואה – היוצאים מן הגופים החיים, צי (אניות) היוצא מנמל הבית אל העולם, צליל – הקול הבוקע מן הדברים, ציוץ הציפורים – השירה הבוקעת מהן, הצצה – עמידה בחוץ והתבוננות פנימה, או להיפך, צבא – שהוא יוצא ובא, צב, שאיבריו יוצאים מתוך ביתו (ב'), והמילה חוץ – שכל כולה בחוץ, ועוד ועוד ועוד מלים ודוגמאות לכך שאות צדי"(ק) מסמלת הוצאה, מעבר מפנים אל חוץ, ולעיתים גם להיפך. כעת, צאן עניינו הוצאת האון, גילויו, שליטה בו. שצאנו של אדם – עשוי לסמל את כחו, אונו, עושרו. כך גם תיבת איל, הזכר שבאילי הצאן, הרי משמעה כח, ומכאן שאילי צאן מסמל את הכח היוצא מן האון. הכח הפיסי בעולם היוצא מן האון הפנימי, המיני, היולד. אילוף האון מכח חיים פראי ומתפרץ, לכח חיים יוצר, נשלט, מבוקר, מה שנקרא בימינו סובלימציה.
הבל משל בצאנו. קין לא משל בכחו.
והנה גילינו עוד איזה דבר, ואשר חיסרנו הושלם, וזה לנו גילוי של עזרת ה' וברכתו. }

ונראה כי די לאלה הפסוקים, ותודה לה' יתברך על כל המלים.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם יתברך.
הגדולה והגבורה לחי עולמים הדעה והדבור לחי עולמים.

אור לי"ג אייר, 28 בעומר, התשע"א.

*
הפסקאות המסומנות בסוגריים מסולסלים נוספו ביום י"ג באב, התשע"ה.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה': וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s