אין איל (בראשית ד', ו' – ז')

א.ר.ו.כ

ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו

פשט הפסוקים:
אלוהים פונה אל קין ושואל אותו מדוע הוא כועס. אחר כך הוא אומר לו משהו שהוא בגדר חידה, ואין לו פשט כלל. אבל נוטים לקרוא אותו כאילו הוא אומר: אם תהיה טוב אז תצליח לשאת את משא החיים, ואם לא, אז תכשל בכך. על כל פנים, אתה תאלץ להיאבק ברצונך להכשל.

התבוננות:
שני הפסוקים הם דברי אלוהים חיים. התורה כולה היא דבר אלוהים חיים, ובתוכה, לפרקים, מופיעים דברי אלוהים בהקשרים שונים. כלומר דברי אלוהים חיים שבתוך דבר אלוהים חיים. כעת הגענו אל מקום שבו דברי אלוהים מופנים אל קין, ויש ללמוד מזה. כלומר, פניית האלוהים אל קין בנקודה זו היא מלאת משמעות, עומק, חכמה ומסתורין, ועלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת לחשוף, עד כמה שניתן, את המשמעויות העולות מכל זה, כולל מן העובדה שהאלוהים פונה אל קין. מובן מאליו שיוותרו משמעויות נסתרות מעינינו, שכן אין מחשבתו של אדם יכולה להקיף את דברי אלוהים עד תום. אבל אהבתו ויראתו יכולות להביאו אל היקף המחשבה העליונה, ואז יהפוך מקיף לפנימי. או אז ידע האדם, וידם.

ויאמר ה' אל קין פרדוקס. הרי ה' מקבל את מנחת הבל, ודוחה את מנחת קין [וכאן חייבת לבוא הערה, ומקומה בפסוקים הקודמים, אלא שחיסרתי, ועל כן יש צורך להשלים: ה' שעה אל מנחת הבל ואל מנחת קין לא שעה, והפירוש הפשוט, שהוא אור לנו, אומר שקיבל את מנחת הבל ואת מנחת קין דחה. אבל יש כאן שימוש בשורש ש.ע.ה, הווה אומר: זמן. כלומר, מנחתו של הבל היא זמנית, היא נתונה לשלטון הזמן, ואילו מנחתו של קין היא אל-זמנית, במידה מסויימת היא נצחית, וזאת משום שבגן העדן (ועד לאחר המבול) לא הותרה אכילת בשר, ולאחר מכן – הותרה. לפיכך קבלת האלוהים את מנחת הבל לפי שעה מקדימה את המאוחר – שהרי אנו נהפוך לאוכלי בשר "בקרוב" (בעוד 1600 שנה לערך, ותוך כמה פרקים), וימי חיינו ילכו ויתקצרו, ואנו ניעשה תלויים בזמן מאד מאד, אבל בנצח (גן עדן) אין התחשבות בזמן (וגם לא אוכלים בשר), ולפיכך למנחת קין, שהיא מנחה פרי וירק, ה' אינו שועה משום שמנחה מסוג זה אינה נתונה להשפעות הזמן. וכך, בתוך סודי סודות ורמזי רמזים רואים שאם היה קין חושב על המשמעות הזאת של דחיית מנחתו, היה ודאי מאושר מאד, שהוא קיבל את הנצח, ואילו הבל קיבל את הזמן. (וזה מסתדר לנו מאד מאד עם הבנתנו את החולף (הבל הבלים) ואת הנצח (עיקר העיקרים). ויש לך להוסיף שאחת ממטרותיו של אדם החי בעולם היא לקבוע איזה דבר של נצח בתוך החולף: הקמת מבנה חברתי חשוב (מדינה, משפט), יצירת אמנות (שיר, סיפור, ציור וכו') או גילוי של כחות טבע ונפלאותיהם, תוך הסתייעות במתמטיקה, שהיא, למשל, אחד מעמודי התווך של הנצח (ובהכרח של האמת) שהמין האנושי העמיד בתוך העולם ההבלותי, החולף). ובאמת, בבוא היום, אומרים אנו, לא נאכל עוד בשר, אלא נחיה על פרי עץ השדה בלבד. סוף הערה].
נחזור לעניינו: ה' מקבל את מנחת הבל ודוחה את מנחת קין. מה פירוש מקבל את שלו, ודוחה את שלו? את שלו "אכל", ואת שלו לא "אכל". וה' אלוהינו אש אכלה הוא, ועל כן הייתי אומר שמנחת הבל עלתה באש (וזה כבר אמרו גאונינו ובעקבותיהם רש"י), ואילו פירותיו של קין – לא אחזה בם האש (וכל זה עדיין קשור לנצחיות מנחתו של קין ולחלופיות של מנחת הבל. ויש כאן להוסיף שההתגלות למשה בסנה היתה בבחינת אש האוחזת בצומח, אבל הוא איננו נשרף, כי ההתגלות בעץ היא נצחית, ושורשיה נטועים עמוק בגן העדן, ואילו ההתגלות בבשר היא זמנית, היא התגלות בעולם הזה. אין זה אומר שהיא אינה משמעותית, להיפך – היא משמעותית מאד לחיינו אנו משום שאנו חיים בעולם הזה, ועלינו לבחור בהם בכל העיתים, כאשר ציוונו ה' – אלא רק שהיא בעלת איכות אחרת מן ההתגלות שבצומח, וזאת אנו מבררים כעת). אם כן, נותרו פירותיו של קין על המזבח, או על האדמה או על שניהם, ולא נוגעו. וקין, שרואה את האש שאוכלת את בכורותיו של הבל, אינו רואה את אשר מתרחש לנגד עיניו – פירותיו הולכים ונרקבים, והוא אינו רואה את הנס שברקבון, רק את הנס שבשריפה. הוא אינו רואה את הנס שבתהליכיות או שבאיטיות, אלא רק את הנס שבמיידי. הוא אינו רואה את האלוהים בכל, רק בפרט, באירוע. אני מבקש לטעון שהאלוהים כן דבר אל קין, אלא שדבריו חתומים היו, וקין לא יכול היה לשמוע: לקח האל את הקרבן ושיכל אותיותיו, והוא נרקב: קרבן-נרקב, ויש כאן שיעור עמוק: אל תתלה את הקשר שלך איתי בקרבן, ובאופן שאתה מצפה שהוא יתקבל, אלא ראה אותו לעומקו, הקשב לדברים. שאם לא תעשה כן, קרבת האלוהים שאתה מבקש תמצא נרקבת, מה שודאי יפגע בך. וכל זאת הוא אומר בשעה שמנגד הוא מקבל בגלוי ובגאון את מנחת הבל, ולא ניכר כי ה' מצפה ממנו לאיזו התבוננות פנימית מיוחדת. הפער שבין קבלת הקרבן בגלוי, לבין קבלתו בנסתר, היא שדוחפת את קין אל הקצה, כשהכעס עולה בו ומסרב לדעוך.
אלא שבפסוק הזה אנו רואים בגלוי שה' פונה אל קין ומדבר עמו, ואילו עם הבל לא מדבר. ועדיין, הקרבה המיידית והישירה הזאת לא מספקת את קין. הוא רוצה "כמו של הבל", וכל צורת התקשרות אחרת אינה טובה לו. כך שנראה כי קין אינו עובד את ה' ממש, אלא את הסיפוק העצום שנותן הקשר עם ה', וזו בחינת עבודה זרה, וראינו קודם.

למה חרה לך ולמה נפלו פניך באנו אל מקום ראשוני: אלה הן התיבות הראשונות שאומר האלוהים מחוץ לגן, והוא בוחר לאומרן לקין ולא לאחר. ויש לשים לב כי הדיבור הבא של אלוהים לאדם יבוא רק בנח, כלומר בעוד 1600 שנים בערך. אלוהים הולך לשתוק 1600 שנה, ואת דבריו הראשונים, והאחרונים לפני שתיקה ארוכה זו, הוא מפנה אל קין.
למה מילת שאלה וזו אותה השאלה שאנו שואלים: למה? ואנו מוסיפים, על מנת להבהיר: למה דווקא קין? מה יש בו בקין, שגורם להאלוהים לספר את הסיפור דרכו? וכבר דיברנו בכך, אלא שלא קשרנו את הדברים. ההקשר שבין קין לאדם הוא זה שהפך את קין למורד המושלם: הניסיון התמידי לרצות את אבא, או לכל הפחות האיש המבוגר בסביבת ילדותו של קין, וחוסר היכולת לעשות כן, הקנאה (כשמו: קין) באח האהוב על אבא (ולא על אמא), ואהבת האם המסרסת, אלצו את קין למרוד עד מאד, וזאת על מנת שיוכל לחיות. כלומר קין בא למצב שבו חייו אינם חיים, ועל מנת לשנות זאת, היה קין צריך לשבור את הכלים ממש, עד כדי רצח אב. את רצח האב, הארוע המכונן בחייו של אדם, אשר נחוץ לאדם על מנת שיצא אל חיים עצמאיים, מפנה קין אל אחיו. כלומר התורה בונה את הגיבור הטרגי המושלם, והוא נדחף על ידי אלוהים לצאת ממצוקתו תוך נטילת חיי אחיו. ויש כאן מעין המרת חיים בחיים, שקין ממיר את חייו – שאינם טובים – בחיים אחרים, טובים יותר. אלא שתמורת החיים הטובים יותר, הוא משלם במטבע קשה מאד: דמי אחיו. ויש לקרוא את המלה המרת גם כנופלת על לשון מרירות.
אם כן, התיבה הראשונה של אלוהים מחוץ לגן היא למה, וזו עצה נבונה לבני האדם, שכאשר הם באים לבחון איזה דבר, שישאלו למה כלומר, יבקשו את שורש התופעות. למה נוצרת מחיבור של המילית ל עם השאלה מה שהיא מכוונת אל מהות הדברים. כלומר לשאלה למה יש כיוון והיא מכוונת אל מהות הדברים. ויש לשים לב שהמלה הראשונה שאומר משה בתורה היא למה ולא בכדי.
למה חרה לך ולמה נפלו פניך וזה חידתי בעיני, שכתוב קודם לכן ויחר לקין מאד ויפלו פניו והשאלה תואמת לחלוטין את הכתוב וזו תמיהה ראשונה. תמיהה שנייה עולה משום שברור מדוע חרה לו ומדוע נפלו פניו – דחיית המנחה היא הגורם לזה. אם כן, מדוע שואל האלוהים את קין שאלה שהתשובה עליה ברורה וידועה? ועולה מן ההמשך – שהרי קין לא עונה אלא אלוהים ממשיך לשאת משלו – שאין הוא שואל אותו על מנת לקבל תשובה, אלא השאלה כמו אומרת: אל תכעס ואל תעצב, אין בכך צורך, ומיד יבוא הסבר לכך. אלא שבכותבי דברים אלה עולה בי המחשבה שנפילת פניו של קין כפשוטה היא – שכבש מבטו בקרקע, ואולי פגע מבטו בנחש ההולך על גחונו ועפר אוכל. ואולי אפילו חיפש אחריו.
הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ויש כאן כמה אפשרויות:
א) אם תיטיב -> שאת – כלומר תוצאת ההטבה היא היכולת לשאת משא כבד של חיים. או: תוצאת ההטבה היא שהאלוהים ישא את פניו אלי לטובה. ככתוב בברכת כהנים: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
ואם לא תיטיב -> לפתח חטאת רבץ כלומר אי הטבה (העדר של מאמץ לעשות את הדברים טוב יותר), יביא לרביצת החטא לפתחו. וזה נברר תיכף.
ב) אם תיטיב שאת – כלומר האופן שבו אתה פועל כעת אינו מיטבי, אבל אם תשפר אותו – תיטיב – אז יהיה לך קל יותר. כמו לכוון את רצועות התרמיל למצב המיטבי, ואז קל יותר לשאתו. וגם אמרנו קודם – פניו היו נשואות. אם כן – שנשיאת הפנים תיעשה באופן טוב יותר, נכון. לא התנשאות, אלא נישאות, מתן איזה מעמד גבוה לדברים מתוך עוצמת החיים, ולא מתוך מורך הלב. וההמשך: ואם לא תיטיב (שאת) – אם לא תעשה מאמץ להשתפר – לא תכוון את רצועות התרמיל, הרי שיכבד עליך המשא, ואף יכריע אותך ארצה (זאת מתוך תיבת רבץ שמה שרובץ – על הארץ הוא רובץ, והמשא יביא אותך לשם).
ג) אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב בין כך ובין כך תוצאה אחת היא לכל הדברים: לפתח חטאת רבץ. כלומר עליך לדעת שהמצב הקבוע הוא שהחטא נכון לקום מרבצו ולהכנס בפתחך. הטוב נתון להחלטתך, אבל החטא יהיה שם על אפך ועל חמתך. ולפעמים תיאלץ להתמודד עמו. פירוש זה מתאים ביותר לסיפא של הפסוק: ואליך תשוקתו. הווה אומר – החטא הינו בעל תשוקה, ואתה הוא מושא תשוקתו. כלומר שוב עולה הרעיון שעל כוונותיו של החטא אין לאדם שליטה. ואף על פי כן, חייב את האדם למשול בחטא: ואתה תמשל בו וזה ציווי. ועולה מכאן כי אם תיטיב את דרכיך, הרי שתוכל למשול בו בעוז, ואם לא, הרי שתכנע בפניו.
ועוד: ואתה תמשל בו מְשָלִים. כלומר עצם קיומו של החטא יגרום לך לספר סיפורים, לצייר ציורים, לשורר שירים וכו', שמהם ילמדו בני אדם אחרים על חייך שלך, ועל חייהם שלהם ובכלל ככתוב ואתה תמשל בו – אתה גם היצרן וגם חומר הגלם שממנו תפיק את מְשָליךָ. נגלית כאן תפישה הרואה בחטא איכות חיונית לאמנות האנושית, ומכאן לאנושיות, שבלעדי אמנות אין לך חיים אנושיים.

עוד: קללת חוה מסתיימת כך: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך ודברי אלוהים חיים אל קין מהדהדים את הדברים ההם: ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו ויש לשאול: מדוע?
ושוב עולה אשר ראינו קודם באשר למערכת היחסים חוה-קין-אדם, שהיא סבוכה מאד. התיבות שנאמרות לאשה בגן קובעות את אופי היחסים חוה-אדם. כלומר החזרה על הדברים הללו בהקשר של קין קושרת אותו – את מצבו ואת איכות קיומו, למערכת היחסים שבין הוריו. היא משתוקקת אל בעלה (אבל מתאווה אל הנחש), ובעלה מושל בה. (דיברנו מעט במשמעות הממשלה הזאת אלא שלא הזכרנו כי היא בפועל מתבטאת בשארה כסותה עונתה. כלומר על אדם להפוך את התאווה לחיים, שהיא טבעית לחוה, אל תשוקה כלפיו. וזה סוד חכמתו, אם חכם ידע לעשות כן, ואם לא, יהיה קשה יותר). על כל פנים, כאן החטא הוא שמשתוקק אל קין (ואל מי הוא מתאווה?) וקין הוא שאמור למשול בחטא.
כלומר החטא בתפקיד חוה (הוא המשתוקק), וקין בתפקיד אדם (הוא המושל). ואכתוב זאת שוב, אחרת: החטא בתפקיד אמא והבן בתפקיד אבא. תסביך. תסביך קין, בעצם. העצום בהבנות אלה הוא שהן נובעות מתוך חזרת התורה על אותן תיבות כמעט, תוך שהיא עורכת שינויים דקים, המתגלים כחיוניים ביותר להבנת הסיפור. וכאן כבר המודע הקולקטיבי שלנו מזהה את הרצח ההולך ובא.

[אגב, וזה לא כתבתי עד כה, זווית מסויימת של הסתכלות תראה לנו את הסיפור עד כה כתיאור של התורה לחיים הזוגיים: המפגש הראשון הוא מרהיב והוא הכניסה בשערי גן העדן, ואז השניים, בעודם לבדם, חיים בגן. אחר כך, וזה הכרחי ומרגש עוד יותר, הם נודעים בסודם, מה שמתחיל סדרת אירועים המובילה לגירוש מן הגן. סדרה זו מסתיימת עם לידת הילדים, החותם האחרון לגירוש מן הגן, ומכאן על השניים (וצאצאיהם) להתמודד עם תלאות החיים וקסמם בדרכם שלהם. ורבים רבים וודאי ינידו ראש בקוראם את אלה הדברים.]

ונראה כי די באלה לעת עתה.
השבח לאל הגדול והנורא, הנותן מחסדו ומגבורתו עלי ועליך.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדים עליונים מאתו.
הזיו והזוהר לחי עולמים החיל והחוסן לחי עולמים.
כ"ג באייר התשע"א, 38 ימים לעומר, תפארת שביסוד.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s