אין איל (בראשית ד', כ"ג – כ"ד)

א.ר.ו.כ

ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי: כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה

פשט הפסוקים
אלה הם פסוקי "שירת למך" בהם פונה למך לנשיו ואומר להן כי הוא הרג איש וילד. הוא מזכיר בדבריו פצע וחבורה, כך שאפשר לפרש את הדברים כמרמזים על קטטה שבמהלכה הרג את השניים. הוא משווה את מעשהו למעשה קין, ומתגדל עליו ביותר: נקמת קין שבעת מונים היא, ואילו נקמתי מונה שבעים ושבעה.

התבוננות
מאחר שזו שירת למך, נכתוב את הדברים בצורת שיר. מיד נמצא כי קיימות שתי אפשרויות סבירות:
עדה וצלה שמען קולי
נשי למך האזנה אמרתי
כי איש הרגתי לפצעי
וילד – לחבורתי

כי שבעתים יקם קין
ולמך – שבעים ושבעה

או:

שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי
כי איש הרגתי לפצעי וילד – לחבורתי

כי שבעתים יקם קין
ולמך – שבעים ושבעה

ואין הפרש גדול, אלא שבראשון פונה לנשיו בשמן, פנייה אישית, כלומר מזהה אותן כנפרדות ממנו, בעלות איכויות משלהן: זו יפה כעדי, וזו צלתה מרובה מחמתה, למשל, (שלא היתה כועסת הרבה), ואפשר כאן לשחק עוד, אבל אין זה מן העיקר; ובשני לא רואה את נשיו כבעלות שם, אלא מזהה אותן בתוארן בלבד, והוא ביחס אליו: נשי למך, לאמר: אני העיקר, ואתן טפלות לי. ומכל אחת מן הצורות ניתן קצת ללמוד על למך בכלל, ועל יחסו לנשיו ולמשפחתו בפרט.
אם כן, מה אומר למך? הוא פותח בבקשה מנשותיו: עדה וצלה שמען קולי. ויש לומר כי שלושה קולות עד הנה ואלה הם: א) קול ה' אלוהים מתהלך בגן לרוח היום; ב) קול אשתך; ג) קול דמי אחיך. וכעת מבקש למך את נשיו להפסיק לשמוע את אלה הקולות, ולשמוע את קולו שלו. והייתי מחדד ואומר כי קול דמי הבל נשמע שנים הרבה, וכל בני האדם החיים שמעוהו, וכך ידעו על מעשהו של קין, ולמדנו בעבר. וכעת מבקש למך את נשיו להפסיק לשמוע את קול הדם של הבל, ולשמוע את קולו שלו, שכן יש לו אי אילו דברים להגיד. מבחינה סמלית מבקש למך להפסיק לשמוע את קולות העבר, ולהתחיל להקשיב לקולות ההווה. שכן העבר מאיים על למך ומשפחתו באומרו: שבעתיים יוקם, ובני למך דור שביעי הם לקין. כך שייתכן שעדה וצלה חוששות מפני הגורל הצפוי לילדים, ולמך מנסה להרגיען.
נשי למך האזנה אמרתי אבל כאן הוסיף דבר, שכן לא נתקלנו עדיין בשורש א.ז.נ, שעניינו איננו שמיעה בלבד, שהיא מתחוללת תמיד ולעיתים אין אנו מרגישים בה, אלא האזנה, שיש בה מתשומת הלב אל הקולות הנשמעים. ואין זה הבדל יחיד, ששמיעה יש בה גם מן ההבנה, והאזנה חידוד שמיעת האוזן היא, והעמקת ההקשבה, ולאו דווקא הבנת הלב, אם כי מצופה מן הלב להבין, אם הראש מאזין. כך למשל, שמע ישראל, והרי ברור כי עלינו לשמוע את התיבות הבאות, ה' אלוהינו ה' אחד, אבל גם להפנים, להבין, ולבסוף לדעת את אחדות ה' יתברך, וזה כבר מעבר לחושי. כמו כן מוסיפה ההאזנה את האיזון, שיש לו למאזין לאזן בין הדברים הנשמעים, לבין הדברים כמות שהם נרשמים בתוכו, וביתר שאת, לבין הדברים עצמם. ופעמים רבות קיים פער גדול בין אלה לאלה. כך שאפשר לומר כעת שלמך אמנם תובע מעדה וצלה לשמוע את קולו, תחת שישמעו את קול הדם, אבל לא זו בלבד, אלא שעליהן להשכיל ולהבחין בין הדברים, באמצעות שימוש בדבריו של למך: האזנה אמרתי כלומר, דברי יסייעו לכן לאזן בין הדברים ששמעתן עד כה, לבין הדברים כמות שהם. ולמה יחשוב למך שדבריו יש בהם לסייע בכך? משום שהוא שואל שאלות, ואלה שאלות עמוקות מאד, והוא מתחקה אט אט אחר תשובות. הוא אינו פונה לנשים בדברים רבים, רק מלים ספורות נרשמו מכל אשר אמר בחייו. הוא מוצא את הרגע הנכון, ואז אומר את דברו. על כן יש לשקול בזהירות את מילותיו ולבדוק.
כמו כן מבחין למך בין קול לבין אמירה, כלומר הוא מבקש מן השתיים לשמוע את מצלול הדברים, וגם אנחנו ננסה למצוא דקויות שם. כי המצלול, כשמו, עדין מאד הוא, וצלול, וחבוי, ועמוק.
ויש לשמוע ולהאזין עוד, ולראות ולהבחין בכך שגדולי עולם למדו מלמך:
אומר משה רבנו: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי…תיזל כטל אמרתיכי שם ה' אקרא…אביך קנךשאל אביך… . משה משתמש בתיבות האזינו, תשמע, אמרתי, והן כולן משירת למך. שני פסוקים אחר שירת למך אומר הכתוב אז הוחל לקרוא בשם ה', ומשה אומר כי שם ה' אקרא. אביך קנך, וזה רמז לקין. ולבסוף שאל אביך, והרי אביו של למך מתושאל, והוא עצמו שאלות שואל. וכאן גדולת משה, שאת שירת האזינו שלו, שהיא השירה האחרונה בתורה, פותח בזכרון מעשה בראשית, תוך שימוש בתיבות שמים וארץ, ובזכרון שירת למך שהיא השירה הראשונה בתורה. והנה חכמת משה במנות גדושות, והיא נחבאת בין התיבות, כראוי להאיש הענו, רבנו האחד, האהוב.
וגם ישעיהו לומד, וכך פותח את נבואתו:
שמעו שמים והאזיני ארץ, וזה לומד ממשה שלומד מלמך. אבל בפרק כ"ח ישעיהו ממש מצטט: האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי. כך שדברי למך נשמעים למרחוק, ועל כן מוטלת גם עלינו החובה לשמוע ולהאזין.

עוד: אפשר להסיק מפנייתו הדרמטית של למך לנשותיו כי הן לא הקשיבו לו ולא שמעו את קולו במהלך החיים יחד. כאילו הוא עשה את שלו, והוא יכול ללכת, ואילו הן הכח הדומיננטי. וראינו קודם לכן, מתוך שמות הילדים, שעדה וצלה ידעו את אשר הן עושות. לכל אחת מהן היתה גישה לחיים במצב הנתון, אחת בחרה בהפרדה כדרך חיים, ואילו השניה באיחוד. הן נתנו את הטון, ואילו למך – הוא עסק בשאלותיו הגדולות. על כן איבד מתישהו את הקשר לחיים המתחוללים בביתו, ולא עסק בגידול הילדים ובמטלות המשפחה. ואז עושה למך איזה דבר, שבעטיו מתבקש שהשתיים תשובנה ותשמע את קולו, ושהוא ישוב להית משמעותי בחיי המשפחה: כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי. הרגתי איש וילד, אומר למך. הקשיבו לי. וזה ההסבר לכך: בשיחה האחרונה עם קין אומר ה': כל הרג קין שבעתים יקם. כלומר, אפשר לפרש, וכך אולי היה, שהנקמה בקין תבוא בדור שביעי. דור שביעי לקין, כפי שספרנו, הם בני למך ונשותיו: יובל, יבל, תובל-קין ונעמה. לפיכך חששו הנשים מן הנקמה שתבוא, שמשמעותה רצח הילדים. אבל למך למד את שיעורו, והוא מוכן לכך: מי שיבוא להרוג את ילדי, ימות. ומשעשה כן, הרג את מבקשי נפש ילדיו, פונה הוא אל הנשים ואומר להן: "הגנתי על הילדים, לא תבוא עוד נקמת אנשים בנו". ועל כן שר שירה. אפשרות זו מלמדת שנקמת קין הושגה אמנם, אבל הוחלפה בדם אחר: לא דמם של צאצאי קין, כי אם דם אחר, דם איש וילד שבאו לבקש נקמה לא להם. ועל כך יש לתת את הדעת, כי הנקמה חזקה היא, והיא מבקשת לצאת אל הפועל בצורה זו או אחרת, והיא תבוא על סיפוקה רק משישולמו לה הדמים באופן מלא. לכן, הייתי אומר, היה על למך להרוג שני אנשים: אחד בעבור נקמת קין, תשלום על הריגת הבל, ואחד בעבור שהחליף את מושא הנקמה מבניו שלו, לאנשים אחרים. כמו כן אפשר להוסיף כי הריגת איש וילד היא בעצם תיאור להריגת קין, הנקרא איש כדברי חוה: קניתי איש וגם ילד, בנם של הוריו, שעודם חיים, (את זאת נראה מיד בפסוק הבא). כך שלמך, באופן מסויים, אכן נוקם את נקמת קין.
כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה הפשט אכן מדבר על התגדלות למך על פני קין, אבל אנו ננסה להתחקות אחר עניינים נוספים. קודם לכל רואים מתוך הדברים הללו, שסיפור קין והבל עבר היטב במשפחה, וכי הוא חוט השני העובר בין הדורות. חוט השנים, אולי. מדוע? שלמך מצטט את דבר ה' לקין, כאילו שמעו בעצמו. הסיפור חי במשפחה הזאת, והוא פועם בה, והוא זה, שבסופו של דבר מפעיל את למך לקום ולעשות מעשה. ומשעשה כן, דואג למך להרחיק נקמה ממשפחתו לנצח, או לפחות לפרק זמן ארוך מאד, של שבעים ושבעה דורות.
אפשר לחלק את הפסוק אחרת: כי שבעתים יקם. אותו איש שהרגתי, וילד עמו, אני אנקום בבני משפחותיהם שבעתים, אם ינסו לשוב ולנקום בי. אכזריותו של למך היא כלי להפסקת מעגל הדמים. הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג על מנת לקטוע את מעשי הנקמה החוזרים ונשנים. שהרי צריך להפסיקם. לכן אומר הוא בהמשך: קין ולמך שבעים ושבעה. הוא מעמיד עצמו עם קין במעמד אחד, ואומר כי הצירוף של שניהם, קין ולמך, הוא מפחיד מאד: הנקמה גדולה ועצומה תהיה, גדולה אף מן הנקמה שאמר אלוהים עצמו, שאמר רק שבעתים. הפסקת מעגל הנקמה תביא את אדם וחוה להוליד עוד ילדים, וזה מיד בפסוק הבא: וידע אדם עוד את אשתו, ולכך נגיע בקרוב, בעזרת ה' יתברך.

עוד: לפצעי, לחברתי פצע – מה משמעותו? פגיעה בגוף, או בעור הגוף, כך שהעור נפתח, נבקע. פצע הוא חשיפה של דבר חבוי. כמו שאומרים: השמש מפציעה מבעד לעננים: היא נגלית מאחורי הדבר שמסתיר אותה. זה עניינו של פצע.
חבורה היא פגיעה שאינה בוקעת את העור, היא אינה חושפת. למרות הפגיעה הגוף נשאר שלם, אלא שניכרים בו סימני הפגיעה.
אז אומר למך: איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי. האיש הוא כנגד החשיפה, כנגד הוצאת הדברים החבויים אל החוץ. זו פגיעה של ממש. על כן יש הקבלה בין רכילות לשפיכות דמים, שהיא חושפת את אשר מבקש להשאר חבוי. את האיש הרג למך על שדיבר בו ובמשפחתו. ואת הילד למה הרג? לחברתי. הפצע בקע את העור, יצר בו הפרדה. ההרג של הילד מחבר את אשר נפצע. וזה שכתבנו קודם, מעשהו של למך, הריגת ילד, אינו כשלעצמו, כי אם על מנת להפסיק את שפיכות הדם. על כן הריגת הילד היא מאחה את הפצע, מחברת את החלקים שנפרדו, ולכן קרויה היא חבורה, לשון חיבור. אין זו תיבה ריקה, ואין זה מקרה. הילד הוא התשלום הנוסף לנקמה, והוא זה שמפסיק את מעגל הדם, ומאפשר חיים חדשים בעולם, כאמור. ויש להוסיף כי ילד אינו דווקא אדם צעיר מאד, כי אם איכות, וזאת יודע כל הורה שצאצאיו בגרו. הם תמיד ילדיו.

וגם רמזים יש כאן: אבי למך הוא מתושאל. גימטריה 777. זה שבעה ועוד שבעים ושבעה, כמאמר למך. גם בעוד פסוקים אחדים נגלה את שושלת אדם, ובשושלת אדם יוולד למך אחר. ולמך זה יחיה 777 שנים, כמו נושא את השירה של מקבילו בשנות חייו. ואין אני מדבר בזה עוד.

השבח לאל עולם בורא שמים וארץ על אלה הדברים ששטפו דרכי.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
הזיו והזהר לחי עולמים החיל והחסן לחי עולמים.
י' באלול התשע"א, ערב שבת קודש, פרשת כי תצא, תל אביב-יפו.

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s