אין איל (בראשית ד', כ"ה – כ"ו) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין: ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם ה'

פשט הפסוקים: כפי שנכתב בחלק א'

התבוננות:
אז הוחל לקרוא בשם ה' חלק זה של פסוק כ"ו הוא הסיבה לכך שפירוש זה נחלק לשניים: החלק הראשון עדיין קשור לשושלת קין ולשושלת החדשה שמעמידים אדם וחוה, שראשיתה בשת ובאנוש. וראינו כמה דברים בעניין ההולדות ולמה נקראו דברים בשמם ועל מה הם מרמזים. אבל חלק זה של הפסוק הוא עצום ורב בעומקו, והוא מוביל לפסוק עצום ורב ביותר ויותר, שהוא ללא ספק אחד מעמודי היסוד של התורה: זה ספר תולדות אדם. ואת הפסוק הבא אנו מתחילים כאן, בתיבות אז הוחל לקרוא בשם ה'.
אז נשאלת השאלה, מה עניין תיבות אלה? נאמר כי שת הוליד את אנוש ואז נאמר אז הוחל לקרוא בשם ה'. והדברים ברורים: אדם מניח את תשתית האנושות, ואז עושה האנושות את פעולתה הראשונה והיא קריאה. הרי מה אנו עושים כאן, בכל המפעל הזה, בכל החיים היהודיים? אנו קוראים בספר אשר צוּוֵינו להגות בו יומם ולילה. ומתוכו אנו לומדים עוד ועוד עד לאינסוף, והרי העניין הוא קריאה. ועד כה בעולם הבראשיתי נקראו דברים רק בשם: אלוהים קרא לאור יום, ולחשך קרא לילה, וקרא לרקיע שמים, וליבשה ארץ וכן הלאה. וגם אדם קרא לחיות בשמן, וקרא לאשתו בשם חוה. ועוד קורא אלוהים לאדם בגן, באומרו איכה. ולסוף קוראת חוה לבנה השלישי בשם שת, ושת קורא לבנו אנוש. (ותנו דעתכם כי לא קראה לקין והבל בשם, אלא ילדה את קין ואת הבל, אבל לא קראתם בשם. וגם שושלת קין לא קוראת בשמות, אלא מולידה את חנוך, את עירד, את מחויאל וכו', ואין קריאה בשם). ובכל הקריאות הללו לא נקרא ולו פעם אחת שם ה'. ורק משנולד אנוש, והוא דור שני לקריאה בשם (שחוה קראה בשם שת, ושת קרא בשם אנוש), רק אז מתחילים לקרוא בשם ה'. ושוב שואל אני, מה המשמעות?
והיא ברורה למדי: האנושי הוא הסיפור שכותב האדם במהלך חייו. באופן פרטי, כל אחד מאיתנו הוא סיפור, ובאופן כללי, אנו סיפור עצום ממדים ההולך ונכתב מקדמת דנא, וככל הנראה ילך ויכתב עוד דורות רבים רבים, עד כי יבא שילה. ואין אני יודע מה יהיה אז. אבל, כידוע, כל  שעשה שילה (הוא משה) הוא לכתוב ספר, להעלות את קורותיו על הכתב, לספר את סיפורו ואת סיפור בני עמו, ובזה הסיפור אנו עוסקים ברגע זה ממש.
כלומר, התורה כורכת את האנושי בסיפור ממשי. סיפור עם שפה, אותיות, שרשים, מלים, משפטים, בניינים, חוקים. עם עלילה אחת, או עלילות הרבה. עם מסרים כאלה ואחרים, עם רעיונות, עם שאלות, עם גיבורים טובים וגיבורים רעים, עם תפישת עולם. ועם סתירה. שוב, אומר אני, התורה קושרת את האנושי בסיפור, ועל כן, משנולד אנוש, אז מתחילה פעולת הקריאה, שנאמר אז הוחל לקרוא, אבל התורה מדייקת: לא סתם לקרוא, כי אם לקרוא בשם ה'. ומיד ממשיכה ואומרת: זה ספר תולדת אדם, וזה קישור עצום וחשוב: קריאת שם ה' היא היא ספר תולדות אדם. האופן שבו אנו קוראים בשם ההוויה כולה, על כל גווניה, צורותיה, זמניה, גלוי ומכוסה שבה, בצורה דתית או חילונית, לאומית או אוניברסלית, פרטית או כללית, מדעית או מיסטית, זכרית או נקבית, טובה או רעה, אוהבת או שונאת, וכו' וכו' – האופן שבו נבחר, וברי כי אנו קוראים בכמה אופנים, הוא המעצב את תולדות האדם שבנו, הוא עלילת חיינו הנרקמת לאורך השנים, הוא אנושיותנו. ועל שום כל אלה, בחרה היהדות בספר כסמל המרכזי שלה, הספר הוא האדם, ספר התורה הוא האדם השלם, שבעים פנים לו, ובכל אחד ואחד בעולם משתקפים מעט מן הפנים השלמים. התורה עוסקת באדם באופן עמוק ביותר, יסודי, כללי ופרטני. היא אינה מוצאת פגם בהווייה האנושית, אבל היא יודעת כי בבן האנוש הפרטי קיימים פגמים למכביר. על הפער הזה היא מבקשת לגשר, והיא מתווה דרך ללכת בה, הדרך המגשרת על הפערים שבין שלמות הכללי, לחסרון הפרטי.

הוחל ולא אמרה בפעיל – אז החלו לקרוא… אלא בסביל אז הוחל לקרוא. כלומר הדברים היו, אבל מאותו הרגע הדברים נקראים, הם מנותחים, מקבלים משמעות, מסתירים דבר א' חושפים דבר ב'. וזה מתחולל (תיבות קשורות בשורשן) מעצמו על ידי האנושי, על ידי קיום של פרטים מרובים מספיק זה לצד זה לאורך שנים רבות. משנולד אנוש התהוותה המסה הקריטית הזו, שממנה והלאה השתנה דבר יסודי באנושות, היא החלה להעניק משמעות לכל הדברים כולם, כי אז הוחל לקרוא בשם ה'.

השבח לאל חי עולמים על דברים אלה שעברו בי.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
הכתר והכבוד לחי עולמים, הלקח והליבוב לחי עולמים.
כ"ב באלול התשע"א, ערב יום הולדתי הארבעים, פרשת ניצבים וילך, תל אביב יפו.

וישאלו איש לרעהו לשלום – ר"ת אלול. כי בחודש אלול ישראל ערבים זה לשלום זה, ושואלים לשלום העם כולו, ולא בחלקים.
וישאלו איש לרעהו לשלום – ס"ת ושמו, כי שאילת השלום לבדה אינה מספיקה, ויש גם לשאול לשם האדם שבשלומו שואלים. כי השם הוא המשמעות: אז הוחל לקרוא בשם ה'. וגם יש לשאול בשלום האדם באזכור ה'. ואנו מוצאים במגילת רות את פגישת בועז עם הקוצרים והוא אומר: השם עמכם, והם עונים: יברכך השם. וכך משלבים את שני הרמזים שפסוק וישאלו איש לרעהו לשלום כומס בתוכו – שאילת השלום היא למעשה קריאה בשם ה'. וזה הפסוק מתוך פגישת משה ויתרו, קצת לפני העליה לסיני וקבלת עשרת הדברות.

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן: וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s