אין איל (בראשית ה', א' – ב')

א.ר.ו.כ

זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו: זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם

פשט הפסוקים:
הספר הזה, אומרת התורה על עצמה, הוא ספר תולדותיו של אדם. כשברא אלוהים את האדם, היא שבה ומזכירה, הוא עשה אותו בדמותו שלו. הוא ברא אותם זכר ונקבה, היא ממשיכה ואומרת, וברך אותם, ואף קראם בשם. ומה שם קרא להם? אדם. לשניהם קרא בשם אדם. וזאת עשה ביום שברא אותם. לא קודם לכן, ולא לאחר מכן.
ופשט זה אינו פשוט כלל וכלל.

התבוננות:
זה ספר תולדות אדם הגענו, אם כן, לפסוק גדול מאד, שבו מציגה התורה את עצמה לקוראים. כאילו היו כל האירועים שנכתבו בה עד כה בחינת מבוא, וכעת היא מעניקה כותרת כללית לבחינת היותה, וכך היא נחשפת מעט יותר בפני עצמה ובפני קוראיה, בני האנוש. וראינו את הקשר שבין הולדת אנוש לפסוק זה – שמשנולד האנושי, מופיעה מיניה וביה גם משמעות, ואיתה נולד הספר, ואיתו הקריאה בספר. התורה מאפיינת את האנושי כקורא, מפענח, מסמן ולומד. זהו אפיון עמוק מאד, והוא מופיע במקום זה בכוונת מכוון: הרי אומר הפסוק מפורשות: זה ספר תולדות אדם, כלומר זה ספר שעוסק באדם, באנושי. אלא שתוכן הפסוק הזה לא מחזיק מספיק מידע, ולכן מוסיפה התורה תכנים נוספים, והיא מחביאה אותם בין השיטין, בין התיבות ואף בתוך התיבות עצמן (בזה נעסוק בתיבת נח, שהיא תיבה קטנה, שתי אותיות בלבד, והיא מכילה את כל החי, ובכלל זה האדם, ועוד מכילה היא את הבחירה בחיים, את התקווה ואת האכזבה, את הכעס ואת הנחמה, ואף פרידה היא מכילה ועוד ועוד. וגם אנחנו, בני העם ההוגים בספר יומם ולילה, השכלנו ליצור את הביטוי משה בתיבה. כך, שמתוך חיפוש מתמיד אחר המשמעויות שבתיבות התורה, נמצאים אנו בהכרח מתחקים אחרי עקבותיו של משה, מה שבהכרח יובילנו אל הארץ המובטחת. ויש להתפלל שהפעם הזאת ייכנס גם הוא עמנו, ונבוא סוף כל סוף, בעזרת ה' ובחסדיו, אל הדעת שטרם הדעת, אל מקדש מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ובכל אלה נעסוק במקומם, אי"ה).
לפני שנמשיך בפירוש הפסוק גופא, יש לומר דבר כללי על זה הפרק: כל הפרק כולו הוא אילן היחש של אדם הראשון וצאצאיו. מי הוליד את מי, באיזה גיל, כמה שנים חי. הפרק נוסחתי בעיקרו, וזוהי הנוסחה המשמשת אותו: ויחי ___ כך וכך שנים ויולד את ____. ויחי ____ אחרי הולידו את _____ כך וכך שנים ויולד בנים ובנות. ויהיו כל ימי ____ כך וכך שנים וימת.
כלומר, כל מה שהתורה מספרת לנו על האנשים הללו, הראשונים בעולם, הוא מי היה אביהם, את מי הם הולידו, כמה זמן הם חיו עד אשר מתו. במילים אחרות: את ההיסטוריה שלהם (דורות קודמים), את העתיד שלהם (הצאצאים), וזמן ימי חייהם על הארץ. היא מבדילה בין מספר ימי חייהם לפני ההולדה, ואחרי ההולדה. כן היא טורחת ומציינת שוב ושוב את דבר מותם, וזו בתיבה אחת בלבד: וימת. אפשר ללמוד מן הדבר הזה שהתורה רואה בנתונים אלו את העיקר, ואילו השאר – טפל. אבל אין זה נכון, אלא לשעה זו בלבד. הרי בעוד זמן לא רב נראה כי התורה עוסקת בקורות חייהם של בני אדם באופן פרטני עד מאד. לפיכך נמנע מהסקת המסקנה הזאת, אבל נזכור את ההשערה, כי היא נוגעת לחיינו ממש.
תולדות אדם לפחות שתי משמעויות יש כאן: א) ספר זה מספר את סיפור חייו של האיש הנקרא אדם, או: זוהי מגילת היוחסין של אדם הראשון. ופירוש זה מתאים יפה לפשט הדברים, ואכן בהמשך הפרק נראה את מגילת היוחסין כתובה בפירוט רב. אבל כאן עולה מיד שאלה: מדוע לא כתבה תורה זה ספר תולדות אדם: ויחי אדם שלשים ומאת שנה? מדוע הפסיקה בין הכותרת לבין הפירוט, המופיע לאורך הפרק בנוסחה החוזרת על עצמה? תשובה: כל הפירוש הזה יעסוק בשאלה הזאת. אקווה כי בהמשך תעלה תשובה לשאלה זו מאליה. ב) ספר זה מספר את סיפור חייו של אדם באשר הוא – כל אדם. ולא זו בלבד – כל הספר מספר את סיפור חייו של אדם. כל הספר – עיקר עיסוקו הוא האדם, האנושי. וכבר העזתי וכתבתי שאפילו האלוהים בכבודו ובעצמו – דמות משנית הוא ביחס לאדם, אלא שתולדותיו של אדם כרוכים באופן כה הדוק באל, עד כי נראים השניים כאחוזים זה בזה, כשלהבת בגחלת. ואכן כך הוא. ופעמים ישמש האדם גחלת, והאל שלהבתו, ופעמים נמצא היפוך תפקידים, שהאל גחלתה של להבת אדם. ויש לדעת ולהבדיל, וחכמה גדולה היא.
[את אלה הדברים כתבתי כטיוטה, ואולי מסבירים הם את כוונתי ביתר שאת: תיבת ספר שבכאן מכילה שתי משמעויות לפחות: א) מגילת היוחסין של משפחת אדם הראשון. וזו משמעות מיידית ומצומצת יחסית; ב) תיאור תהליך הווצרותו של אדם – כל אדם – משלב הרעיון ועד שלב המוות ועד בכלל. וזו משמעות נרחבת וכללית ביותר, והיא קובעת את משמעות התורה כספר שכל כולו עוסק באדם: בקורותיו, במקורותיו, בהתנהגותו ובסיבות לה, ברגשותיו, בצרכיו ורצונותיו, בחולשתו ובחוסנו, וביתר שאת בנסתר בסתירה ובמסתורין שבו, ועוד ועוד, ככל אשר ידוע לנו על אדם, וכן אשר איננו ידוע והוא רב מאד.]

ספר וזו תיבה מרגשת מאד ומעלה דמעות בעיניים אוהבות. פעם ראשונה בדברי ימי עולם שנכתבת תיבה גדולה זו, ויחידה היא בכל חומש בראשית, הלא הוא ספר, והיא מעט המחזיק את המרובה, והיא חיינו ואורך ימינו, ובספר אנו הוגים יומם ולילה, כמצווה. וערכה המספרי 340, כמניין "שם". וערכה כשהיא מיודעת "משה". כי בידוע שהוא היודע. ועוד מבראשית ועד כאן נמנו 1451 תיבות, וזוהי תיבה 1452. ובלבה "אדם" (45), ובחוץ "בי" (12). "בי אדם", מרמזת תיבת ספר, וזה כל שאני מבקש לומר זה זמן רב. ורמז נאה הוא זה, ואותו מספר מספרה של תיבת ספר.

זה ספר זוהי התייחסות של ספר התורה אל עצמו כאל ספר. כלומר יש כאן רפלקסיה עצמית, תפישה עצמית, וזו בחינת בינה, תודעה, וזה בחינת אנושי. הספר משים עצמו כאדם, באשר מעיד על עצמו את אשר הוא. ספר-אדם ממש.

ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו
אפשר לקרוא כך: זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם. כלומר, ארבע התיבות ביום ברא אלהים אדם, משמשות כפסוקית זמן המתייחסת לחלקו הראשון של הפסוק. המשמעות שתתקבל היא שזהו סיכום תולדותיו של אדם המתרחשות ביום בריאתו. ואז את תיבת תולדות נקרא כאילו אומרת היא: האירועים. אלה היו האירועים שהתחוללו, ביום בריאת האדם. וזו קריאה אפשרית, ויש בה מן האמת – שאכן לומדים אנו זה ימים רבים את אשר קרה בימי הבריאה בכלל, וביום בריאת אדם בפרט. אבל, ישאל השואל, יום בריאת אדם חלף עבר, ומצוצמם הוא, וכיצד זה ייתכן שכל התורה כולה עוסקת ביום אחד קצר? ותשובה לשאלה נבונה ותמה זו תהא מתחום הרוחני: בריאת אדם לא נשלמה, והיא הולכת ונמשכת עוד ועוד עד סוף כל הדורות. האלוהים והאדם גם יחד פועלים על מנת להביא את בריאת האדם לידי השלמה, לידי סיום. ועדיין לא תמה המלאכה, כידוע לכל אדם שטרח והתבונן. כוחות אחדים טוענים: שלם הוא, ואחרים כנגדם: לא שלם. ועוד אומרים אחרים שרחוק הוא משלמות, ואחרים רואים רק את פגמיו ואת חולשתו. ושוב ישאל השואל, הרי כתבה תורה: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומכאן שנשלמה הבריאה בכלל, ובריאת האדם בפרט. ואנו נשיב שמעולם לא כתבה תורה: ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי, כך שאנו חיים בשולי היום השביעי, והוא עדיין לא נשלם, והוא מחכה, והוא לבדו, והוא מתמהמה ואף על פי כן בוא יבוא. ועוד נוסיף כי לכל אחד פרשנותו, וזו מעלת הדור הנוכחי, שמאפשר ריבוי קולות, פרשנויות, אופני פעולה.
אפשר גם כך: זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים כלומר: תולדותיו של אדם ביום שבו נברא אלוהים. והרי אלוהים לא נברא, כך אומרים אנו. נכון, אנו משיבים, אבל הספר עצמו מאפשר לקרוא כך, ולו על מנת שתעלה השאלה. שהיו בני אדם בעולם אבל כללותם עדיין לא חיתה בנוכחות האלוהית, או שהרגשתם את האלוהות היתה חסרה, ופנו לעבוד את הפסילים (מה שמלמד שאלוהות – צורך דוחק הוא). אבל מרגע מסוים, מיום מסוים, "נברא" אלוהים בעבור האדם, הפך לנוכחות מורגשת, תובעת, כללית, חיה, מורה. ואז נפרש את הקריאה הזו כאומרת – הספר הזה כולו עוסק באדם, אבל רק מן הרגע שבו התקבעה בהכרתו איכותו השגיבה של אלוהים. כך שנמצא בספר את עלילות האדם מרגע שהכניס את האל לחייו באופן מלא. במקרה כזה משמעותה של תיבת בְּרֹא נובעת מן הפסיכולוגיה של האדם. ברגע שהאדם תופש את האל – אז האל נברא בעבורו.

עוד:
אלהים אדם לראשונה מופיע צימוד זה ואפשר לקוראו אלוהים-אדם. בספר דברים (ואתחנן) חוזר הצירוף הזה: כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ, ואנו רואים התייחסות מפורשת לזמן בראשית, ואף לפסוק שבו אנו עוסקים כעת, שכתוב בו: ברא אלהים אדם. שלוש תיבות זהות, אלא שהראשונה נקראת אחרת. ואני מעלה דבר זה משום שהצימוד אלהים-אדם יכול לקבל משמעות של אלוהים עם איכויות אנושיות, אלוהות שיש בה מן האדם (על משקל הצירופים איש-זאב או אשה-חתול, למשל).

ויש עוד דרכים להתבונן באלה התיבות, לצרף אותן כך או אחרת, אבל חפצתי לשוב אל הקריאה הפשוטה:

ביום ברא אלהים אדם – בדמות אלהים עשה אתו כלומר ביום שבו אלוהים בורא את האדם, הוא עושה אותו בדמותו שלו. ככתוב בתחילת הפרשה נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ……וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. השאלה שעולה היא הפער שבין תיבת ברא לתיבת עשה. גם כאן וגם בפסוקים שהבאנו מן היום השישי לבריאה, משמשות שתי התיבות בערבוביה. ומה מבקשת תורה כאן לומר? פתח למענה על השאלה הזו נמצא בישעיהו. אומר הנביא: עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה. ולא ברור עדיין מדוע, אבל נמצא, על פי אלה הדברים, שעשייה – שלמות היא, ובריאה – רעה, או לפחות מכילה רע. ומכאן, אם נחזור לפסוקי בראשית, הרי שלאדם אין אפשרות שלא להיות רע – שהרי נברא. אבל, ממשיך הפסוק – בדמות אלהים עשה אותו כלומר, הוא נברא רע, אבל דמותו – דמות אלהים – היא תוצר של עשייה, ומכאן שיש בו באדם את היכולת להשלים את עצמו, להתגבר על הרע שבקרבו, וזה יפה מאד. ובכלל, לאור פסוק זה יש לשוב ולבחון את פסוקי הבריאה והעשייה, ובעזרתו יתברך יזדמן לנו לעשות כן בעתיד לבוא.
ונשוב ונזכיר כאן את עולמות בריאה ועשייה. שכל הנעשה – בעולם המעשה – טוב הוא. שאין בו רע כלל, רק התנהגות, טבע. אבל עולם הבריאה – הוא מכיל טוב ורע. ובין בריאה לעשייה עומד לו עולם יצירה, והוא המפריד בין אדם לבין חיה, שלחיה יצירה אחת יש, ולאדם יצירות לאינספור.

דמות/צלם. וההפרש ברור והוא הפער בין כוונת הדברים מתחילה, לבין הכיוון שאליו הלכו הדברים בהמשך: תחילה נברא האדם בצלם אלוהים, והוא איכויותיו הפנימיות של האל ביחס לנבראים, אבל עם חלוף הזמן נקבעה בו באדם דמות אלוהים, שהיא האופן שבו הנבראים תופשים את האלוהי במגעם איתו. זהו פער בין האונטי – האלוהי כפי שהוא ישנו, לבין האפיסטמולוגי – האלוהי כפי שהוא נתפס בקרבנו. כי לא עמדנו במשאת הלזו, להיות נבראים בצלם, רק בתחליף – להיות בני דמותו, הווה אומר – להדמות לו במעשינו, ככל יכולתנו. וכבר הרגנו אדם אחד, הבל, וכבר הרגנו עוד איש וילד , ושרנו שירה עם ההרג הזה, ואנו הולכים ונעשים דומים לעצמנו כפי שאנו מכירים אותנו כיום, ועוד החילונו לקרוא בשם ה', כמו שלמדנו בהתרגשות גדולה קודם לכן, וכעת ה' עצמו משיב לנו כמידתנו, ומכריז על כך, שגם הוא קרא לנו בשמנו, ביום הבראנו, ככתוב:
ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. מיד לאחר שכתבה תורה שקראנו בשמו, מסתבר לנו שעוד קודם לכן קרא הוא בשמנו. אלא שאם נחפש בכתובים לא נמצא עדות כזו. אם כן, מדוע כותבת התורה את הדברים הללו? כמו שפירשנו: קריאה בשם ה' היא היא קריאה בספר תולדות אדם. ומי קרא בספר זה? ישראל. ויש כאן לזכור ולשוב כי פירוש זה הניח בראשיתו כי לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אם כן, ישראל צופים במעשה מרכבה, וברגע מסויים הם אינם צופים עוד בדברים, אלא הופכים לדמויות פעילות בתהליכים המתחוללים. אבל בין הרגע הזה לבין הרגע הזה, הם קוראים בספר תולדות אדם כפי שהוא הולך ונכתב עד כה, והוא ספר התורה ממש. לפיכך כשכותב: ויקרא את שמם הרי שקורא הוא בהם, כפי שקוראים הם בו. הספר אינו גלוי לעיני האדם בלבד, כי אם גם לעיני האל. וכשקורא האל בספרו אשר כתב, קורא הוא: אדם. וזו עדות נוספת לכך שהספר כולו עוסק באדם לאורכו ולרוחבו, על כל פניו וגווניו, מורכבותו ומסתורין שבו.

זכר ונקבה בראם ויברך אתם ביום השישי לבריאת העולם נכתב: זכר ונקבה ברא אתם ויברך אתם וזה כמעט חופף לתיבות שמופיעות כאן. שם נכתב ברא אתם, וכאן בראם, והייתי דורש כאן את איחוד שתי התיבות ברא אתם לידי בראם כמרמז על אחדות שני הפנים של האדם – הזכרי והנקבי – ביום הבריאה. ולמה לעשות כן? לא אדע, רק אוכל לחשוב כי התורה רוצה להדגיש בשלב זה את אחדות האדם, אולי מפני שהיא עומדת לפרט את השתלשלות הדורות והעמדת צאצאים רבים. שלא ישכח הקורא שהמקור לכל אלה – אחד הוא בשמים (זה האל), ואחד הוא בארץ – זה אדם ביום הבראם.
ויברך אתם זהות בין הביטויים. אלא שבמעשה הבריאה מפורטת הברכה: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה וכו'.. ואילו כאן לא מפורטת הברכה. הסיבה: בעוד פסוק אחד יבוא פירוט מלא של הפרייה והרבייה של שושלת אדם לאורך דורות רבים. כלומר, אנו צפויים לקבל דין וחשבון מלא על התגשמות הברכה בנבראים, ואין צורך לפרט כאן.

בתחילת פירוש הדברים שאלנו מדוע לא כתבה תורה: זה ספר תולדות אדם: ויחי אדם שלושים ומאת שנה. מה מצאה לנכון להכניס בין ההצהרה על אילן היוחסין לבין כתיבתו את אלה הפסוקים? ונראה כי אכן נתגלתה תשובה מאליה, והיא ששושלת אדם היא פרי ותוצר של זכר ונקבה בראם שהשושלת נובעת מן הזכר ומן הנקבה, והם שניהם אדם. ועוד יותר – אלה השניים, המעמידים שושלות ועמים, מקורם אחד – בריאתם המשותפת על ידי האלוהים בכבודו ובעצמו, והברכה שקבע בהם מאז ולתמיד: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה. אלה הפסוקים הם המקור לדברי חז"ל – שלשה שותפים בו באדם – אביו ואמו והקדוש ברוך הוא: זכר ונקבה בראם, וקרא שמם אדם ביום הבראם ובין לבין קבע את ברכתו.
כלומר, רגע לפני שהיא מפרטת, לשון פרט, פרטים, היא מזכירה את מקור הדברים, שהוא האחד ואין עוד מלבדו.

[אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים
זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו זכר ונקבה בראם
מקבילות: תיבות תולדות, ביום, בהבראם/ברא, עשות/עשה, אלהים .]
[מקבילה נוספת: ארץ ושמים/זכר ונקבה (מצד הזוגיות)]

מניח אני את פירוש פסוקים אלה, ואחזור אליהם בעזרת ה' יתברך, משום שקשים הוא מאד מאד, והכריעוני, לעת עתה, ועל כל פנים, מבקש אני להמשיך, ובעזרת ה' אחזור, אוסיף, אוריד, אתקן.

השבח לאל חי עולמים על אשר נתן ועל אשר יתן.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
המלוכה והממשלה לחי עולמים, הנוי והנצח לחי עולמים.
אור לכ"ה בתשרי התשע"ב, וזהו פירוש ראשון לשנה זו, ותהא היא טובה ומתוקה. אמן.

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s