אין איל (בראשית ה', ג' – ה')

א.ר.ו.כ

ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת: ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות: ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת

הקדמה
אנו באים אל אילן היוחסין של משפחת אדם, שתחילתו בתיבות: זה ספר תולדות אדם, שבהן דיברנו ככל יכולתנו. ואמנם הן מעט המחזיק את המרובה, אך בוודאי מכילות הן את ההקדמה לספר היחש של משפחת אדם, ששורשיו אדם וחוה, ופרותיו האחרונים שם חם ויפת, והוא משתרע על פני 29 פסוקים, ותופש את רב רובו של מה שקרוי פרק ה'. (שבאמת אין כזו חלוקה לתורה, ואשר יש בידינו נחלק על פי עבודתם של עובדי כוכבים, ודבר זה מצער מאד הוא, אלא שנתקבע בעולם, ואין לנו אלא לתהות מדוע. כלל, מנסה אני ככל יכולתי שלא להשתמש במושג "פרק", לעיתים על חשבון הנוחות, ובמחיר של סרבולי נוסח. אבל כאן ברור כל כך לכתוב כי אילן היחש מהווה את רב רובו של הפרק, עד כי נכנעתי וכתבתי, ומן השמים יסולח לי). וכל זה נכון מאד, ואנו נלמד את הנוסחה במהלך הפירוש, ונראה שינויי נוסח ונתהה על קנקנם. אלא שמבקש אני לומר כי אילן היחש לא נקטע בלידת שם חם ויפת, אלא נמשך הוא עוד ועוד, עד לפחות אחרי המבול, שם מופיע אילן היחש של בני נח. וכל פרשת נח אינה אלא סיפור הדברים בתוך אילן היחש הגדול, הכללי. ודבר זה יימשך עוד, ולאחר מכן נגלה את תולדות משפחת אברהם, ולאחר מכן את גלגולי הדורות של משפחת יעקב, וזה בני ישראל היורדים מצרימה, ועוד נזכור את דור המדבר וצאצאיו. כלומר התורה כולה היא באמת ספר יחש עצום בגודלו, ובמהלך סיפור הדורות, נשזרים עלילותיהם של פרטים שבתוכו, ושל עם ישראל בכללו. וכשנשאל מדוע נאמר זה ספר תולדות אדם, שהרי תולדות עם הוא, נבין את המושג שהצמיח הדור שלפנינו: עם-אדם, ובאמת אחד הוא העם הזה, עם-אדם הוא.
עד כאן הקדמה.

פשט הפסוקים
בן 130 שנה היה אדם בעת לידת שת. הוא הוסיף לחיות עוד 800 שנה אחרי כן, ובמהלכן נולדו צאצאים נוספים. בעת מותו היה אדם בן 930 שנה.

התבוננות
ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת קיים כאן נתון מעניין מאד, והוא גילו של אדם בעת שהפך לאב לשת. אנו יודעים שהפך לאב קודם לכן, בלידת קין והבל, אלא ששם נוכחותו עמומה וכמעט אינה מורגשת. חוה היא היולדת, היא הקוראת בשם קין, היא האחראית על גידול הילדים. ואילו אדם, כך למדנו, מרוחק מאד. וכאן, כך נראה, אדם מעורב בחיי בנו, ואף קורא לו בשמו – שת. כך כתוב: ויקרא את שמו שת. אלא שזה מעלה שאלה מיידית, שהרי קודם לכן קראנו בתורה, והיא אמרה על חוה בלבד: ותקרא את שמו שת. אז מה העניין? מי קראו בשם שת – אדם או חוה? ועלינו לשים לב כי שת הוא בחינת תיקון: הוא מתקן את יחסי אדם וחוה, הוא מתקן את הריגת הבל ואת גלות קין, הוא מתקן את העולם בקוראו לבנו אנוש ומכאן והלאה כולנו אנושות אחת גדולה, בני אנוש אנו. ומכאן שאדם וחוה קראוהו יחד בשם שת, ולא זו בלבד, אלא ששבו לאחדותם שלפני החטא שבגן – בחינת בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. אבל יש כאן פער של תשעה חדשים, כך סבור אני. שכתוב: וידע אדם עוד את אשתו, וזה תיקון יחסי השניים ושיבתם מחדש זה לזה מחוץ לגן. כעת הם שוב בחינת אדם ביום הבראם, ככתוב בראשית הפרק. ולכן כאשר חוה קוראת בשמו, הרי שבחינת חוה שבאדם האחד קוראת בשם הילד, או במילים אחרות: הפנים הנקביים של האחדות האחת קוראים בשם הילד. אבל התורה מוצאת לנכון לציין גם את בחינת האחד שאיננו בעל פנים, שהוא אחדות אחת פשוטה, ולכן אומרת בפסוק שלפנינו: ויקרא את שמו שת. כעת אפשר להסביר בקצרה: בחינת חוה שבאחד קראה בשם, ומכאן שהאחד עצמו קרא בשם. כלומר תיבת אדם שבפסוק זה איננה אדם לבדו, האיש, הגבר, כי אם אדם וחוה גם יחד. לכן אומרת התורה מפורשות: ויולד בדמותו כצלמו, מה שמחזיר אותנו שוב אל ראשית פרק זה – בדמות אלוהים עשה אותו ואז שוב אל יום הבריאה: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. האדם שבצלם אלוהים וכדמותו – בחינת שניים שהם אחד – יולד בן שהוא בדמות אדם וכצלמו. ויש להבין ההפרש בין הכתובים: בצלמנו כדמותנו לעומת בדמותו כצלמו. לשם כך נראה את הדברים פעם נוספת: אומר אלוהים ביום השישי נעשה אדם ואז אומרת התורה:
א) ויברא אלהים את האדם בצלמו
ב) בצלם אלהים ברא אותו
ג) זכר ונקבה ברא אתם
בפירוש הפסוק הקודם למדנו עשייה עניינה טוב בחינת שלמות, ואילו בריאה יש בה מן הרע. ככתוב בישעיהו: עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה. עשיה – שלום, בריאה – רע. וחותם הפסוק – אני ה' עשה כל אלה, ומכאן שהכל (הכלליות) הוא טוב בחינת שלום.
אומר אלוהים: נעשה אדם כלומר עוד לפני יצירתו של האדם, כשעלה אדם במחשבה, היה בחינת עשיה, בחינת טוב, בחינת שלם. ובתהליך הבריאה הלך והצטמצם עוד ועוד לכדי יישות חיה, וזה בחינת לא שלם, וזה קרוי רע. (ועוד קרוי רע דבר שאינו במקומו, ונמצא כי על מנת לברוא אדם הוציא אלוהים את האדם ממקומו, וזה מקום אחד ככתוב: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ותיקון לזה הוא ויכוח אברהם עם ה' על אנשי סדום החטאים שם נאמר ואברהם שב למקומו. נמצא כי כאשר אדם מגן בכל כחו על רעיו בני האדם, הריהו שב למקומו הראשון שבבריאה, בחינת נעשה אדם וזה טוב, וזה ייחודו של אברהם, שייחד את ה' בכך ששב לאותו מקום אחד. ויש גם לפרש כי הוציא אלוהים את עצמו ממקומו של אדם, ובכך הפך אותו מכללי לפרטי. שפירוש זה גורס שאדם הוא הנברא היחיד בכל הבריאה כולה, שבנקודה אחת שלו, נקודה רעיונית, נשמתית, נקודת בראשית שלו – שם אין אלוהים – וזה התנאי להיות אדם – שיש נקודה שאין בה אלוהים. מדוע? שאדם חייב סתירה על מנת להקרא בשמו, שסתירה היא עמוד יסודו של אדם. ואין לך סתירה גדולה מהעדרו של אלוהים, שלית אתר פנוי מיניה. ע"כ). בחזרה לענייננו: אין מדובר ברק רע כל היום, ככתוב בפסוקים החותמים של פרשת בראשית, אלא שיש בו מן הרע, שהרי נברא, הצטמצם, הוצא ממקומו.
לפיכך ויברא, ברא, ברא. ותהליך יש כאן: בריאה בצלמו – ועולה שאלה – האם בראו בצלמו שלו, צלם אלוהים, או בצלמו – בצלם אדם. ומיד עונה תורה: בצלם אלוהים ברא אותו. וזה מזכיר מעט את אם ורק אם שמן הלוגיקה והמתמטיקה – תנאי התופס לשני הכיוונים – ומכאן שאם יש אדם הרי שמוכרח צלם אלוהים, ואם צלם אלוהים יש – הריהו אדם. וכל זה צמצום בלבד, ולכן חותם הפסוק: זכר ונקבה ברא אותם, ויש בזה מן הרע, שנאמר ברא, אלא שיש בזה גם מן ההתפשטות וההרחבה – יכולת יצירת חיים והוספתם, וזה כבר טוב מאד ככתוב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.
כל זה הקדמה לדבר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ואנו באים לברר הקדמת הצלם לדמות במקום זה, לעומת הקדמת דמות לצלם בפסוק שלפנינו ויולד בדמותו כצלמו. כמו כן מבקשים אנו לברר חילופי אותיות השימוש כ' ו-ב' באילו התיבות.

האלוהים אומר בצלמנו כדמותנו. מהי דמות האלוהים? אין כזו, כדבר הנביא: ואל מי תדמיוני ואשוה וגם מן הפיוט למדנו אין לו דמות (הגוף) . ומהו צלם אלוהים? בעומק הדברים – סתירה, ובגילויים – שלטון, כאשר למדנו. אדם זה צלם אלוהים, לא אלוהים, ואין לטעות כאן. נעשה אדם בצלמנו זו אמת, וצלם אלוהים הוא הצד הגלוי בתוך הנסתר האלוהי, שהוא אינו גלוי ואינו ידוע לעולם. ואף על פי כן, יש בו צד גלוי – זה צלם. כדמותנו זה צד הנסתר שבנסתר, שאין לו דמות, ולפיכך יש לשאול: וכיצד זה נעשה אדם כדמות כאשר כתבה תורה? והנה תשובה: שאדם הינו מצד הגלוי שבאלוהים בצלמו, ומצד הנסתר כדמותו. ועל פי זאת אומר זה הפירוש: מצד הגלוי שלו יכול אדם לדעת עצמו כצלם אלוהים, ואף מטרה יש לו לחיות בצלם זה; ומצד הנסתר שלו אדם איננו ידוע לעצמו כלל, ובמקום שאינו ידוע, שם דייקא יש בו מדמות האלוהי ממש – בהיותו אין. שוב: "חיצוניות" האל – זה צלמו; "פנימיות" האל זה דמותו. והמרכאות משום שאין באל לא חיצוני ולא פנימי, אלא שהדברים נכתבים מאדם לאדם, וכך נגזר עלינו לדבר בו מבלי לדבר בו ממש (וזו מגבלה אינטריזית לאנושי, ועלינו להכיר בכך תמיד). וכל זה נחשב במחשבת האל, כי אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
כעת, בבואנו לדבר באדם (שהוא זוג אדם-חוה) נמצא חילופי הדברים: שמהי דמות אדם יודעים אנו היטב, אבל צלם האדם – זה אלוהים – איננו יודעים כלל. על כן מוליד הוא בדמותו כצלמו. שהדמות ידועה לו – בדמותו, אבל הצלם איננו ידוע, ולכן כצלמו. כל זה עונה גם על השאלה מדוע התחלפו ב' השימוש וכ' הדימיון.
ועוד אפשר לומר כי מאחר שאנו אומרים אדם וכוונתנו אדם-חוה, הרי אפשר לומר שממנה הדמות וממנו הצלם (או להיפך), ואין אני חפץ לדבר בכך כלל.

ויחי אדם שלושים ומאת שנה זה גילו של אדם וגם גילה של חוה ואין הפרש בין מספר השנים שחיו. ואין לדעת אם אלה מספר השנים שנספרו אחרי הגירוש בלבד, או מרגע הבריאה, אי אז בגן.

ויחי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות. התורה מבדילה בין חיי אדם – כל אדם – לפני היותו הורה לבין חייו לאחר מכן. כלומר התורה, כמעט בלי שנרגיש, קובעת איכות אחרת לקיום לפני הבאת חיים לעולם, ולאחר מכן. רגע הלידה הוא נקודת הציון החשובה ביותר בחיי אדם, משום שהיא מבדילה בין היותו מקבל, לבין היותו נותן. וברי כי היו חיי אדם מלאים מלאים וגדושים, כי חי שמונה מאות שנה, ואף הוסיף להוליד, ככתוב. אבל התורה לא מגלה דבר אחד מכל הדברים שעברו על אדם וחוה בחייהם השניים (אחרי הגירוש והריגת הבל). רק את גילם בעת לידת שת, ואת העובדה שהוסיפו ללדת. מדוע זה חשוב? זאת ראינו בלימוד שושלת קין. שם לא נאמר לעולם ויולד בנים ובנות, משום ששם העכיר זכרון הרצחו של הבל את עניין אחוות האחים, והדורות נמנעו מלהביא אחים לעולם. אבל אדם וחוה מוקירים את החיים עד בלי די, אחרי שעברו את שעברו, והם מולידים בנים ובנות הרבה, כדבר הברכה הראשונה.

ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימת. וזה הפסוק חותם את פרק אדם וחוה בתורה כולה, והם לא יוזכרו עוד. הפסוק חורג מן הנוסחה הכללית של פרק זה בשתי תיבות: אשר חי. ובדורות האחרים, כך נראה, לא נאמרות אלה התיבות. מדוע? משום שמעלת אדם וחוה גדולה היתה, הגדולה שבמעלות – הם נבראו על ידי האלוהים לבדו בגן העדן, והם ורק הם יודעים את סוד הגן. והאלוהים הוא חי החיים, מלך אל חי עולמים, וכאשר בראם נתן בהם ממנו. ועל כן חיו את חייהם בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, וזאת בכל העיתים והעיתות, בטוב וברע, בצער ובאבל, ובשמחת החיים המחודשים שבאו עליהם ככתוב: כל ימי אדם אשר חי שחיו את כל ימיהם ממש.
ושב ומציין אני כי תיבות אשר חי באות לציין מעלה, סגולה, תכונה שניתנה אך באלה השניים, והן מהוות מעין צוואה לנו, בניהם ובנותיהם, שנחיה את ימינו בשלמות ממש, כאשר עשו אבינו ואמנו הראשונים שבראשונים.
[ובעוד שנים הרבה נראה את שתי התיבות הללו, אשר חי, כתובות גם באברהם אבינו, בו ורק בו מכל שאר אישים שבכתבי הקודש, ואם ירצה ה', נדבר בהן שם. וזאת למדתי מתלמידי הרב שרקי, שהביאו הדברים מפיו.]

השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שנכתבו מאליהם.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי והרבה פגמתי.
השיגוי והשגב לחי עולמים, העוז והענוה לחי עולמים.
אור לט' בחשון התשע"ב, יפו.

וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת: וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s