אין איל (בראשית ו', א' – ד') (חלק א')

א.ר.ו.כ

ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם

פשט הפסוקים
אין כאן פשט כלל, כי אין אנו יודעים מיהם אותם בני האלוהים, מה משמעות דברי ה' בהקשר הזה, מיהם הנפילים ומהו עולם אנשי השם. עם זאת, אפשר לנו לקרוא את הפסוקים בערך כך:
בני האדם מתרבים עוד ועוד, ובתהליך ההתרבות נולדות גם בנות. בני האלוהים רואים את הבנות הללו, שהן טובות, ולוקחים אותן להם, לנשים; בתוך כך מחליט אלוהים להגביל את אורך ימיו של האדם; ועוד בתוך כך אנו קוראים עדות על כך שיש בארץ נפילים ושהם ממשיכים לחיות גם בזמן שבני האלוהים באים אל בנות האדם. הזיווג בין בני האלוהים לבנות האדם הוא זיווג פורה, וממנו נולדים גיבורים, שהם מעולם אנשי השם, יהיה זה אשר יהיה.
כאמור, אין כאן פשט כלל.

הערה:
זה הפירוש רחוק הוא מאד מכוונת הדברים, ואין אני יודעם כלל וכלל, לא מניה ולא מקצתיה. ואעפ"כ אפרש, שחובה היא לי לפרש בכל כחי.

התבוננות
אנו אחרי פסוקים רבים שבהם מפרטת התורה את השתלשלות הדורות מאדם ועד נח. אנו יודעים, כי כבר קראנו, שבעוד פסוקים אחדים תעסוק התורה בנח ובסיפורו בהרחבה יתרה. אבל בין המידע על הולדת נח ובניו, לבין תחילתו של סיפור המבול, עומדים ארבעה פסוקים חידתיים אלה.
הם עוסקים בנסתר, באיכויות שאנו איננו מכירים. עלינו לברר, אם נוכל ואם נזכה, מדוע באים אלה הפסוקים במקום זה, ואיזה מידע הם אוצרים בקרבם.
ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה נדמה כי חוזרת התורה אחורה בזמן, שנים רבות רבות. מדוע? משום שכתוב: ויהי כי החל האדם לרב פירוש: כאשר החל האדם להתרבות. ומתי זה קרה? בקין והבל. אבל שם היו בעיות רבות, וראינו, וזה כלול בתיבת לרב שיש בה מן הריב והמחלוקת. שנים אחר כך, אחרי קשיים ותיקונים מרובים, נולד שת, ומרגע זה נראה כי קל להם יותר לקיים את מצוות פרו ורבו שנצטוו בה מפי האלוהים בכבודו ובעצמו, והם מקיימים וקראנו: ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמנה מאת שנה ויולד בנים ובנות.
לפיכך, אומר אני, חוזרת התורה אחורה בזמן, לתקופה שבה אדם וחוה הולידו צאצאים נוספים, אלה שנאמר לנו כי נולדו, אבל לא ידענום בשם. למה דווקא לתקופה זו? כבר עניתי, ואשיב בשנית: ויהי כי החל האדם בתחילת פרק הפרייה והרבייה של המין האנושי, שהוא מתחיל באדם ובחוה. פשוט מאד. כך נמצאים אנו דורשים את תיבת אדם שבכאן במשמעות אדם דייקא, אדם הראשון, אדם בן זוגה של חוה, ולאו דווקא אדם כללי. ויש לזכור כי תיבה זו אוחזת גם במשמעות הכללית.
על פני האדמה ולכאורה מיותר, ברור שעל פני האדמה ולא מתחת לפני האדמה או במים או בשמים. אז למה הזכיר? האזכור הראשון של ביטוי פני האדמה מופיע בתחילת הפרשה, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, כך שאנו מקבלים חיבור בין פריה ורביה, שבה אנו עוסקים כעת, לבין הלחות המשקה הנוצרת על פני האדמה. כלומר, הפסוק שבו אנו עוסקים כעת, מסייע לנו בהבנת הפסוק ההוא, ואכן מכוון אותנו לענייני אשה ואיש. ויש לי לומר כי כעת ניכר שחיסרתי שם הרבה, ופגמתי שם הרבה, ומי ייתן ויושלם החסרון ויתוקן הפגם במהרה בימינו אמן.
אבל עדיין לא קיבלנו תשובה למה הזכיר כאן תיבות על פני האדמה, ועל כן נחפש עוד. מיד נראה כי בעוד פסוקים מעטים חוזר הביטוי במלואו ולא בחלקו: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, וכאן נקרא כפשוטו: אעביר את בני האדם מן העולם. כלומר אפשר לתאר את הקשר שבין שני הפסוקים כך: האדם אשר התרבה על פני האדמה, יעלם עתה מעל פני האדמה, בשל מעשיו הרעים. ולכן אותו ביטוי. וזו אינה הופעה יחידה: הצירוף מעל פני האדמה חוזר שתים עשרה פעמים בתורה: בכל הפעמים הללו מופיע הביטוי באחד משני הקשרים: א) חורבן האדם (בשל מעשיו) ו- ב) ייחודיות לאלוהים (עם נבחר). כלומר, האדם, שבפסוק שלנו החל לרב על פני האדמה, רשאי לבחור באיזה מן ההקשרים ייאמר הביטוי בעבורו: האם חורבן, האם נבחר. ויפה לראות כי אותן אותיות מרכיבות הן את האיכות הנבחרת והן את זו הנחרבת. ואכן שתי אלה, הבחירה והחורבה, מופיעות כאן. זו הופעה ראשונה לשורש ב.ח.ר בתורה ככתוב מכל אשר בחרו, ואנו רואים כי בני האלוהים הם אלה אשר מבצעים את הבחירה הראשונה, והיא מתרחשת בסמוך – ואולי אף מובילה – להחרבה הראשונה: המבול. ואנו רואים כי קודם באה בחירה, ורק אז החרבה ועלינו ללמוד מכך כי בחירה טומנת בחובה סכנה, שמא יתרגש אסון לולא נדע לבחור נכונה. בחירה ניתנה לאדם, ואיתה באה מידה רבה של חופש. על זאת נוספה גם סכנה.
כן יש לי לציין כאן כי אחד האזכורים, היוצא דופן שבכולם, מדבר על האיש הענו מכל האדם אשר על פני האדמה. מה שמלמד עד כמה ייחודית מעלתו של האיש, ועד כמה היטיבו לקלוע חכמינו, שתיארו את משה כנשמה הכוללת את כלל נשמות ישראל. הייחודיות שלו מאירה את ייחודיותו של העם. זה מצד אחד. מצד שני אנו למדים עד כמה קשה ומסוכן היה מעמדו של משה, שכל שליחותו נאלץ להלך בשביל שצד אחד שלו בחירה, וצדו השני חורבה. ולא בכדי העבירנו בחרבה ולא בכדי עבר בחורב. וזה יפה מאד.
ובנות ילדו להם ראינו כבר, וגם ציטטנו: ויולד בנים ובנות. אלא שלפתע מתעכבת התורה על
לידת הבנות. למה? ראינו כי התורה אינה מספרת על הבנים הנולדים, למעט הבכור, והיא מעבירה מידע מסוים דרך שמו, שנות חייו, שם בנו. ויש לתת את הדעת על כך שהמחשבה שמדובר בבן הבכור איננה מבוססת כלל, והיא תחושה הנובעת מן הכתוב, ולא נאמרת. על כל פנים, התורה מציינת את הולדתן של בנות לדורות ראשונים, וכעת פונה להסביר מדוע: ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. הן יפות וטובות מראה, והן מושכות קבוצת ברואים/אנשים/יצורים המתקראים כאן בני האלוהים, לבוא ולשאתן לנשים. שכתוב: ויראו, ומכאן שהעין היא שהובילה את בני האלוהים אל בנות האדם, ו"הטבע" הוא שזיווג בניהם. אבל עולה כאן תחושה חזקה של אי נוחות משום אי השיוויון הגזעי בין הנולדים: אלה הם בני האלוהים, ואלה הן בנות האדם. מי הם בני האלוהים הללו? ראינו קודם לכן כי בימי חנוך נודע אלוהים לראשונה, שם נכתב: ויתהלך חנוך את האלוהים. וכאן שוב מיודע שם אלוהים, בצירוף בני האלוהים. אני מעלה השערה רחוקה ביותר, שעל פיה קיים קשר בין חנוך והתהלכותו את האלוהים, לבין אותם בני האלוהים, שבהם אנו עוסקים כעת. הרי חנוך נלקח אל האלוהים ולא מת כאחד האדם. ומכאן שאפשר שבאו בני האלוהים אל הארץ באותה הדרך שבה חנוך נלקח, אלא שהתהלכו בכיוון הפוך. הוא תמורתם והם תמורתו. אבל זהו פירוש רחוק ביותר, וגם אינו מסביר כיצד זה באים בני האלוהים אל בנות האדם עוד הרבה לפני חנוך.
עוד אפשרות היא שבני האלוהים הם צאצאים עלומים של שושלת קין, שהיא חתומה וסתומה ואין אנו יודעים אותה כלל. אולי יובל, יבל ותובל־קין שהם אנשים בעלי כישורים מיוחדים (האחד מנגן, האחר בעל רכוש, והשלישי חרש־ברזל) נתפשים על ידי בנות האדם כמעין קוסמים, והן נמשכות אליהן בחזרה. הרי ראינו שאנשי שושלת קין בודדים הם, משום שאנשיה נמנעים מהולדת ילדים, בגלל האירוע הטמון בעברם. אבל החיים חזקים יותר מן הפחד, ואולי, רק אולי, הם דוחפים את אנשי השושלת הזו אל בנות האדם – הווה אומר אל הבנות שנולדו בשושלת שת – להוסיף חיים לעולם על אף הפחד.
כך גם מובן כיצד זה יכולים בני האלוהים להפרות את בנות האדם. ועוד מסבירה השערה זו את הסמיכות שבין סיפורי השושלות. ואף את העובדות המוזרות שאנו מגלים בהן (למשל, מדוע קורא מתושלח לבנו באותו השם שקורא קין לבנו (חנוך)? ומדוע מופיע השם למך בשתיהן? וכיצד זה אומר למך של שושלת קין: שבעתיים שבעים ושבעה, ולמך של שושלת שת חי 777 שנים? ומדוע מתקיימות מקבילות שמיות אחרות בין השושלות? שאלות אלה, המבוססות על עובדות מוצקות, מרמזות על כך שקיים קשר בין השושלות. כלומר, אפשרות קיומה של מערכת של חילופי מידע ביניהן היא אפשרות סבירה מאד.
מכל אלה מעלה אני אפשרות רחוקה נוספת, והיא שייתכן שאנשי שושלת קין כינו עצמם בשם בני האלוהים. אם השערה זו עולה על הדעת, הריהי גוררת קריעה שבין קין להוריו, ניתוק מוחלט, וסיפור מחודש של בריאה. כמו אומר קין לחנוך לעירד למחויאל למתושאל וללמך: אני נבראתי ראשון, לא היו לי הורים, ואתם, צאצאי, בני האלוהים אתם. אבל הקשר שבין השושלות, שאותו אנו משערים בפירוש זה, עשוי לסתור את הסיפור הזה. לפיכך ברור שקין מכוון את צאצאיו להתרחק מאנשי השושלת המתחרה, ואילו הם נמשכים בעבותות אהבה וקסם אל יופיין וטובן של נשות אותה השושלת. דבר זה עשוי גם להסביר את ההדרה של קין מן התורה: שהוא עיוות את אמת הסיפור, ויצר תחתיו סיפור חדש. ועל כן, נוכל לשער, נמחתה שושלת קין במבול, שלא דבקה באמת הדברים. ועוד תומך ברעיון זה הפסוק הנאמר בשת: וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. כלומר שת נולד בדמות אדם, כצלמו ואילו בקין (ובהבל) לא נאמר שנולדו בצלם אדם. מכאן שיש מקום לפירוש שראה קין עצמו כצלם אלוהים ממש, ולכן קרא לבניו נכדיו וניניו בני אלוהים. (ורעיון זה ראיתי באחד הדיונים ברשת, ויפה הוא מאד, והוא משלים ומתקן את אשר אני מחסיר ואת אשר אני פוגם, ומי יתן ויסולח לי על פגמי וחסרונותי.)
כי טבת הנה וזה אין לפרש, שאכן בנות האדם טובות הנה. אבל טבת חסר פעמיים, והשלמתו באות ו' שהיא אות כפולה: ו"ו. להכניס וו חיבור אל תיבת טבת לקבלת טובות, כי טובות רבות תצמחנה מזה החיבור, שבין תפארת הזכרי (זה ו"ו) לטוב הנקבי (טבת הנה). וכאן דיברנו באות ו"ו ובהעדרותה, והנה היא שבה ומופיעה, ונמלא חסרונה, והיא רומזת שאכן היו אלה צאצאי שושלת קין, אשר באו אל בנות האדם, ומכאן שהם הם בני האלוהים, או למצער אלה אשר כבדו עצמם בתואר זה, וזה גם רמז לעתיד לבוא. (על מנת להבין את הדברים האחרונים יש לחזור ולעיין בקישור המצורף.)
מכל אשר בחרו וכאן אולי הטעות של בני האלוהים, שהיה עליהם לדעת לברור אלו נשים לקחת ואלו לא, אבל הם לקחו מכל אשר בחרו, ולא השאירו חלק שאיננו נבחר. שלא כל העומד לבחירה ראוי לבחירה. וזה מעניין. גם תיבת מכל מעניינת: שהיא אותיות למך, והוא מופיע הן בשושלת קין והן בשושלת שת, ופתאום נראה כי כל הסיפור שבכאן עוסק בשידוך שבין צאצאי הלמכים: יובל, יבל, תובל קין ונעמה שמצד שושלת קין,  לבין נח ואחיו ואחיותיו, שמצד שושלת שת. ויש לציין כי אחיו ואחיותיו של נח לא נזכרו, כי לא נצח המה, וממילא נספו בעת המבול. כן עולה מדברים אלה הרעיון של חכמינו הגאונים, שידעו לומר כי נעמה היא אשת נח, וזה יפה מאד. ואוסיף כאן כי אולי בחירותיהם של בני למך/קין היו גרועות, ובחירתו של נח בן למך היתה טובה מכל אשר בחרו המה, הזכרים של למך/קין. כי נעמה זיקקה את הטוב שבשושלת ההיא, ובה נשלם תיקון קין.

ויאמר ה': ואלה תיבות גדולות מאד, והן מספרות את אשר אומר ה' בינו לבינו, ומכאן שהתורה היא דבר ה', היא מחשבותיו, היא הוא והוא היא, ואין בלתו ואין בלתה. וכל זה באשר נתון לנו, ובאשר יכולים אנו להקשיב וללמוד. ויש עוד נסתר ונעלם, ואין לנו לעסוק בו כלל. וקלות הן בעינינו כי התרגלנו, אבל זה דבר ה', ויותר מזאת – זה דבר ה' שבינו לבינו, ואין אלה תיבות קלות כלל, וכל התורה כולה מונחת על אלה התיבות, והן יסוד לה, ועל כן מופיעות הן הרבה.

לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה אם כן אלה הם דברי ה' בנקודה זו, והם אינם מובנים כלל, וההקשר גם הוא חתום. בתוך ההקדמה לסיפור המבול, שבה מסופר לנו על נישואים בין בני אלוהים לבנות האדם, על נפילים וגיבורים, פתאום אומר אלוהים שרוחו לא נידונה לחיים בתוך האדם לעולם, או לנצח, כי אם לתקופת מה. וזו אמירה מוזרה, משום שכבר בגן העדן נאמר לאדם כי אם יאכל מן העץ יהפוך להיות בן מוות, וגם ראינו שעל כל אחד ואחד מאנשי שושלת שת (למעט חנוך) כתוב לבסוף וימת. [וכתוספת לדברים שהעלינו קודם נראה כי על אנשי שושלת קין לא נכתב מעולם וימת, ויש מקום לעצור ולשאול מדוע, שאולי לא מתו אנשי השושלת ולכן ראו לכנות עצמם בני האלהים, כאשר חשבנו. וכאן סוף סוף יש מקום להבנת מדרש חז"ל שעל פיו הרג למך בן מתושאל (משושלת קין) את קין עצמו, ואת בנו, תובל-קין. המדרש מספר שלמך כבד ראייה היה, ואף על פי כן יצא לצוד עם בנו, תובל-קין. מתישהו ראה תובל-קין חיה, ונעזר באביו על מנת לצודה (ביקשו שימשוך בקשת). הפעולה צלחה, ומשהתקרבו לחיה, ראו שהיה זה קין בן אדם, ראש וראשון לשושלתם שלהם. בצערו הגדול ספק למך כפיו, ובתוך כך מחץ את בנו שלו והרגו. על כן, אומרים חז"ל, שר למך כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי. שהרג איש וילד. אז מה תפקיד המדרש הזה? תפקידו ללמדנו כיצד בא המוות אל שושלת קין, שהיתה פטורה ממנו עד כה. ועל כן, אולי, שר למך: כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה, שחש עצמו כמי שיחיה שבעים ושבעה דורות, כראוי לשושלת זו, שרואה בבניה בני אלהים. וכאן תיבת יוקם לא תתפרש על נקם, כי אם על תקומה. במקום זה רואה למך עצמו כמי שמקים שושלת קין מחדש, וזו תחיה דורות רבים רבים, שאין המוות שולט בה. ודווקא הוא, שכפר בכחו של המוות, מביא את כליונה של השושלת, בכך שהרג את קין, מעיין כוחה (של השושלת) השואב מאדם וחוה, וגם את בנו שלו, תובל-קין. ומשמעות הריגת הבן היא זו: הורג למך את הראשון ואת האחרון  – את קין ואת תובל-קין, וגודע את השושלת תחילה וסוף, ואין לה עוד ממי לינוק, ואין לה עוד על מי להשען. ועוד אפשר כאן להוסיף שעל שבעים ושבעה דורות ניבא למך, ואפילו דור אחד לא עמדה נבואתו.
כן חייבים אנו לשאול כאן שאלה נוספת: מדוע בחרו חכמינו בלמך להיות מבשר המוות בעבור אנשי שושלתו? ותשובה לכך אנו כבר יודעים: שבניגוד לבני שושלתו לקח למך נשים והוליד ילדים. וכמו שכתוב בשושלת שת פעמים רבות: ויולד בנים ובנות..וימת כך גם למך מוליד בנים ובנות, ולכן הוא זה אשר זוכה להוסיף את תיבת וימת (בהעלם, אמנם) לאנשיו. שבלמך התחוללה ההבנה שחיים ומוות כרוכים זה בזה, ועד אשר לא תעז למות, לא תזכה לחיות. ולפיכך במעשהו זה, מציל למך את שושלתו שלו דרך בתו, נעמה. על כל אלה בחר בו המדרש, וסיפר בו הסיפור. ולבסוף נציין את אשר הסקנו, שלמך-קין מחיה את שושלתו שלו באמצעות בתו, נעמה, ולמך-שת מחיה את שושלתו שלו דרך בנו, נח. ועל כן ידעו חכמינו לספר שאשת נח היא נעמה. שבח לאל חי עולמים על אלה הדברים ששטפו בי, ולא ידעתים כלל וכלל.]
חזרה לפסוק לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר: עוד אפשר לחשוב כי אומר ה' בינו לבינו: לא אדון את האדם לחומרה לעד, משום החולשה הטבועה בו מעצם היותו בשר. לכל היותר אדון אותו למאה ועשרים שנה. וזה פירוש קשה ועצוב, משום שמשמעותו שעצם חיינו כאן הוא הוא עונשנו, הוא גזר דיננו למאה ועשרים שנות מאסר בגוף, בבשר, בעצם. וכן אפשר לחשוב כי ראה ה' את התנהגות בני האדם שחיו שנים ארוכות ארוכות כאשר ראינו, ויש מקום לחשוב כי התעייפו מן המשא הכבד, ובאיזה שלב פרקו כל עול, ונשחתה הארץ בדמים.
ויש במפרשים דעה שנאמרו הדברים מאה ועשרים שנה קודם המבול, שנתן ה' זמן והזדמנות לבני האדם לשוב בתשובה, ולא שבו.

רוחי זו תיבה גדולה מאד, ונתקלנו בה בראשית הדברים: ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. כעת מתייחס אלוהים לאותה הרוח, אבל הוא משייך אותה לעצמו: רוחי, והוא מעיד מפורשות כי רוח זו, רוחו שלו, אשר על פניהם של המים, היא אותה הרוח שבתוך האדם, והיא היא מקור חיותו. לו תדון באדם לעולם – יחיה חיי נצח, כמו שמעיד הפסוק. מה זה תדון? התייחסנו קודם אל תיבה זו במשמעות הפשט שלה, דין, חוק, משפט, אלא שכאשר ראינו פעמים רבות, קיימת גם משמעות נוספת, חבויה, ובמקרה דנן זו היא: ידון לשון נדן. כמו שהחרב נתונה (ויש לשים לב לקרבה נתונה-נדונה) בתוך הנדן, כך נתונה (נדונה) הרוח בגוף, והיא שמעניקה לו חיות. ועל כך אומרים חכמינו: "דור המבול..איני מחזיר להם רוחם לנדנה", ונמצאנו מכוונים לדעת גדולים, ויש לתת את הדעת על כך שמצאו חכמינו לדמות את רוח אלוהים שבאדם לחרב דווקא, והיא – החרב – מקור חיים לו. ועוד מדרש כאן: ידון לשון נדן במשמעות נדוניה ככתוב ביחזקאל: ואת נתת את נדניך לכל מאהביך, כלומר, האלוהים מתייחס אל רוחו כמתנה המוענקת לגוף כשקיימת כוונת זיווג ביניהם, וזה זיווג פורה ומלא חיים שמטרתו לא רק לחיות אלא להוסיף חיים ולהעמיד תולדות, וכן לחיות את חיי הרוח בזה העולם. ונמצא הפסוק אומר שזיווג הגוף והרוח – וזה תיאור שמתאים גם לדימוי החרב והנדן – לא יתקיים לעד, והוא גם מסביר מדוע:
בשגם הוא בשר ובעזרת ה' מיד נסביר זאת, אבל קודם לכן נתעכב על תיבת לעלם. האלוהים אומר שהרוח לא תשכון בגוף לעלם וכוונת הפשט היא שהרוח לא תדור בגוף לנצח, שאורך חיי אדם יהיה מוגבל. וזה נכון. אבל מה עוד אומרת תיבה זו? הופעה שניה היא לה, שבגן העדן אמר ואכל וחי לעלם. ובשני המקומות משמעות תיבת עלם היא נצח ולא המרחב שבו אנו חיים, כשם שנהוג היום. כלומר לכתחילה משמשת תיבת עולם פסוקית זמן, ולא פסוקית מקום, ועם חלוף השנים זזה משמעותה לכיוון המקום וזה יפה ביותר, ולא זו בלבד, אלא שכבר בפסוק הבא נתקל באותה התיבה במשמעות שהיא גם מרחבית, ונבדוק שם בעזרת ה' יתברך. אבל בגן דבר על הפוטנציאל של האדם לחיות לעולם, וכאן – רק כאן – מבטל האלוהים את האפשרות הזאת כליל. שנים רבות אחרי המעשה ההוא מוציא אלוהים את הדין אל הפועל, ולוקח מן האדם את חיי הנצח שנטע בו בתחילה. ומכאן שיש יסוד לחשוב שאכל האדם מפרי עץ החיים, וזכה לחיי נצח, והאלוהים ראה שיש כאן מקום לתיקון. (ואני אין לי כל ספק כי אכן נטע האלוהים את פרי עץ החיים בתורה, וכי היא עצמה פרי עץ החיים היא, ומי שאוכל ממנו, כלומר לומד תורה בכל לבבו נפשו ומאודו, זוכה לדעת בעולם הזה מהם חיי נצח, וזוכה לדעת את הסתירה, כי גם הוא מות ימות.)
כעת אפשר להבין מדוע אמר בשגם הוא בשר. על פי הפשט אלוהים נוטל מן האדם את חיי הנצח משום שהוא בשר. כאילו חוזה האלוהים בנטיית הבשר להירקב, להיפגם ולהיאכל על אף שמנשבת בו רוח אלוהים. רוח האלוהים אכן מפיחה חיים בבשר המת, מניעה אותו ומביאה אותו לשיאים של טוב ושל רע, אבל היא איננה מונעת ממנו להישחת, בסופו של דבר. כאילו לומד האלוהים איתנו את השיעור הזה, ומסיק שאף על פי כן, לא טוב לו לאדם לחיות חיי נצח בגוף הזה, הבשרי, ויהא על הרוח לצאת ממנו ולשוב למקורה ביום מן הימים. וזו בשורת הבשר: שאף על פי שכבד הוא, ויצרי, ופגום, הוא הוא אשר מונע מן הרוח את הכלא הנצחי שבגוף, באשר נמשך הוא בעבותות ברזל אל מקורו, אל העפר אשר ממנו לוקח.
בשגם על פי הפשט משמעו: באשר גם, כי. אומר הפסוק: לא תשכון הרוח באדם לעד, באשר גם הוא בשר, כלומר קיימת בו גם איכות בשרית, והיא מונעת ממנו להתקיים לעולם, ובכך דיברנו, אלא שמחדד הפסוק את דו-קוטביותו של האדם כבשר ורוח. אבל אומרים חכמינו, ויש להתעכב ולהבין, וזה בעזרת ה' בלבד: משה מן התורה מנין? בשגם. אומרים חכמינו שתיבה זו מעידה על כך שמשה רבנו הוא מן התורה. ותמיהה גדולה היא, הרי כתוב בתורה הרבה: ותקרא שמו משה, וידבר ה' אל משה, וילך משה, וידבר משה, משה משה משה משה, בלי סוף משה. ואף על פי כן אמרו חכמינו: ההוכחה לכך שמשה נודע לנו מן התורה היא תיבת בשגם. ומה ההסבר לכך שנתנו חכמים? שתיבה זו עולה בגימטריה 345, כמספרו של משה. וכל זה מוזר מאד. ופתרונו כפי שעולה בי:
א) בראשית זה התורה. נרמז בדבריהם של חכמינו שתיבת התורה היא ספר בראשית. כאילו שאלו חכמים: משה מן בראשית מנין? וברי כי התורה היא אחת ואין בלתה והיא אחד כשם שהוא אחד, ואף על פי כן, מן התורה משמעותו מבראשית – מספר בראשית, וכאן אנו חוזים בעינינו שלנו במעמדו של הספר הזה כפי שחשבו חכמים, וזה יפה מאד. וזה פתרון נועז ועדיף שלא לדון בו הרבה מדי.
ב) 345 – על פי בדיקתי (והיא עדיין טעונה בדיקה נוספת), זו התיבה הראשונה בתורה שמספרה 345, ודבר זה לבדו מצביע על כך שחכמינו מעניקים חשיבות עליונה להופעה הראשונה של תיבות ותופעות בתורה, וגם מחזק את השערה א'. וכאן נוסיף מדרש על המדרש – משה מן התורה מנין במשמעות מִנְיָן, לשון מניה, ספירה. שסופרים את מניין אותיות משה, והוא עולה 345, וגם בשגם מניינו כמניין משה, וזה חביב.
ג) שלא נטעה ביחס למשה. אין הוא רוח לבדה, ואין הוא דבר שאיננו איש, ואיש איננו. הוא גם בשר, ואף על פי כן זיכך בשרו, ועלה על ההר, ולא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה, ועמד מול האלוהים וקיבל ממנו התורה – בשגם הוא בשר – והפעם הדגשה – עם היותו בשר, ואפילו על־אף היותו כזה – עשה משה את כל אלה. ועל פי פתרון זה, לשבח נאמר הדבר.
ד) מִנַיִןמִן אַיִן. כלומר תיבת מנין מסבירה את התיבה הקודמת לה: התורה. משה מן התורה – מן האין. שהתורה היא מן האין, ולא מן היש. אבל צריך לקשר זאת לתשובתם: משה בא מן התורה, מן האין – בשגם הוא בשר. מה זה אומר? שנשכל אותיות בתיבת בשגם ונקבל בַּמֻשָׂג – במושג הוא בשר, אבל בבלתי־מושג הוא איננו בשר (תאמרו רוח, תאמרו נשמה, חיה, יחידה, תאמרו כאשר תאמרו, בבלתי־מושג הוא ואין אנו יודעים כלל).
[ה) וזה מדרש חביב: חמישה חומשי תורה: 12345. הספר הראשון: בראשית – זה 1, ובו אנו עוסקים ובו תיבת בשגם שמעידה על משה שהוא שֵׁם, שמו של רבנו. (ושם נרמז בחומש ה־2, ששמו שמות). ומנין משה 345. ואסכם: העיסוק בשמו (2) של משה (345) בספר הראשון (1) הריהו כולל את 12345, וזה, כאמור, חביב.]
ואוסיף קמעה על תיבת לעלם – שמרמזת על כך שכאשר נותן האלוהים את רוחו באדם, הריהי נעלמת ממנו, כלומר עלם לשון היעלמות. לא ידון רוחי באדם לעלם – הווי אומר: לא תשכון רוחי באדם ותעלם ממני לעד. כלומר תיבת לעולם שבכאן משמשת בשתי המשמעויות בו־בזמן, וזה יפה מאד, וגם מתייחס להיותו של האדם יצור דו־משמעי מיניה וביה, כלומר בשר ורוח, כאשר אנו מדברים כאן ארוכות. וזה גם זה יפה עד למאד מאד, כפי שהתורה יפה היא מאין כמותה, וברוך שנתן לנו החובה לקבוע משכננו בתוכה.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגם זו התייחסות מוקדמת למשה אשר מת בדיוק כאשר מלאו ימיו כפי שקובע אלוהים ככתוב וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ. ללמדך שמשה במותו, כמו בחייו, את דבר אלהים עשה, ולא סטה מן הדרך ימינה או שמאלה. ואור הוא לנו, ונר ומורה ורב ורועה ואב ואח, ואולי, אם נזכה, גם חבר. ואין אני יודע לומר מה בא ללמדנו האל עם ציוויו זה על מאה ועשרים שנה.

סוף חלק א'.

הודיה ואור והלל לאל עולם על אשר הוליכי בנתיבי פירוש זה עד כאן.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, בחסדי השם הגדולים. והרבה היה כאן לחסר ולפגום, ויסולח לי.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.
ראש חודש טבת התשע"ב, נר שביעי של חנוכה, יפו.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s