אין איל (בראשית ו', א'-ד') (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו: ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם

*ההערה הנוגעת לחלק א' תקפה גם לחלק זה.

התבוננות
הערה: בחלק א' נכתב כי תיבת בשגם הינה התיבה הראשונה בתורה שמספרה 345, וכי יש לבדוק נתון זה. מבדיקה נוספת עולה כי אכן כך הוא.

הקדמה: כידוע, באנו אל פסוקיה האחרונים של פרשת בראשית. אנו רואים כי הפרשה מסתיימת בשתי חטיבות נפרדות בנות ארבעה פסוקים כל אחת. שתי החטיבות מהוות מעין הקדמה לסיפור נח והמבול: הראשונה, שבה אנו עוסקים כעת, מתארת מצב מסויים ששרר על פני הארץ טרם המבול, והוא נוגע ליחסים שבין הנבראים לבין עצמם. בתוך התיאור הזה נכנסת גם ההחלטה האלוהית להגביל את הקיום האנושי למאה ועשרים שנה. זאת אחרי שראינו שבני שושלת שת חיים פרקי זמן ארוכים ביותר. (אפשר לחשוב כאן שהתבונה האלוהית סבורה כי עצם הקיום לאורך תקופת זמן כה ארוכה משחית הוא את האדם. העדרו של המוות מן החיים לאורך זמן כה רב משמעו – אולי – ניוון, ומכאן קצרה הדרך לזילות החיים ולהשחתתם. ועוד אפשר לחשוב שהעונש שניתן בגן העדן – מות תמותון יוצא אל הפועל באופן מדורג. תחילה נשלל הנצח מן החיים, אבל הם זוכים לתקופות קיום כה ארוכות, עד כי ניתן לומר ששונים הם מהותית מאיתנו, החיים כיום. ולאחר מכן הולך ופוחת – בהדרגה – אורך החיים של בני המין האנושי, עד אשר הוא מתייצב על המספרים המוכרים לנו כיום).
החטיבה השנייה, שאליה נגיע בעזרת ה' בקרוב, עוסקת בדיון שבין האלוהים לבין עצמו, ובהחלטתו למחות את החיים מן הארץ. אפשר לומר כי היא מהווה עדות אלוהית לכשלון מעשה בראשית (ובעזרת ה', נעסוק בכך במקומו). כעת אפשר להבין מדוע מופיעה ההחלטה על הגבלת הגיל בחטיבה הראשונה: שם עוד יש באלוהים רצון להחזיק בבריאתו, על אף פגמיה המרובים, וזהו השוני המהותי שבין החטיבות.

הנפלים הגברים הפסוק מספר על שתי איכויות אלה, שבעולם הקדום. שתי האיכויות בכתיב חסר, שהן חסרות איזה דבר, ונקראות נפילים וגיבורים, ולא נְפָלִים וגְבָרִים, כפי שניתן לחשוב מהסתכלות בלבד, ובעזרת ה' נתבונן בנתון זה בהמשך.
התורה מאפיינת את שתי האיכויות כך:
נפילים: היו בארץ בימים ההם (וגם אחרי כן)
גיבורים: אשר מעולם אנשי השם.
כעת, קיימים מספר מצבים אפשריים:
1) ייתכן שהנפילים והגיבורים הינם אפיונים שונים לאיכות אחת. כיצד זה נחשוב כך? נחלק את הפסוק כך: הנפלים היו בארץ בימים ההם (וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם) המה הגברים אשר מעולם אנשי השם.
כלומר זהו משפט מורכב, שפסוקית אמצעית מפרידה בין שני חלקיו, והיא סומנה כאן בסוגריים. הפסוקית האמצעית מתייחסת לפסוקים שפירשנו בחלק א', והיא מספקת נתון נוסף ביחס לדברים הכתובים שם (שלא זו בלבד שבאו בני האלוהים אל בנות האדם, אלא שהיה זה זיווג פורה, שבנות האדם הרו וילדו כתוצאה מכך. כן נציין כי ככל שאנו מבינים, הוספת הנתון נדרשת במקום זה דווקא, ולא במקום אחר, וכי יהא עלינו לבחון זאת). מסביב לפסוקית עומד המשפט הבא: הנפלים היו בארץ בימים ההם – המה הגברים אשר מעולם אנשי השם. בסופו של דבר אנו מקבלים משפט שאומר כי הנפילים הם הם הגיבורים אשר מעולם אנשי השם.
2) הנפילים והגיבורים שונים אלה מאלה. הנפילים קדומים יותר, עתיקים, והגיבורים הם צאצאי הזיווג הפורה שבין בני האלוהים ובנות האדם, וזאת על פי הקריאה הבאה: הנפילים היו בארץ בימים ההם, כלומר בימים קדומים, ולאחר מכן התרחש הערבוב שבו דיברנו קודם לכן, בין בני האלוהים לבנות האדם, והן יולדות את הגיבורים, ככתוב: וילדו להם – המה הגברים אשר מעולם אנשי השם. כלומר הנפילים קדמו לגיבורים בזמן, אבל מרגע מסויים מתקיימים על פני הארץ שני המינים גם יחד.

יש לתת את הדעת על כך, שארבעת הפסוקים הללו אינם מסודרים, כלומר הם אינם עומדים בסדר "הנכון" (וברי כי הם מסודרים וכי הם עומדים בסדר הנכון). למה הכוונה? שני הפסוקים הראשונים מתארים מצב שבין בני האלוהים לבנות האדם, והפסוק האחרון גם כן, ובו יש תוספת של מידע. כך שיש הגיון לכתוב את שלושת הפסוקים הללו יחד, ואז לכתוב את ההחלטה האלוהית. אלא מאי? שההחלטה האלוהית, כפי שראינו, היא ביצוע מדורג לעונש מות תמותון. כלומר, ניתן לחשוב שההתנהגות שרווחה בין בני האלוהים לבין בנות האדם לא נשאה חן בעיני האלוהים, והוא הוציא אל הפועל עוד חלק בעונש – הגבלת הגיל למאה ועשרים שנה – והחלטה זו, כך אנו מבינים, נוגעת לשתי האיכויות החדשות שבהם אנו עוסקים כעת – הגיבורים והנפילים.

לפיכך נשאל כעת, בחיל ורעדה, מי הם אותם נפילים? מיהם הגיבורים?
החטיבה הזאת, שכאמור מהווה הקדמה לסיפור המבול, שופכת אור נוסף על הקורות בעולם בזמן ההוא. כלומר, אילנות היחש נתפסים כתיאור "יבש" של הדברים: זה חי כך וכך והוליד את זה וזה. והרי שאלנו: הייתכן שלא התחולל מאורע אחד חשוב ויסודי דיו במשך פרק זמן כה ארוך? אדם חי שמונה מאות שנה, תשע מאות שנה, שבע מאות שנה, והתורה לא מקדישה ולו מלה אחת לתקופה הזאת. וראינו כשעסקנו בכך, שהיא אכן טומנת מידע בדברים, כדרכה, ויש שהיא חורגת ומוסיפה פרטים, כבסיפור חנוך, אבל אין התייחסות נוספת לדברים שמתרחשים מחוץ לשושלות. הדברים שאנו קוראים כעת – הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן הם אותם פרטי הרקע שחסרים היו אז. כלומר כל שנות ההולדה של זה וזה וזה וזה ושל בנים ובנות כל זה מתרחש בתוך עולם שבו יש נפילים, שהם אולי גיבורים, ואולי לא, ובכך אנו עוסקים כעת.
נחזור אם כן לאשר למדנו בחלק הקודם: בני אלוהים, פירשנו, הם אנשי שושלת קין, והם נושאים לנשים את בנות אדם, או בנות שושלת שת. עוד פירשנו שבני שושלת קין לא היו נגועים במוות, שלא כתוב בהם וימת. כעת, בזיווג שבין אנשי השושלות, אפשר כי הילדים הנולדים נושאים את תכונות שושלת האב – כלומר הם לא מתים, או את תכונות שושלת האם – כן מתים, או את שניהם (מתים ולא מתים).
כעת, ננסה להצמיד את הכינוי נפלים או גברים לאשר יוצא מן הזיווג הזה. נראה מיד כי לא ייתכן להצמיד לצאצאים את הכינוי נפלים, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהם קדמו בזמן לזיווג. כלומר הגענו למסקנה שהנפלים והגברים שונים המה, ומי שנולד מן הזיווג בין בני האלוהים לבנות האדם הם הגברים.
אז מיהם הנפלים? רמז לכך נמצא בכתיב שמם, שנקרא נפילים, אבל נכתב נפלים. דבר זה מאפשר לפרש את הדברים כך: הם נפלים של ממש, כלומר עוברים שנפלו מרחם אימותיהם בשלב ההריון, ולא הגיעו לבגרות. אבל, כאמור, בני האלוהים, בני שושלת קין – לא נוגעו במוות עדיין – ולכן הנפלים הללו לא חיו חיים של ממש, ולא מתו מוות של ממש. הם צורת חיים שבין לבין. דבר זה לא נעלם, כמובן, מאנשי השושלת – והם חיפשו פתרון לדבר. הפתרון היה פשוט: בנות האדם. בני שושלת קין הבינו שאין להם יכולת להביא חיים אמיתיים לעולם, ולצורך זה הם התחברו אל בנות האדם, המסוגלות להביא חיים אמיתיים. פירוש זה מסביר גם את הצורך הדוחק והממשי, שדחף את בני האלוהים אל זרועות בנות האדם, וכאן אפשר להוסיף ולפרש את תיבות הפסוק הקודם: ויראו כי טבת הנה – הן טובות להולדה, להבאת חיים לעולם. זאת בניגוד לבנות האלוהים שלא מוזכרות כלל בשם זה, שטובות אך להולדה חד פעמית, או להולדה של בנים בלבד. מכאן אנו חייבים להסיק שלמך של שושלת קין היה בן האלוהים הראשון שלקח לו מבנות אדם – עדה וצלה. א) משום שנולדו לו ילדים רבים, ולא אחד בלבד. כלומר, אין נפלים; ו – ב) משום שנולדה לו בת – נעמה. זה גם מסביר את הרעיון שהעלינו קודם לכן, שבתחילה אולי הסתייגו בני השושלות אלה מאלה, ולא אבו לערבב גזעים. על כן – אולי – נאלץ למך להתגונן ולהרוג את בני שושלתו שלו, שהתנגדו לנישואיו. כעבור זמן, כמו שקורה הרבה, ראו בני שושלתו כי הצדק עמו, וכי בנות האדם אכן טובות הנה לחיים, והחלו מתערבבים בהן ביתר שאת ועוז. וכל החלק הזה הוא בחזקת אולי ואולי ואולי, ככל הפירוש הזה כולו.

הגברים. אני שב ואומר כי איננו יודעים מיהם ומהם. אבל על פי הדברים שעלו כאן, אפשר שהם צאצאי הזיווג הפורה שבין בני האלוהים ובנות האדם. אנו יודעים שהם מעולם אנשי השם. דבר זה אינו מגלה הרבה, אלא שיש דבר כזה שקרוי עולם אנשי השם, מה שמרמז על קיומו של עולם נוסף, או קיומם של עולמות נוספים, שהם אינם עולמות אנשי השם. הם עולמות של אנשים שאינם אנשי השם. מי אלה האנשים שאינם אנשי השם? אינני יודע כלל. אבל אשער כי אלה אשר מדברים בהם הכתובים ואומרים בהם: ויולד בנים ובנות, ושמם לא נודע לנו. כלומר, הם אנשים שאינם אנשי שם על פי פשוטו: ששמם אינו נודע לנו, ולגבינו אין להם שם. תיבת השם שהפכה ברבות השנים לתיבה גדולה מאד, המכילה עדות על ה' יתברך עצמו, מופיעה כאן באופן פשוט וראשוני. וברי כי היא מופיעה גם באופן שאיננו פשוט ואיננו ראשוני, אבל השער הזה נותר סגור וחתום, לעת הזאת, ומי יתן וירצה ה', ויפתח השער ונדע מעט יותר.
אלא שאם נניח שאכן הגיבורים הם צאצאי הזיווג הפורה, נהיה חייבים לשאול: ומה בכך?
ותשובה אין. אפשר לקשר את הדברים לחטיבה הבאה, החותמת את הפרשה כולה, ובה אלוהים מחליט על השמדת האדם והבהמה. אבל לא נאמר שהחליט על השמדת הגיבורים והנפילים. וייתכן כי דבר זה ישמש לנו רמז לבאות. אבל לעת עתה, כאמור, אין אני יכול לפענח ולו מעט מן הדברים.

על כן אפסיק כאן, בעזרת ה', ואהלל את האל הגדול הגבור והנורא על אשר נתן בי העוז לגשת מעט מן המעט אל דבר תורתו התמימה.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי והרבה פגמתי, ומי יתן ויסולח לי.
הגאוה והגדולה לחי עולמים הדעה והדִּבּוּר לחי עולמים.
אור לכ"ב בטבת, התשע"ב, יפו.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת בראשית, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s