אין איל (בראשית ו', י"ז)

א.ר.ו.כ

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע

פשט הפסוקים
ה' ממשיך בדיבורו אל נח, אך הוא אינו עוסק עוד במתן הנחיות בדבר התיבה, אלא מגלה לנח את כוונותיו. כוונתו הראשונה, כך אנו לומדים, היא להרוג את כל היצורים החיים בעולם, באמצעות מבול.

התבוננות
ואני הנני קודם לכן אומר אלוהים לנח: והנני משחיתם את הארץ וזה אזכור ראשון בתורה לתיבת הנני וכעת אומר: ואני הנני. ולסוף המבול יאמר ה': ואני הנני מקים.
אזכור ראשון כאילו אגב אורחא נאמר, כמו מסתתרת התיבה בתוך כוונות האלוהים. והאזכורים הבאים נחרצים: ואני הנני, האל אינו מבליע את מקומו כלל. בראשון לשם הרס,אובדן, מחייה, ואני הנני מביא את המבול, ובשני אחרי החורבן, לשם תקומה, ואני הנני מקים את בריתי. אותו הנני שהרס, הוא זה אשר מקים, ושוב נגלה עקרון ישן. נשים לב כי בני האדם שישתמשו בעתיד בתיבה זו, אברהם, יצחק, יעקב, משה, משתמשים בה בצורה מעט אחרת, שאצלם נ' ראשונה דגושה. והם מדגישים את אחת האיכויות – הרס או תקומה, ולפעמים בדגש האחד – את שתיהן. כי אדם שנגלה לו אלוהים, חייו כפי שהוא מכיר באו לידי סוף, וחיים חדשים נולדים לו מיניה וביה. ויש פעמיים בלבד ששתי נוני"ן דגושות הנּנּי, ובשתיהן קשר בלתי ניתן להפרדה בין אב ובן, בין אברהם ליצחק, בין יצחק ליעקב. ובשתיהן פונה הבן אל האב, ובשתיהן עונה האב: הנּנּי כפול דגש. ובשתיהן מסתירים מיצחק איזה דבר: אברהם את דבר העקדה, ויעקב את זהותו, את עצמו. אלא שבראשון אומר אברהם תיבה זו, ובשני אומר יצחק את אותה התיבה. ורומזת התורה כי יודע יצחק שמסתירים מפניו את איזה דבר, שהוא, הנעקד, אין להסתיר ממנו עוד, וגם מאור עיניו שנלקח ממנו לא מכביד על ראייתו הצלולה, וצלילות דעתו. ועוד רומזת התורה: כשאחד, ויהא זה ענק שבבני אדם, מדגיש מדי את הנניותו, הרי שדבר מה מסתתר שם. אבל אברהם כשאומר הנני, מסתיר הוא מעיני יצחק, ויצחק כשאומר הנני מסתיר הוא מעיני יעקב כי יודע הוא את סודו. ולא יעקב הוא זה המסתיר, כפי שנראה בקריאה ראשונה. ומעניין שכל אלה סובבים את יצחק, איש הדין, הגבורה, הפחד, האהבה. ונדון בזה בעזרת ה' במקומו.
עוד ניתן לבנו לכך שהשימוש הראשון בתיבת הנני בא בשעה של אי נחת גדולה מאד, כשעולה רעת האדם מלפני ה', וקץ כל בשר בא לקצור את קצירו.

הנני מביא את המבול
א) כשם שזיהה עצמו אלוהים קודם לכן כמשחיתם, שאמר: והנני משחיתם, כעת מזהה עצמו כך: מביא את המבול. אותה הצהרת הנני מתפרטת כאן ליחידות קטנות יותר, בתחילה משחיתם, שזה כללי, ואחר כך איך הוא משחית, באיזה אופן, שזה פרטני יותר.
אבל, אומר הפשט, השחתת החי תיעשה בדרך מסויימת – אלוהים יביא את המבול. כיום ברור לנו כי מבול הוא גשם חזק היורד משמים על הארץ. אבל אז לא היה הדבר ברור כלל, והיה על האלוהים להסביר לנח מה טיבו של זה הדבר: מים על הארץ. ולא נתייחדה התיבה לגשם בלבד, כי אם כל מים על הארץ, גם כאלה העולים מתוכה להציף, וזה נראה כשיבואו המים. ובאמת גזרת התיבה מבול חידתית היא, ונראה כי ייתכן לקרוא אותה גם כאיכות נפרדת שמן הקדומים, בדומה לאופן שקראנו את קץ כל בשר, כאיכות לעצמה בשירות האלוהים. כלומר – המבול הינו כח להשחית, ולצורך הוצאת כחו אל הפועל, משתמש הוא במים רבים מאד. וכמובן מבול לשון בִּלּוי, שמבלה את החי, הופכו בלוי, וכן בְּלִילָה, שהכל הופך עיסה אחת, והובלה, כיובליו של נהר המובילים מים רבים, וכל פירוש שכזה מתאים לאיכות כלשהי. נציין כי בסוף הפרשה יבלול ה' את שפת בני האדם, וזה מעין עידון לבלילת גופותיהם, כי לזו אין תקומה ואחרית, ולזו יש ויש, שכל שפה מאירה את האחד באור אחר, ודווקא החלוקה לשפות מגדילה את כלל התודעה האנושית, ולא מפחיתה. ויהא זה מעין תיקון וזיכוך כחו של המבול, שבתחילת הפרשה בא להרוס, ולבסוף בא לבנות. אלא שלא מגדל בא לבנות, כי אם אומות, שפות, לשונות, תודעה.

מים על הארץ לשחת וזה ביטוי מוקשה, והוא גם יפה וגם נורא. שמים חיים הם, ובמים חיים ישחת כל החי. וזה קשה מאד. ונזכור כי רוח אלהים מרחפת על פני המים מראשית הדברים, עת היתה הארץ תהו ובהו וחשך על פני תהום. ואכן אומר: לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, היא רוח אלוהים חיים, וביטוי רוח חיים מכיל גם את רוח אלוהים, וגם מים חיים וכל זה נדון למוות, על שום ריבוי רעת האדם ויצר מחשבות לבו הרע.
מתחת השמים וזה לשון יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ומה ששימש קודם לחיים מתחת השמים, ישמש עתה למוות, וכל אשר בארץ יגוע. ותיבת יגוע לשון יגיעה, שנתייגעה הארץ מרעת האדם, ועייף האל מרעתו, וכן לשון געייה, כגעיית השור עת מובל הוא לשחיטה, אבל גם מגע וגעגוע, שהם סיכוי לחיים, ועל אלה אשר ייוותרו שלא מתחת השמים, כי אם בתיבה, והם אינם עוד בבחינת כל אשר בארץ. וגם על עצמו אומר האלוהים, כל אשר בארץ יגוע, וחלקי אשר נתתי בארץ, נשמת רוח חיים שהפחתי בבני אדם ובחי תגוע גם היא, אבל חלקי שאיננו בארץ לא יגוע, ויש תקומה, ובוא תבוא, גם אם תתמהמה.

השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן ורבים החסרים והפגמים.
השיגוי והשגב לחי עולמים העוז והענוה לחי עולמים.
יום רביעי, כ"ב בשבט התשע"ב, יפו.

וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s