אין איל (בראשית ז', א' – ה')

א.ר.ו.כ

ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה: מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה היא שנים איש ואשתו: גם מעוף השמים שבעה שבעה זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ: כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה: ויעש נח ככל אשר צוהו ה'

פשט הפסוקים
כפי שנכתב בהקדמה

התבוננות
כאמור בהקדמה, אנו נמצאים בפסוקים שמספרים את סיפור המבול מצד שם ה', הוא מידת הרחמים, ועלינו לשאול שאלות:
א) שבעה שבעה – מדוע?
ב) איש ואשתו – מדוע? ומדוע לא נאמר ביטוי זה בעוף השמים אלא אמר זכר ונקבה?
לפני שנבוא לענות על שאלות אלה, נבחין בדבר מעניין מאד: ה' פונה לנח ומורה לו להכנס אל התיבה. אלא שאת ההוראה לבנות תיבה – וכן מידותיה – נתנה מידת הדין – אלוהים. וכאן מידת הרחמים מדברת אל נח ואומרת לו להכנס אל התיבה, למרות שהיא עצמה לא הורתה על בנייה של תיבה כלשהי. לפיכך עלינו לשאול: מדוע סיפור המבול מצד שם ה-ו-י-ה, מידת הרחמים, אינו מכיל הוראות בדבר בניית תיבה? את התשובה לכך ראינו בהקדמה, שם אמרנו כי מידת הרחמים כופפת ראשה בפני הדין, ומסכימה עמה בדבר השחתת כל החי. דבר זה אינו חד צדדי בלבד, כי אם הדדי, כלומר ההוראה על בניית התיבה, והצלת נח, בני משפחתו ומעט מן החי, היא הוראה שמקורה ברחמים. כלומר, אנו רואים כי גם מידת הדין כופפת ראשה בפני הרחמים, והיא אינה מבצעת השמדה כללית, אלא כמעט. המעט הזה מספיק על מנת להחיות אדם ועולם, וזוהי דקות שיש לשמוח בה מאד, משום שהיא מעידה על הקשר העמוק שבין המידות הללו. אין הן זרות זו לזו, כפי שניתן לחשוב, אלא פועלות יחד (שהן אחד פשוט ויחיד ומיוחד) על מנת להחריב, על מנת לקיים. כך שניתן לפרש שמידת הרחמים "יודעת" שמידת הדין הורתה על בניית תיבה, והיא רואה בהוראה זו ציווי שבא ממנה עצמה – כך שהיא יכולה להורות לנח להכנס אל התיבה שבעה שבעה, וזאת מבלי ליצור חיכוך עם מידת הדין, שהורתה שנים מכל, ומיד נגע בזה, רק עוד אבחנה אחת נדרשת כאן:
בא אל התיבה וקודם אמר ובאת אל התיבה ויש לעמוד על כך שההוראה שנאמרה בלשון ביאה, ולהזכיר כי נח הוא צדיק ולפיכך הוא המחיה, והוא אשר בא אל התיבה על מנת להעמיד תולדות. עלינו לזכור תמיד ומאד, כי המטרה כאן היא שימור החיים, והתהליך (מבול, והצלת נח ובני ביתו והחי) מכיל בתוכו את המוות: את כל העולם אשמיד – למען אשוב ואחיה. דבר זה מרמז מעט על ביאת איש אל אשה – שזרע אחד בלבד (נח) בא בתוך הביצית (תיבה) – וכך נוצרים חיים – ושאר מיליוני זרעונים מתים בתהליך (אנושות), למען החיים.
ועל כן אומר מפורשות: לחיות זרע משמע: לקחת זרע אחד ולהחיות אותו, להפוך אותו לחי. וזה באמצעות ביאה. ועל כן אומר והקימותי את בריתי וזה כמעט מפורש מעצמו. כמו-כן התהליך כולו פתאום מתפרש כמעשה הזיווג עצמו, איחוד זכר ונקבה למען החיים, ועל כן אֶדוֹם. רק אוסיף שתיבה תתפרש ככלי הקיבול הנשי, שגבר בא אל התיבה, ומביא עמו את החיים בצורתם הראשונית, בהמה ורמש ועוף, ובצורתם הגבוהה יותר, האנושית, וכל זה מוכל ומוכלל בתוך האשה, ועל כן יש לומר כי התיבה עצמה היא הרחמים (לשון רחם) ולכן אין לה לצוות על בנייתה, שהדין צווה לבנותה, וזה גילוי גדול ויפה. וכך נגלה כי הדין מצווה לא על הכליון בלבד, כי אם גם על הכלי שבתוכו יקומו חיים מאותו כליון. ובאמת די לדבר בזה, והמעמיקים ילכו וילמדו.

שבעה שבעה: קודם אמר שנים מכל וכעת מבדיל בין הטהור לטמא. אבל יש לשים לב כי אינו מבדיל כך, אלא בין הטהורה לבין אשר לא טהורה, ועדיין לא נאמרה תיבת טמא. (תיבה זו תופיע מאוחר מאד, ותיוחד למעשה אונס דינה בידי שכם בן חמור החִוִּי. כלומר טומאה מופיעה לראשונה בחיבור שאינו בהסכמה, ונרמז בו נחש, והוא סיפור של מוות והשמדת עיר. ובמדרש מסופר כי ממעשה האונס יולדת דינה את אסנת – אותיות אנסת/תאנס – והיא זו שנישאת ליוסף במצרים – והנה האונס ההוא מתגלגל בסופו של דבר אל פתחי החיים, וממנו באים שני שבטי ישראל מנשה ואפרים).
על כל פנים, ברי כי שנים מכל כלול בשבעה שבעה, שאם נביא שבעה, ממילא נביא גם שנים. ולכן מצד זה אין סתירה בין השנים. וגם מן הצד השני הסתירה אינה עומדת: הדין אומר שנים מכל, ואילו הרחמים גורסים שבעה מן הטהורים. וכל שיש לעשות הוא להוסיף תיבת לפחות – ונקבל (לפחות) שנים מכל, והנה הדברים מתקיימים זה לצד זה בלי כל קושי. ועדיין, חפץ אני להקשות: מה בין שנים לשבעה? שנים זה היום השני לבריאה והוא יום הדין, ודיברנו בזה שם – שהוא היום שבו נברא הרע, הפירוד, החלוקה, ולא נאמר בו כי טוב. וזה תואם לדברינו שבכאן. ושביעי הוא שבת, והוא כלול מכל המידות כולן, ומכוון אל החיים ואל נצחם, וממילא זרועים בו רחמים, והם הלוא כלי הקיבול שבהם מתחוללים החיים. ועוד: שנים מכל כולל בתוכו שתי אחדות, שני זוגות, שתי שלשות וכו'. שגם אלה כלולות בתיבת מכל. ולכן שבעה שבעה – שתי שביעיות – עומדות בתקן שהציבה מידת הדין. אבל מה עם שמונה שמונה וכו'? מכאן שהתיבה, שהיא עולם בזעיר אנפין, מכילה עד שבעה, כמספר ימי השבוע, ובשביעי נאמר ויכלו, ויכל. ושוב נרמזים אנו על הקשר שבין פרשת בראשית, בריאת העולם יש מאין, לפרשת נח, שהיא בריאת העולם יש מיש, ועל כלליותו של המספר שבע. ומכאן עוד רמז על קדושת השבת. ועל כן אין צורך להכביר שמונה שמונה וכו', שאחרי היציאה מן התיבה הכל יתחדש ויימצא מקום לכלל הדברים כולם, גם שמונה וכו'.

ומכל זה ברור מדוע איש ואשתו, כי כך רואה מידת הרחמים את הדברים, שכולם אצלה מכוונים אל החיים. ומדוע בעופות לא נאמר, אלא זכר ונקבה? אינני יודע כלל, אבל יש לשער כי נאמרו כך הדברים שעופות, בלי יוצא מן הכלל, מטילים ביצים, והתפתחות החיים מתחוללת מחוץ להם. אמנם דואגים הם, ודוגרים, ובונים קן וכו', אבל ה"רחם" הוא חיצוני להם, ולא פנימי. ועל כן נסיק שתיבות איש ואשתו הן תיבות פנים, שמתארות את המצב הפנימי ממש, ותיבות זכר ונקבה הן תיבות חיצונות, המתארות תכונה ולא מהות. ומכאן ששנים שבאו בברית הנישואין, שונים הם מהותית בבחינת פנימיותם, מזכר ונקבה שברווקותם. ועוד כאן נאמר כי תחת החסר שקבע בהם, שאין רחם פנימי, נתן בם יכולת תעופה, ורומז כי המעוף שבאדם הוא המחיה אותו על פני כל הארץ, כי המעוף בציפורים נגלה בנדודים, ואילו המעוף באדם נגלה בחזונו, ביכולתו להוציא מן הכח אל הפועל, ובשאיפתו לכבוש את יעדיו. וכל זה צד רוחני שבאדם, הוא התווך שבו מעופפים עופות השמים – באוויר, ברוח. ועל כן אומר הוא בעוף השמים: זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ. ומכאן שכח החיות שבעופות רומז לחשיבות העצומה של הרוחניות בחיינו, שהיא מחייה ממש, ואינה בבחינת מותרות, או סרח עודף לחיים הארציים. 

לימים עוד שבעה ונראה כי נתן זמן אחרון לחזרה בתשובה, ולא שבו. ועוד נראה, וזה פירוש, כי שבוע שלם היה, מיום א' עד שבת. ומבול היה ארבעים יום וארבעים לילה, שהם חמישה שבועות וחמישה ימים. ואם הנחותינו נכונות, הרי שייפסק המבול ביום השישי שבשבוע החמישי. וביום השישי נבראו חיות ואדם, וההקבלה לבראשית בעינה עומדת. ודי.

שיר ושבח לאל חי עולמים, השם אלוהים הגדול והנורא על דברים אלה שעברו בי.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן ומי יתן ויסולחו לי עוונותי הגדולים.
השיר והשבח לחי עולמים; התהילה והתפארת לחי עולמים.
יום אחד בשבת, י' באדר התשע"ב, יפו.

וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s