אין איל (בראשית ז', ו' – ט')

א.ר.ו.כ

ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול: מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה: שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צוה אלהים את נח

פשט הפסוקים
המבול אשר הובטח בא בהיות נח בן שש מאות שנה. הוא ובני משפחתו נכנסים אל התיבה, על מנת להגן על נפשם, ואליהם מצטרפים זוגות של בעלי חיים, ככתוב שנים שנים, אחד זכר ואחת נקבה. כל זאת כדבר האלוהים אשר אמר לנח.

התבוננות
פסוקים אלה מעבירים אותנו שוב מן הסיפור שבמידת הרחמים לסיפור שבמידת הדין (וזה מעבר שלישי ביניהם). כלומר, אנו נמצאים על קו תפר, ויהא עלינו לשאול מדוע, ובעזרתו יתברך אולי נדע לענות. ואם לא עכשיו, אולי תענה השאלה בהמשך הדברים.
אם כן, אומרת התורה ונח בן שש מאות שנה, כלומר חלפו מאה שנה מאז הוליד נח את שלשת בניו. מדוע זה חשוב? אינני יודע. ונראה לומר כי מאה שנים לפחות חלפו בין הציווי האלוהי לבין המבול ממש, כלומר יש כאן פתח להבנה כי הקב"ה מחכה הרבה ומעכב הרבה את גזר דינו, ונותן לאנושות עוד אפשרות ועוד אפשרות לשוב מדרכם הרעה, ולא שבו. עד אשר באו מים עד נפש, באו מים ממש.
והמבול היה מים על הארץ ככתוב: ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ. וכמו שהבטיח כן עשה, שהמבול הינו מים על הארץ. ותיבות דומות אלה מרמזות מעצמן על שייכותן לאותה חטיבה סיפורית (והיא החטיבה הדינית, כאמור).

ויבא נח ובניו אשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול כל בני האדם אשר יחיו על פני הארץ עם שוך המבול, ויעמידו זרע אנשים חדש, חשים אל התיבה כאשר צווה ה'. וגם הם זוגות זוגות ומספרם ארבעה. והם אלה אשר נבחרו להמשיך – ובדין נבחרו – ואין זה מקרה שחלק זה הוא החלק הדיני של הסיפור. מדוע שבה התורה ומפרטת את בני האדם אשר באים אל התיבה? משום שזהו רגע גדול מאוד בתולדות האנושות – שכולה נדונה למוות, למעט אלה האנשים. והתורה מבקשת להזכיר שוב ושוב, ואף להעיד – אלה השמונה אשר נבחרו להמשיך הלאה, אלה ולא אחרים, אלה ורק אלה. ואריכות הדברים מהותית היא לסיפור המסופר בדין, שכך פועל הדין, ואין לסטות. אבל הזכרנו את המספר שמונה, ולכן ארחיב כי מצד הרמז מספר שמונה מרמז על שמונה ימי מילה, ואכן בסוף העניין כולו, כשיצאו מן התיבה ותיבש הארץ, יכרת אלוהים (דייקא!) ברית עם נח. כן מרמז המספר שמונה על ימי חנכה, שבהם מעט המחזיק את המרובה, ממש כשם שאלה השמונה עונים להגדרה זו בדיוק. וכמובן יש לשים לב כי תיבת חנכה כוללת בתוכה את אותית השם נח ואין להתפלא. ומספר כ"ה מרמז על העדות האחת (ואין ברצוני להרחיב כאן כלל).
(מצד הסוד רומז המספר שמונה על ספירת בינה, שהיא אחדות דין ורחמים (הוי"ה בניקוד אלוהים) והנה נמצא כי בבני האדם מתאחדים שני הסיפורים יחד על מנת לשמר את החיים, וזה נאה.)

ואין לי כאן עוד הרבה להוסיף על אשר נאמר בפירוש הפסוקים הקודמים, אבל אזכיר את תיבת ויבא המרמזת על חיים ותולדות, וראינו קודם.

מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה ומן העוף וכל אשר רמש על האדמה שנים שנים באו אל נח אל התבה זכר ונקבה כאשר צווה אלהים את נח כתבתי כאן את שני הפסוקים כפסוק אחד בלבד, וזאת על מנת להקל על הקריאה, שהחלוקה לשני פסוקים יוצרת קושי. מה הקושי? לא ברור כלל החיבור שבין הפסוקים הקודמים (ו', ז') לבין הפסוקים הללו. הם מתחילים כך פתאום, ללא קישור ברור. לו היתה לנו ו' חיבור בראש פסוק ח', היה החיבור בין הפסוקים ברור, והקריאה היתה קלה וזורמת. ומן הבהמה הטהורה…וכו'. אלא שאין שם אות ו'.
מה שקורה כאן מבחינה לשונית היא שנושא המשפט הוא כה ארוך, עד כי כאשר מופיע הנשוא (באו, והוא מופיע בפסוק ט' – כלומר פסוק ח' כולו הינו חסר נשוא) נשכחת כוונת המשפט או הפסוק. הרי הפסוקים רוצים לומר שבני האדם באו אל התיבה, וגם החיות באו אליה. אבל תחת שתאמר התורה וגם החיות, היא שבה ומפרטת עד מאוד את אשר מכילה תיבת החיות: הבהמה הטהורה והבהמה אשר איננה טהרה עוף וכל אשר רמש על האדמה. וכל שרוצה התורה לומר בעניינן הוא שהן באו אל התיבה שנים שנים (ובכוונה אני הופך את סדר הכתובים, על מנת להקל).
לסיכומו, שני הפסוקים ח' ו – ט' מנוסחים בצורה מסורבלת, ועלינו לשאול עצמנו מדוע. וגם הקישור שבין הפסוקים הראשונים (ו', ז') לבין שני האחרונים אינו תפור יפה, אלא בגסות. מדוע? מה רוצה התורה לומר בעשותה כן? לעת עתה נסתר הדבר ממני, ואולי יתבהר בהמשך, ומי יתן.
טהורה/טהרה תחילה בכתיב מלא ואחר כך חסר. ומה זה בא ללמד? את התיבה החסרה אפשר לקרוא גם טָהֵרה, כלומר עברה תהליך מטהר, והפכה מלא-טהורה לטהורה. כלומר יש כאן רמז שאשר איננו טהור יכול לבוא לידי טָהוֹרָה. ומכאן נוכל לגזור באופן רחב יותר, שהלא-טהור מקרה הוא בדברים (כלומר, אין הוא מהות), ועל כן יש אפשרות לו להשתנות. אי-טהורה אינה גזירת עולם, אלא גזירה בת שינוי. (והמבקש לשנות יאלץ להיטהר, וזה אינו פשוט כלל. אבל הרעיון נמצא כאן והוא נאה.)
אל התבה אל נח. על בני האדם כותבת התורה באו אל התיבה אבל על החיות לא מסתפקת התורה בביאתם אל התיבה והיא מוסיפה: אל נח. ומה זה? זה מעשה בראשית. שהאדם היה כלול מכל חית השדה ואף מן הבריאה כולה, כלומר בתוך תוכו של אדם פועלות איכויות שכביכול חיצוניות הן לו. ולא היא. גם כאן, נח כממשיך דרכה של האנושות צריך שהחיות תכללנה בו מחדש – בדין – ואז יהא ראוי הוא להמשיך את קיום המין האנושי כולו. כלומר, ואנו מדברים בזה הרבה, ההקבלה שבין פרשת בראשית לפרשת נח מופיעה גם כאן, ונח מקבל חלק מתכונותיו של אדם ממש. שכולל הוא את החי כולו. כל החיות באו אל נח – אל תוכיותו של נח, אל פנימיותו. וזה הופך אותו למקביל לאדם הראשון. בעיני מרמז דבר זה גם על שלטון האדם על כל החי, וכן, וזה כלול בכל שלטון, על אחריותו כלפי בעלי החיים, כשם שאחראי הוא לבריאה כולה ובכלל זה לעצמו.
זכר ונקבה על מנת שיעמידו תולדות, וזה לשם קיום עולם, ואין חשוב מזה.

ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדי השם הנאמנים. והרבה חיסרתי ופגמתי.
הגאוה והגדולה לחי עולמים הדעה והדיבור לחי עולמים.
ערב שבת החודש, פרשת ויקרא אל משה, כ"ט באדר התשע"ב, יפו.

וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s