אין איל (בראשית ז', י"ב)

א.ר.ו.כ

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה

פשט הפסוק
יורד גשם במשך ארבעים יממות מלאות. ואפשר גם: גשם יורד בעולם במשך ארבעים יממות.

התבוננות
כל שאשאל בפירוש זה הוא מדוע בא פסוק זה דווקא כאן? מדוע אמרה תורה לקטוע את גרסת הרחמים ולהכניס פסוק אחד בלבד מגרסת הדין?
לפני שאבוא לענות על שאלה זו אסביר כי שיוך הפסוק הזה לגרסת הדין נובע מכך ש: א) הוא מתאים לרצף הסיפורי של גרסת הדין; ב) בפסוק י"ז אומרת התורה: ויהי המבול ארבעים יום על הארץ. כלומר קיים פסוק נוסף בתוך הסיפור, שתוכנו דומה לתוכן הפסוק הזה, ולפיכך קל לחשוב כי אחד מהם יהא שייך לגרסת הדין וחברו ישתבץ בגרסת הרחמים. אלא שהתאמתו לרצף הסיפורי קבעה כי ישתייך דווקא לדין. וברי כי חלופי הגרסאות הקלים שבין הפסוקים אינם מקריים כלל, וכי הם מרובי רבדים, ועמוקים הם מאד, ואין זה מקרה שכך נכתבו הדברים. אלא שבקוראנו את אלה הפסוקים, נראה כי המידע הנכלל בם, פשט הפשט, דומה מאד בשניהם.
על מנת לענות על השאלה שנשאלה בראש הדברים, אתמקד בתיבת ויהי. טענתי שבכאן היא גדולה, והיא מכוונת חזרה אל ימי הבריאה. פירוש זה מרבה להצביע על מקבילות שבין סיפור הבריאה לסיפור נח משום שהן קיימות בכתובים, ולא במקרה. כמו אומרת התורה: סיפור המבול אמנם סיפור חורבן הוא, אבל קיימים בו זרעים של בריאה חדשה, שבמידת רבה מהדהדת את ימי הבריאה הישנה, הראשונה, בריאת בראשית. הפעם אראה כי מתחולל כאן מהלך הפוך, שבו תיבת ויהי של סיפור נח מקרינה חזרה אל סיפור בראשית, והיא מלמדת אותנו איזה דבר על אשר קרה אי אז. דברים מעין אלה ראינו בפירוש הקודם, אלא שלא הצבענו עליהם ולא קראנום בשם, ואילו עתה נתפנינו לעשות כן. אם כן, למה מכוונים הדברים?
לכך שתיבת ויהי שבכאן מסייעת לנו להבין טוב יותר את אשר מתחולל בימי הבריאה. הרי שבים אנו ואומרים כי נברא העולם בדין, שנאמר ויאמר אלהים, וירא אלהים, ויבדל אלהים, ויעש אלהים, והרבה יש מזה. ושם אלוהים הוא הוא מידת הדין, ולפיכך נכון אמרו חכמינו כי נברא העולם בדין. ועוד אמרו חכמים כי לא עמד העולם בדין ועל כן שיתף בו מידת רחמים, וזה ה' אלוהים שכתוב בפרק ב'. אלא שכאן נגלה כי מידת הרחמים שותפה סמויה היתה, והיא נמצאת שם בתיבת ויהי. שכתוב ויהי אור, ויהי כן, ויהי ערב ויהי בקר פעמים הרבה.
[פעם אחת כתוב וִיהִי, בו' חרוקה. וזה ביום השני שאומר אלהים: ויהי מבדיל בין מים למים. השינוי הקטן הזה אינו קטן כלל וכלל. החריקה משמעותית היא, והיא מלמדת על הצער הגדול שעלה מלפני הבורא, שעה שהבדיל בין מים למים, שעה שהיה עליו לבצע את הפירוד הראשון, שעה שברא את הרע. ועל כך דיברנו בפירוש היום השני, אשר על כן לא נכתב בו וירא אלוהים כי טוב.
החריקה הזו הינה גם חריגה בתוך סיפור הבריאה כולו, והיא אחת מתוך עשרים פעמים שנאמרת תיבת ויהי, ובכולן היא נאמרת בשמחה ולא בצער. ואמרו חכמים כל מקום שנכתב ויהי לשון צער הוא (מגילה י), אבל בדיון שמתפתח שם עולה כי יש לכאן ולכאן. כלומר יש ויהי לשון צער ויש ויהי לשון שמחה. פירוש זה רואה לנכון לומר כי תיבת ויהי של היום השני, התיבה החרוקה, צער טמון בה, ואילו התיבות האחרות נאמרות בשמחה והתרגשות הנלוות לתהליך הבריאה, כשעולות ומופיעות איכויות ראשוניות, והן מוצאות את מקומן בעולם.]
אחרי כל הדברים הללו, יכולים אנו לשוב ולשאול: מה ראתה תורה להפסיק את רצף הסיפור שמצד הרחמים, במקום זה דייקא, ולהכניס פסוק אחד שמצד הדין? התשובה לשאלה זו מסתתר בתיבת ויהי. ראינו כי יש שהיא מבטאת צער ויש שהיא מבטאת שמחה. בשפתנו: יש שהיא מן הדין, ויש שהיא מן הרחמים. טענת הפירוש הזה היא כי תיבת ויהי שבכאן מן הרחמים היא, והיא לבדה מרמזת כי בתוך הדין האלוהי, שהוא דין קשה מאד – שהשמיד את כל אשר חי ואין להקל בכך ראש – עומדת לעולם מידת הרחמים. ואמנם מקבלת היא את הדין, ואין היא באה לבטלו – אלא שעצם קיומה בתוך הדין מלמד אותנו שאין הפעולות הנעשות שרירותיות הנה, ואין הן אכזריות. שקולות ומדודות היו, ונחתמו בדין וברחמים גם יחד.
וכל זה מעידה תיבת ויהי, והיא מגשרת בין שני הפנים הללו של ה' אלוהים, פנים של שמחה ופנים של צער, אלה בעיתם ואלה בעיתם.
כעת, משנשוב ונקרא את סיפור בראשית דרך הפריזמה הזאת, נראה בוודאי כיצד מסתתר צד הרחמים שבאל בתוך סיפור הבריאה עוד לפני שמעלה הכתוב את הצירוף ה' אלוהים, שמופיע בפרק ב'. שתיבת ויהי שמופיעה שם עשרים פעמים, עומדת ומשמשת בדין, ומעניקה חיים לנבראים ולנבראות, מכוננת את קיומם בעולם, שאין קיום ללא רחמים. (וזה סודן של נשים, שנטע ה' אלוהים את הרחמים בתוכן, ושם קבע את משכן החיים הבראשתיים.)

תודה והלל לה' אלוהים על אלה הדברים, ובאמת אין ביכולתי להודות לפניו על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות טובות ונפלאות שעשה עמדי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי והרבה פגמתי.
הזיו והזוהר לחי עולמים החיל והחוסן לחי עולמים.
יום שני בשבת, י"ז בניסן, פסח התשע"ב, שני ימים לעומר, יפו.

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s