אין איל (בראשית ז', כ"א – כ"ב)

א.ר.ו.כ

ויגוע כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו

פשט הפסוקים
כל יצורי היבשה מתים, ובכלל זה האדם. ורק נח ובני משפחתו והחיות אשר באו בתיבתו נותרו חיים.

התבוננות
ויגוע כל בשר תיבות אלה מתכתבות עם התיבות מן הפרק הקודם: …לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע. אלא שהפסוק שבו אנו עוסקים כעת מפרט מהו כל בשר אשר בו רוח חיים וברי כי אלה הם בעלי החיים אשר על הארץ: בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ. אלא שיש לשים לב. הפסוק אומר כי הבשר אשר בחיות הללו גווע, אבל הוא לא אומר שהן עצמן גוועו. כאילו אומר הכתוב כך: כל בשר אשר בעוף…כל בשר אשר בבהמה…כל בשר אשר בחיה…כל בשר אשר בשרץ…יגווע.
או אז בא סוף הפסוק ואומר: וכל האדם. לא הבשר אשר באדם, כאשר אמר בבעלי החיים, אלא כל האדם כולו, על בשרו, נפשו, רוחו ונשמתו. תיבות כל האדם הן תיבות גדולות, והן מוכרות מאד מקהלת, שהפסוקים החותמים את ספרו אומרים: סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. ואם נשלב בין הפסוק שבו אנו עוסקים כעת, לבין דברי קהלת, נמצא כי איכויות אלה, של יראת האלוהים ושמירת מצוותיו, הן הן אלה שנמחו על ידי המבול. ויש לך לומר שלא על ידי המבול נמחו, אלא על ידי בני אדם. המבול הוא רק שיקוף גשמי של פגימות הרוח שבהם: משהדירו בני האדם את יראת האלוהים ושמירת מצוותיו מתוך חייהם, הדירו את סיבת חייהם, ועל כן לא מצאה עוד מידת הרחמים לעמוד כנגד מידת הדין, אלא מצאה לעמוד לצידה.
כעת, משום שבנח התקיימה מידת כל האדם, (שהיה הוא צדיק תמים בדורותיו), שמר האלוהים על חייו, וּנְשָֹאוׂ מעל הארץ, בתיבה. שכל אשר על הארץ גווע, אבל נח ובני משפחתו לא היו עוד על הארץ, אלא בתיבה, והיו הם מופרדים מן הארץ לפחות חמש עשרה אמה, כפי שקראנו בפסוקים הקודמים. וכאן עולה רמז נאה, שאם נתבונן במידותיה של התיבה נמצא כי שלושים אמה קומתה. ואם נצרף לגובה הזה, את גובה פני המים מעל ההרים הגבוהים ביותר, הרי שנמצא שבני משפחת נח נישאו לפחות 45 אמות מעל הארץ, וזה מספר אדם. רמז יפה זה שוב יוצר קישור בין פרשת נח לבין פרשת בראשית, שנח ובני משפחתו כולם – הם הם המקבילים לאדם שבבראשית, שהוא זכר ונקבה ברא אותם. כלומר לא נטע האל ביציר אחד בלבד את כל כחות הנפש והרוח, אלא פיזר את הכחות הללו על נח ושלושת בניו מן הצד הזכרי, ועל אשת נח ושלוש נשות הבנים מן הצד הנקבי.
עוד אפשר להפיק מן הרמז הזה את התובנה הבאה: שעל מנת להיות ראוי לשם אדם, על בן האנוש לשאוף מעלה מעלה אל מדרגת אדם. ומכאן שאדם הוא מעל הארץ, מעל הבשר, מעל הרמש. שאם לא יעשה כן, יימצא האדם בדרגת בשר, רמש, בהמה וחיה. וככזה, אין הוא ראוי לשמו, ואין הוא ראוי לחיים אשר מפיח בו ה' יתברך בכל העיתים. כך שהשאיפה מעלה היא תכונה מהותית לו לאדם, ואם זונח הוא אותה, תועה בדרכו וטועה בבחירותיו, הרי שנמצא הוא מחלל את צלם אלוהים שבאדם, וממילא מחלל את כבוד האדם, ומשמעלת במהותך – מה אתה אם לא כלי אין בו חפץ, כלי פגום ושבור וריקן ועלוב. 
ועוד רמז עולה כאן, נח חם שם ראשי תיבות נחש, ושמו של יפת מרמז על פיתוי, והרי שהגברים לבדם מכילים את סיפור גן העדן מצד אדם ונחש, והבנות, כך עלינו להסיק, מייצגות את הצד של חוה. וזה הרמז מהווה מעין פירוש לסיפור גן העדן, והוא מחיל את האחריות לפיתוי על אדם, ולא על חוה. שהפיתוי נובע מצד הזכר, ולא מצד הנקבה. ואם נכלול גם את שם יפת בראשי התיבות, הרי שנקבל נחשי, בבחינת הנחש שלי – וזה חיזוק לפירוש – שהצד הזכרי כולו הוא הנחש שפיתה את חוה. ועל מנת לעשות סדר נכתוב כך: יש מופע זכרי הקרוי אדם, ויש מופע זכרי הקרוי נחש. וכשהופיע האחרון לפני חוה, ופיתה אותה, נענתה לו, שלא ידעה עדיין להבדיל בין האדם לבין נחש שבאדם. ויש כאן לומר כי גם אדם עצמו לא הכיר את הצד השני שחי בתוכו. ומכל אלה עולה כי סיפור גן העדן מרמז על ביאת אדם אל חוה בשעה שאסורים היו בביאה (ואם כן, יהא עלינו לשאול מדוע, ויעלה מיד כי איסור האכילה מעץ הדעת הוא הוא איסור הביאה – שהרי הוא האיסור היחיד שהושת על השניים, ויש לזה סימוכין נוספים – שאיסור עץ הדעת הריהו מרמז על איסור לדעתה), וכי הנחש הוא רמז, כינוי או אפילו מעין קוד ליחסים האסורים.
ועוד שאלות עולות כאן, ומי שרוצה יוסיף וישאל. ובעזרת ה' יעלו מלפניו תשובות וחידושים.
עוד יש לומר כאן כי תיבת בשר משמשת במשמעות חי, ועל פי הדברים אשר פירשנו כאן, נגלה כי פסוק זה מבדיל מהותית בין החי לבין האדם. שבעלי החיים כולם אכן קרויים בשר, אבל האדם לא קרוי כך כלל וכלל, שכן בריה רוחנית הוא, או למצער בריה שבשר איננו ממהותה, אלא נספח הוא לה.

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו פשט הפסוק אומר מפורשות – ולראשונה – כי כל מי שחי ביבשה מת. מדוע לראשונה? כי קודם אמרה: לשחת, יגוועו, למחות. וכאן אומרת את המפורש ביותר: מתו. אלא שכדרכה, טומנת התורה בדבריה יותר מן הנראה לעין. ויש לומר כי כאן טמנה איזה דבר שדווקא נראה היטב אף מרחוק, הלא הוא הביטוי נשמת רוח חיים. מה זה? הרי קראנו כי נפח באדם נשמת חיים וקראנו כי בעקבות ההפחה הזאת היה האדם לנפש חיה. האל מפיח חיים, ברבים, כראוי לו, לה' אלוהים, והאדם מצמצם את החיים הללו והופכם לחיה. כך שהכתוב עצמו מפרש כמעט כי נפש כל החי טמונה בו באדם, וכי פועלים בו יסודות חיתיים. אלא שתפקידו, כפי שראינו במעשה בראשית, הוא למשול, ככתוב: ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ, כלומר להיות מושל לכל היצורים הללו שבתוכו, ומכאן למשול בכל היצרים החזקים המפעמים בו מעצם היותו אדם. וכאן, במבול, מהדהדות התיבות ההן בפסוקים אלה ממש: כל בשר הרמש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה. ויש לדקדק כי אז לא אמר שרץ, וכאן הוסיף, כי שגה האדם בפרשו את תיבת רדו כאילו אומרת היא לרדת, להנמיך רוח. והנמיך רוחו עד מידת שרץ, ולא היה לו, לאלוהים – בשבתו כמידת הדין – אלא למחות את האדם, ולבנותו מחדש, שבאמת רצה שימשול, שיעמוד בפני הירידה, ולא זו בלבד, אלא שישאף מעלה מעלה, ויעלה עמו את הרובד הבשרי, החייתי, הרומש והשורץ, ובכך יקדש את הבריאה כולה.

אלא שעדיין לא ענינו לעצמנו: אותה נשמת רוח חיים מהי? ועל פי קריאה התיבות לבדן הרי שנשמת עניינה נשימה, רוח עניינה אוויר, וביחד נשימת אוויר, וחיים היא תוצאת הפעולה. כך שנשמת רוח חיים הוא ביטוי המעיד על כל החי, כל אשר צריך לנשום על מנת לחיות. זה יפה ונחמד, אבל למה לא הסתפק בלכתוב כל החי כאשר עשה קודם לכן, והוסיף את זה הביטוי? שהרי אנו איננו מוצאים אותו קודם לכן, וגם אחרי כן אין אנו מוצאים אותו. זהו צירוף יחידאי בכל התורה כולה, ואף בנביאים ובכתובים, וביתר שאת שואלים אנו: מה יוחדו תיבות אלה לסיפור המבול דווקא? ולמה בדיוק בנקודה זו?
וזה אשר עולה מלפנינו: שהמבול הינו אירוע יחידאי גם כן, ולא ידענו כמותו ושלא נדע, ואף ברית כרותה לנו שלא ישוב. אלא שיש לדייק בתיבות, ואין לקרוא הביטוי לבדו, אלא עם התיבות המקדימות: כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. כך יש לקרוא. ותיבת כל שבכאן תיבה כללית היא, כמובן, אלא שהיא עומדת לבדה כשם עצם פרטי (ומתקיימת כאן סתירה מעניינת). כל – בבחינת כוליות אחת – אשר הוא בעל תכונה כזאת שבאפיו הפיח ה' נשמת חיים. כל שהוא עצמו חי, שהוא עצמו בעל נשמה. האדם קיבל נשמת חיים, ובכל בשר מפעמת רוח חיים כאשר ראינו. אלא שכאן, בפסוק זה ממש, באלה התיבות ממש, התורה רואה את הכוליות כחיה, רוטטת, נושמת, בעלת רוח, בעלת נשמה, בעלת חיים. ודווקא משום כך, שרואה היא את פני הדברים באופן זה, היא מדגישה ביתר שאת את מאפייני החי, שהם נשמה ורוח וחיים. ודברי מסורבלים מעט, בגלל קשי הרעיון, אבל הגילוי הזה נאה הוא עד למאד. ואולי על מנת להסביר שוב, אכתוב את הפסוק בסדר אחר ואוסיף מלה אחת: כל – אשר באפיו (מפעמת) נשמת רוח חיים

בחרבה מתו ואנו נקרא כאן בחרב ה' מתו, ונמצא כי המבול הוא עצמו חרב האלוהים, וזה מעניין כי להט החרב המתהפכת היא החרב שבה נתקלנו עד כה, והיא לוהטת, שכח האש בתוכה, אבל היא מבול, מים על הארץ, ויפה לראות דרך החיבור הזה את המים והאש הפועלים יחד ככח משחית, ולא כסותרים זה לזה.

מתו וזה שימוש מוזר מעט, משום שכתוב בתחילה כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והיה לו לכתוב מת, ביחיד, ולא ברבים, ונמצא כי בעודם חיים כל אחד הוא, אבל במוות מתפרט אותו כל לפרטיו, והפרטים נפרדים, ומכאן לשון רבים.

הודו לאלוהי האלוהים כי לעולם חסדו
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
הפדות והפאר לחי עולמים הצבי והצדק לחי עולמים.
אור לשלישי בשבת, ראש חודש סיוון התשע"ב, 45 ימים לעומר, יפו.

וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s