אין איל (בראשית ז', כ"ג)

א.ר.ו.כ

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נח ואשר אתו בתבה

פשט הפסוק
כל אשר חי מת ועובר מן העולם. נותרים אך ורק נח ובני ביתו, ובעלי החיים אשר איתם בתיבה.

התבוננות
וימח וברי כי אחת משתיים היא: או וימח אלוהים או וימח המבול. אם כן, מדוע לא כתבה תורה מפורש, והעדיפה להותיר פּועַל זה לבדו, מבלי שיהא מוסב על איזה פּוֹעֵל שהוא? והתשובה היא על מנת שנעמיק ונחקור, ולא נפסול אף אחת מן האפשרויות, אלא נתבונן באשר עולה מכל אחת מהן.
1. וימח אלוהים: בתחילת סיפור המבול, בפסוקים האחרונים של פרשת בראשית אומרת התורה: ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם (בראשית ו', ז'). והרי אנו רואים כאן את אותן התיבות בדיוק נמרץ. מכאן עולה כי תחילת הסיפור וסופו מתאחדים בתיבותיהן, וכי התקיימה מחשבת האל בשלמותה. לפיכך נסיק כי הפסוק שאנו עוסקים בו כעת מוסב על אלוהים. אלא שיש לשים לב: בפסוק ההוא אמרה תורה: ויאמר ה'. כלומר המחשבה הראשונה בדבר מחיית כל החי באה מצד הרחמים דווקא ולא מצד הדין. ואת הוצאתה אל הפועל מוציאה, כצפוי, מידת הדין, והרבה עסקנו בזה. אבל מעניין לראות כי ראשית מחשבת הכיליון התעוררה דווקא בקרב מידת הרחמים, ומכאן שיש לנו לשאול על מי נתעוררו רחמיה? רחמים כה גדולים, עד כי מוכנה היתה לכלות בעבורם לא את המין האנושי לבדו, כי אם את כל אשר נשמת רוח חיים באפו.
וכל אדם יענה תשובתו, אלא שיהא עליו לתת לבו לכך שבסוף הפסוק ההוא נכתב: כי נחמתי כי עשיתם. ובסוף הפסוק שבכאן כתוב: וישאר אך נח ואשר אתו בתבה. ההקבלה מרמזת לנו כי הִנָּחַמוּת האל ונחמתו מתגשמות בנח ובבני ביתו! נח עצמו הוא נחמת האלוהים. ואולי בעבורו מחה את כל הבריאה, שהרִשְעָה פשתה בה עד בלי תקנה. ועוד ניתן לראות עד כמה היה המהלך כולו מתוכנן לפרטיו, החל בלידת נח, כשאומר אביו – זה ינחמנו, דרך מחשבת ה', ועד כאן ועד בכלל, הכל הכל מונח במחשבה העליונה, ואט אט נגלה לפרטיו, ולזה אנו קוראים זמן.
עוד נאמר כי החזרה על אותן התיבות מהווה מעין סגירת מעגל שנפתח אי אז, לפני ימים רבים, והוא הלך באשר הלך, וכעת שב אל מקומו הראשון. וזה יפה מאד.
2. וימח המבול באנו אל תיבת וימח, ואנו מוצאים כי היא עומדת לבדה כנשוא ללא נושא. לפיכך נחפש את הנושא המתאים לה. אם נתחקה לאחור אחר הכתוב, נמצא כי בפסוק י"ז נאמר ויהי המבול ארבעים יום על הארץ. קל לראות כי תיבת המבול יכולה לשמש נושא לתיבת וימח, משום שעד אותה נקודה לכל נשוא יש נושא ברור ומובחן, ומכאן שמצאנו סימוכין לשוניים להשערה שהעלינו בראשונה.
אז אם המבול מחה, ולא האלוהים, מה לנו בכך? הרי ברור שאם מחה – במצוות האל מחה, ולא פעל על דעת עצמו, וזה מפורש. ומה זה? האם למבול יש רצון משלו? האם המבול הוא פועל? וראינו קודם לכן, כשבאנו לראשונה אל תיבת מבול שאפשר לפרשה כאילו היא מהווה גורם פועל, סוג של מלאך משחית היוצא מעם ה', ובמצוותו, לשליחות הנוראה של החרבת העולם. אבל אנו גם יודעים כי אלוהים הוא אשר מחריב את העולם, והוא אשר מוחה את בני דור המבול החטאים, שרבתה רעתם בארץ, והרי ראינו זאת כאן, לפני שורות אחדות. מכאן שמבול איננו גשם כבד מאד, כי אם אלוהים עצמו בשבתו כמידת הדין. ונגלה כאן בפנינו כי מבול הוא אחד משמות האלוהים, וזה גילוי גדול, ויש בו מן התשובה לשאלה שהעלינו בתחילת הפסקה.

את כל היקום תיבת יקום מעניינת היא ואנו נתבונן בה מיד, אבל נתחיל עם תיבות את כל. מה יש ללמוד משתי תיבות אלה? תיבת את היא מעניינת מאד, משום שהיא פשוטה ושימושית כל כך, מחד, ומאידך נכתבת כצימוד של אות ראשונה ושל אות אחרונה. כאילו שתיבה קטנה זו מדלגת על כל צירופי האותיות האפשריים שבין אות א' ואות ת', ומציינת תחילה וסוף את עצם הדבר שאליו היא מכוונת. הרי כל אשר בא אחרי תיבת את יכול להיות מוחלף בתיבת זה. לדוגמא: "ראובן רוצה לעבד את שדהו". אפשר לכתוב: "ראובן רוצה את זה", כשהמילית זה מזהה את הדבר אשר רוצה ראובן (והוא עיבוד השדה). (וכינוי הגוף זה באמת עניינו זיהוי, שהוא מזהה את העניין שבו אנו מדברים, ורואים זאת בעין – ששורש ז.ה.ה עניינו זיהוי).
כלומר, מידת הכלליות של תיבת את היא כה גדולה, עד כי מיד אחריה אנו נצרכים להכוונה שמן הכלל (את) אל הפרט (זה).
אלא שכאן מופיעה עוד תיבה כללית – כל. וגם היא, בדומה לתיבת את מעניינת מאד. מדוע? משום שהיא מורכבת בדיוק נמרץ משתי אותיות אמצעיות של האל"ף-בי"ת העברי. אם תיבת את מדירה את כל אשר בין תחילה וסוף, הרי שתיבת כל מדירה את כל אשר איננו מרכז המרכזים. ועולה כאן סתירה נפלאה, כי תיבת כל, כפי שהיא מעידה על עצמה, כללית היא, ואין היא מגדירה איזה פרט מסויים, אלא את כלל הפרטים כולם. ומכל אלה עולה כי שהעברית מניחה גם בקצוותיה וגם במרכזה את הכללי ולא את הפרטי. את האלוהים, ולא את האדם. התנועה היא מן האלוהי אל האנושי, ולא להיפך, כשהאלוהי נמצא בכל מקום, תחילה, אמצע וסוף.
כעת מתגלה כי הצימוד את כל, המשמש תדיר בשפה, חשוב הוא מאד, ואיננו מקרי כלל וכלל, ובמקרה זה מתאים הוא מאד לתיבה שבאה כעת – היקום, שהיא גם כן תיבה כללית המציינת את כל הבריאה כולה, על כל חלקיה וחלקי חלקיה, נסתרים וגלויים כאחד. ומה עניינה? יקום שורש ק.ו.ם/ק.י.ם, ועניינה כל אשר קיים, וכל אשר אי פעם היה קיים, והיא הולכת ומרחיבה עצמה עוד ועוד, ומוסיפה אל תוכה את כל המתרחש בכל מקום ובכל עת.
את כל זה מחה האלוהים. אלא שרעיונית בלבד. משום שהתורה ממשיכה מיד ואומרת: היקום אשר על פני האדמה. ומובן כי היא מתכוונת לכלל החי שבעולם הזה, ולא לכלל העולמות האפשריים כולם.

מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים דיברנו בתיבות אלה קודם לכן, אלא שנוסיף רק שארבעה סימנים נתן בכל החי אשר הרג: אדם, בהמה, רמש, עוף, ולכל אחד מהם איכותו, והן איכויות שבאדם, שהוא כלול מכל אשר ברא האלוהים, ומי שיכול ילך וילמד. לגבי עוף השמים יש רק להעיר שהוא עוף השמים ולמה שיספה עם בעלי החיים שבארץ? אלא שתנועתו לבדה היא שמיימית, אבל חייו באים מן הארץ, ואין לו תקומה בלעדיה. מבחינה רוחנית נסיק כי החלק המעופף שבאדם, היצירתי, המחדש, המבין, כרוך הוא בקשר בל ינתק אל הגוף, אל הארץ, אל האדמה, והתעופה לבדה היא מעין אשלייה נעימה, אם מנותקת היא ממקור החיים האחד.

וימחו מן הארץ ונשלמה מלאכת הקטל. אין עוד חיים על הארץ אשר ברא אלוהים.

וישאר אך נח ואשר אתו בתבה. פעמים רבות נוקטת התורה לשון יחיד גם במקרים שנדרשת, כביכול, לשון רבים. במקרה זה, כאילו היה לה לכתוב: וישארו. אלא שחשבה תורה כי לשון יחיד נחוצה כאן, על מנת להעביר את רעיון האחדות המתקיים בין בני אדם הנתונים יחד במצב תודעתי מסויים. (דוגמא ידועה היא במעמד הר סיני, כשישראל עומדים כנגד ההר ונכתב: ויחן ישראל, והרי מדובר בהמוני המונים של בני אדם.)
וכשיצאו מן התיבה תכתוב התורה: ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו, שבתיבה היו כאחד, וביציאתם היו כאחד, ורק אחר כך נפרדו ונפוצו לכל עבר, ואז תכתוב תורתנו הקדושה: ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. ובאלה בעזרת ה' יתברך, נעסוק במקומם.

הודו לאדני האדנים כי לעולם חסדו לעשה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן כי לעולם חסדו
הקריאה והקדושה לחי עולמים הרון והרוממות לחי עולמים
אור ליום ו' ערב י"א בסיוון התשע"ב, פרשת נשא, יפו.

וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s