אין איל (בראשית ח', א' – ג') (חלק א')

א.ר.ו.כ

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים: ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים: וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום

פשט הפסוקים
אחרי מאה וחמישים יום נזכר אלוהים בנח ובבעלי החיים אשר בתיבה, והוא משקיט את הסער הגדול. נביעת המים מן הארץ נעצרת, והגשם פוסק. בתהליך ארוך, שנמשך מאה וחמישים יום, הולכת הארץ ומתייבשת.

התבוננות
ויזכר אלהים והנה באים אנו אל מקום ראשוני: שורש ז.כ.ר, שעד כה הופיע כשם עצם בלבד במשמעות איש, גבר, בן זוגה של הנקבה, מופיע לראשונה כפועל, במשמעות זכרון, העלאתם במחשבה של מאורעות שהתקיימו בעבר, והתבוננות בהם. והנה אנו לומדים, שהראשון לבצע את פעולת הזכירה הוא אלוהים עצמו. שאלוהים הוא הזוכר הראשון. אלא שאין פעולה זו הפך שכחה, אני סבור. שהרי לא שכח אלוהים את החיים. וכיצד זה ישכח? הרי הוא החיים. אלא שנראה לי לומר כי אבל היה אלוהים, וכי אבלו היה עמוק מאד מאד, שהרס עולם שלם, את עולמו שלו הרס, והרג חיים רבים מספור, בריאה שלמה מחק, והיא בריאתו. ונתערבבים כאן רגשות אנושיים בתוך האחד והשלם והנשגב, ונדמה האלוהים לאדם שאבד כל אשר לו, והוא קורס תחתיו, מתמוטט, נדכא, נזקק לתקופה ארוכה של צער, יגון, אבל והחלמה, על מנת שיוכל לשוב ולפעול בעולם. ואחרי איזה זמן נפקחות עיניו של אותו אדם, ובמקרה דנן, נפקחות עיני האלוהים, והוא זוכר. מה הוא זוכר? שעליו לשוב למסלול החיים, להניח לאבל, להתגבר ולהמשיך הלאה. כל זה ברובד הפסיכולוגי האנושי. עצב אלוהים, שכחתו מענייני העולם, זכרונו.
אלא שיש עוד. לומר כי מידת הדין שבכאן, אלוהים, נזכרת, הרי שהיא בבחינת נקבה שבא אליה זכר, והוא נותן בה מזכרותו. והיא – בבחינת נקבה – נותנת חיים, ככתוב: ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה וכן כתוב ויעש אלוהים את חית השדה למינה וכמובן ויברא אלוהים את האדם בצלמו. ובזמן המבול שבתה היא (מידת הדין – אלוהים) מתת חיים. לא היו בה חיים לתת, לא התקיים זיווג בעליונים, ולא נשפעו חיים בתחתונים. וברגע זה ממש, כאן, בתיבות ויזכר אלהים שב הזיווג העליון אל מקומו, ואין עוד מקום למוות, והחיים עצמם שבים ושופעים על הארץ, אלא שהדברים מטבעם דורשים איזה זמן בין מצב אחד למשנהו, ועל כן יקח עוד זמן עד אשר ישובו בני האדם ובעלי החיים שבתיבה אל הארץ. אבל הפירוד, כביכול, שבאלוהים פסק, והייחוד שב למקומו. כעת אפשר להפיח חיים בעולם.
ובמי מפיח האלוהים חיים? בנח ובאשר איתו בתיבה. על כן כותבת מפורשות: ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה. כלומר לא מידת האלוהים לבדה מקבלת מן הכח הזכרי שמפיח חיים בנקבי, אלא אלה בני האדם ובעלי החיים אשר שרדו את המבול – הם גם הם מקבלים – מאלוהים – את כח החיים החדש ששב על מקומו בשלום. כעת ראויים הם לצאת מן התיבה ולחזור לחיים, ושוב, אומרים אנו, הדברים דורשים את הזמן שלהם, ויש לה לארץ עוד זמן רב עד שתתייבש, ותשוב להיות ראויה למגורים. כמה זמן צריכה הארץ? זה מופיע בפסוק השלישי שבכאן: ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום. כלומר פרק הזמן שהיתה שקועה תחת מים, הוא בדיוק נמרץ פרק הזמן שיידרש לה על מנת להתגלות מחדש, וזה שיעור יפה לחיינו אנו. כן מלמד הדבר שהמבול, על אף שהשמיד את הכל, בא במידות יומיות שוות. כל יום ומידת דינו, וכל יום ומידת חסדו. ועל כל יום דין, בא לאחר מכן יום חסד, ומידה אחת היא לשניהם.
את נח מדוע הזכירה תורה שם נח לבדו, ולא אמרה אשתו, ולא אמרה שם חם ויפת ונשותיהם? משום שברגע זה ממש, שב ובורא אלוהים את האדם מחדש. וכפי שתיבת אדם כללה אדם וחוה גם יחד [והרבה ראינו מזה ואני מזכיר מעט: נעשה אדם..וירדו, וכן ויגרש את האדם – והרי גרש גם את חוה, הלא כן?] כך תיבת נח (וכן תיבת נח) כוללת את כל בני האדם כולם בפרט, ואת כל החיים כולם בכלל, שכתוב מפורשות: …אשר איתו בתבה. ויש לומר כי תיבת אדם החזיקה שתי נפשות, ותיבת נח מחזיקה שמונה בני אדם ובעלי חיים, ואין ספק שהיא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. (וזה מעניין, ואף משיב אותנו אל ראשי התיבות הנגזרות מתיבת נח הלוא הן נפש חיים או נשמת חיים, כהבדלה שבין בעלי החיים בכלל (נפש), לבני אדם בפרט (נשמה)). והרבה ראינו מקבילות בין סיפור המבול לסיפור הבריאה, ולא בכדי, וגם ענין זה, שנראה פעוט, גם הוא מהווה מקבילה, ויש לתת על כך את הדעת.
[ועוד אוסיף על פי הדברים האלה, שאפשר שהיינו אמורים לשאת שם נח ולא שם אדם (למשל, היום אומרים: "הולך לו אדם ברחוב". אבל קיימת אפשרות – שלא יצאה אל הפועל – שהיינו אומרים: "הולך לו נח ברחוב".) אבל האירועים הסתבבו אחרת, ואנו, בני האדם, לא התכחשנו לראשון שבנו. בני אדם אנו. ואין אנו בני נח כלל וכלל.]

ויעבר אלהים רוח על הארץ וכל אשר אמרנו נכתב כאן מפורש: קודם זכירת האלוהים לשון זיווג ואז ויעבר אלוהים לשון התעברות. ויזכר – ויעבר וכך צריך להיות. מי מעבר את מי? אלוהים בשבתו כמידת חסד את אלוהים בשבתו כמידת דין. ואלה הורים למידת רחמים, שכן ברחם נוצרים חיים, וברחמים מתקיימים. זו תשובה אחת.
תשובה שנייה: אלוהים מעבר רוח, שכתוב: ויעבר אלהים רוח. איזה רוח עִבֵּר? רוח חיים, כמובן. ומכאן שבזמן המבול לא היתה רוח חיים בעולם, ולאחריו שבה והיתה כבראשונה, וזה מאיר לנו באור חדש את הביטוי הנפלא מימי בראשית רוח אלוהים. רוח אלוהים היא רוח, והיא בת הזוג של אלוהים (ונמצאים לזה סימוכין בלשון גם בימינו אנו, בדברי כיבושין שאומר איש לאהובתו). כזכור, אלוהים ברא את השמים ואת הארץ, ובת זוגו, הרוח, מרחפת על פני המים. נשים לב היטב כי אמרה תורה מרחפת בלשון הווה. רוח אלוהים תמיד מרחפת על פני המים. פעמים רוגעת היא, ופעמים סוערת. תמיד רוח אלוהים היא, תמיד מרחפת. כעת נחבר בי הדברים: נח וכל החי בתיבה, וכל הארץ מכוסה מים. מכאן שרוח אלוהים מרחפת על פני הארץ כולה, שהארץ כולה מכוסה מים. אלא שריחוף זה עקר הוא, שאין בה כח חיים, ברוח, שזמן מוות הוא. אבל עכשיו מעבר אלוהים את הרוח, והיא מעבירה הלאה את החיים השופעים אל תוכה אל בני האדם ובעלי החיים, וכך מתחיל מעגל חדש של חיים. ונמצאנו למדים בפסוק זה את סוד כל הסודות: זהות הזוג האלוהי – אלוהים והרוח המרחפת על פני המים. והכל אחד ואין לטעות בזה.
עוד: מכל אשר אמרנו עולה כי האלוהים בא בזיווג עם נח וכל החי ומעבר את הרוח. מכאן עולה מסקנה ברורה: נח וכל החי הם הם הרוח, או למצער שאין הפרש בין רוח אלוהים המרחפת על פני המים, לבין בעלי החיים עצמם. ומכאן הביטוי נחת רוח, זו רוחו של נח בשבתו כמקבל, כנקבה, שאחרי שבאה רוחו במגע עם רוח החיים האלוהית, ידעה נחת מהי. תמיכה לכך נקבל מן הלשון, שתיבת נחת הלא היא ניקובה של תיבת נח, ואנו מכירים הרבה את הנייחא שבין אשה לבעלה (ראה, למשל, אזמר בשבחין) וכל זה יפה מאד, וגלוי ומפורש.
ולסוף יהא עלינו לכתוב פשט: האלוהים גורם לרוח לנשוב, הרוח מסלקת את העננים, והגשם פוסק.

על הארץ וכל הארץ מכוסה מים, וכיצד זה העביר רוחו על הארץ? היה לו לומר על המים, הלא כן? לא. על מנת שיניב הזיווג חיים, החיבור שבין אלוהים לרוח אלוהים (שהיא מרחפת על פני המים) מתקיים בארץ. וזה מקור כחה. ולמדנו ביום השלישי לבריאה, כשאומר: תדשא הארץ דשא, שפנה אל כח החיים שבארץ, וציווה אותה להוציא חיים. אלא שאז לא ידענו את מקור חיוניותה של הארץ. וכעת אנו יודעים. (וכן נרמזים אנו לגבי המקור לרוח המרד שבה).

וישכו המים בפשט הדברים, הרוח עומדת מזעפה, המים שוקטים, הסערה שוככת (וישכו, שורש ש.כ.ך, לשון הפסקה, הרגעה – כמו משכך כאבים) והסדר מתחיל לשוב על כנו. ואם נחבר לדברים הקודמים, הרי שהייחוד מביא לרגיעה גדולה.

ונראה כי די בגילויים אלה לחלק זה.
מודה אני לה' כי טוב, כי לעולם חסדו
לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו: לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה פגמתי. הרבה מאד. מי יתן ויסולח לי.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים
סמוך לערב שבת, ח"י בסיוון התשע"ב, פרשת בהעלותך, יפו

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם: וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s