אין איל (בראשית ח', א' – ג') (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים: ויסכרו מעינת תהום וארבת השמים ויכלא הגשם מן השמים: וישבו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום

התבוננות
ויסכרו מעינת תהום בפרק הקודם קראנו: נבקעו כל מעינת תהום רבה וכאן אנו רואים את הבקע נסגר, והמעיינות מפסיקים להוציא מים רבים מתוכם. אלא שיש כאן שני הבדלים: הראשון – שם נכתב כל מעינת ואילו כאן נכתב מעינת בלבד, והשני – אז קרא להם מעינת תהום רבה, וכעת קורא להם רק מענית תהום. על מה מעידים ההבדלים הללו?
ברובד הפשט העניין הראשון הינו מובן מאליו: החיים זקוקים למים על מנת להתקיים, אלא שלא בכמויות כה גדולות. לפיכך מפסיקה הנביעה העודפת, נביעת העונש, ונותרות הנביעות המדודות, הנצרכות לחיים. מה גם ששם נוצר בקע, שבר, והמים זורמים בעדו באורח לא מבוקר, וכאן נכתב ויסכרו, לשון סכר, שלא חוסם את זרימת המים החיונית, אלא מאט אותה, או מווסת אותה על פי צורך.
תהום/תהום רבה קודם לכל נראה כי קיימת לפנינו מערכת כפולה של תהומות: האחת קרויה פשוט תהום, והאחרת קרויה תהום רבה. עוד נראה כי כאשר המצב תקין, שתי המערכות פועלות בנפרד. כלומר יש מי תהום, ויש מי תהום רבה. בדרך כלל אנו מקבלים את מימינו מתהום רבה בלבד, אלא שבמבול קיבלנו המים משתי התהומות גם יחד. כעת, משנמחתה הבריאה כולה, למעט נח והחי אשר אתו בתבה, יש לחזור ולהסדיר את נביעת המים, להביאה למצב שמאפשר חיים על היבשה. על מנת לעשות כן, סוגר אלוהים את נביעת מעינת תהום, כאשר אומר הפסוק, אך נביעת מעינת תהום רבה איננה נפסקת כלל וכלל. מכאן שהיא חיונית לחיים עד מאד. ניתן לפרש, ברובד הפסיכולגי, את תהום רבה כמקור לכל מסתורין שבעולם, וביתר שאת – למסתורין שבאדם, שהיא, כמו שמעיד עליה שמה, עמוקה עד למאד מאד, והיא מכילה פחדים, תקוות, חלומות, דימויים ודמיונות, ומי שצולל אליה, בזהירות עליו לצלול, שכן כל באיה לא ישובון ואין זאת אומרת שאין שבים ממנה כלל, אלא שלא כולם שבים: כל באיה לא ישובון – אבל חלק שבים. ומי שעושה כן, חזקה עליו שיחזור אחר, שונה מאשר בא אליה, ויחד עמו משתנה הסביבה, שכן מי ששב, שולה מתוככי תהום רבה איזה דבר בעל ערך, ומביאו אל האור, וכך עולים ופורחים אנו, בדשן אי ידיעתנו. וזה משה אומר לפרעה: ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' אלוהינו עד בואנו שמה, שהוא מדבר בשבח אי-הידיעה, ופרעה איננו מבין. ואחר כך ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, ויש לך לומר שכל אי ידיעה שכזאת באה לתקן את חטא האכילה מפרי עץ הדעת, שבעטיו נידונים אנו לחיים שבכאן. ועל כן אומר משה בפתח הדברים: ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבאו שמה וזה מהדהד את דבריו לפרעה, ומסביר הסבר היטב את ידיעת משה את אי הידיעה, שבא במעמקי תהום רבה, ועלה אל האלוהים, ואין כמוהו ולא היה כמוהו, ומי יתן וישוב ויהיה. וברי כי זה גם זה פנים הם לה' אחד.
כעת נשאל מה עניינה של תהום. וזה שכחה, שכן תהום נשיה היא וחשך על פני תהום. והשכחה כח חשוב הוא, ונטוע ביצירה, שכן יצירה באה מן המקור, והיוצר הינו אך כלי בתהליך, ואין לטעות בזה כלל.
אלא ששכחה זאת עומדת כנגד ראשית הפסוקים שבכאן: ויזכר אלהים. ודברנו בזה, וזה זכרון האלוהים את הנשיה, בחינת זכר ונקבה ברא אותם, והנה לנו עוד מקבילה סמויה ביותר שבין סיפור בראשית לסיפור נח, ואל לנו להרחיב בזה כלל.

עוד: ויסכרו לשון סוכר, וזה המתקת הדינים, מיתוק המים, וגם זה משה הממתיק את המים המרים: וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, וכאן כתוב כי ה' מראה למשה עץ, ומשה משליכו את המים, והם נמתקים, ונעשים ראויים לשתיה. אלא שנכתב כאן כי ה' מורה למשה עץ, את אותו העץ מורה הוא לו, מלמדו חיים ודעת, ואז יש בכחו של משה להשליך העץ אל המים, ולהמתיקם בהוראת האלוהים. והנה חטאם של אדם וחוה, שלא חיכו להוראת ה', אלא אכלו על דעת עצמם, ומררו המים לדורות רבים.

ארבת השמים זה ביטוי מוקשה, ואין אני מציין אלא את הברור, ארבת לשון אורב, שהוא כח אלוהי שבשמים, ועשה פעולתו כאשר צווה.

ויכלא הגשם: ויכלא משמעו פסק, עצר, שנאמר ויכלא העם מהביא, שהעם הפסיק להביא התרומות למשכן, שכן לא היה בהן צורך עוד. ומכאן שפנה הגשם, חלף הלך לו. אלא שיש כאן אמירה נוספת, הנובעת מראשוניותו של מקום זה – שורש כ.ל.א משמש כאן לראשונה. הדבר המעניין שאנו יכולים ללמוד כאן הוא שהכלוא הראשון בעולם כולו הוא הגשם. וזו בחינת הגשמיות, שהיא כלא לרוח, לנשמה. שהרי כתוב כאן – ויכלא הגשם – הגשמיות הפכה להיות כלואה. קודם לכן לא הוותה מחסום בפני הרוח, וכעת, משצריך לברוא את האנושות מחדש, מקבלת הגשמיות תפקיד חדש, והרוח נותרת חופשית. ויש כאן בלבול שבין היות הגשמיות כלואה, לבין היותה כלא. מיהי? ויש לך לומר, שכל עוד הגשמיות כלואה, הריהי כלא לנשמה. ומעתה ועד עולם יהא תפקיד הרוח לשחרר עצמה מכלא הגשמיות. ואם זכה אדם, הרי שהשתחרר עוד בימי חייו, ואם לא זכה, יבוא יום וישוחרר. (ועוד נראה לעין היטב כי שורש זה מכיל אותיות כל, שמסמלות כוליות, וכן כליון, וירבו הפירושים לזה).
אבל כתוב ויכלא הגשם מן השמים וזה רמז מעניין לכך שלא כלה הגשם מן הארץ, ואנו מכירים זאת היטב, וזה מקור חיים לנו, אחד מן האיתנים שבחסדו הגדול. וזה מרמז למים עליונים שהמטירו ולמים תחתונים שהמטירו. וכשם שראינו שתי תהומות, כאן רואים אנו שני תאומים, וכשם ששם נסכרו המים מן האחת, כאן הם נכלאים מן האחד, וגם זה בחינת זכר ונקבה.

ונראה כי די בדברים אלה לחלק ב'.

מודה אני לה' כי טוב כי לעולם חסדו
לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו
את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו
את הירח וכוכבים לממשלות בלילה כי לעולם חסדו
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדי ה' המרובים.
הגאווה והגדולה לחי עולמים הדעה והדבור לחי עולמים.
יום שני, כ"ח בסיוון התשע"ב, פרשת קרח, יפו.

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם: וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s