אין איל (בראשית ח', ד' – ה' )

א.ר.ו.כ

ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט: והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים

פשט הפסוקים
בשבעה עשר בתשרי (שנת 1657 לבריאת העולם) מסתיים מסעה של תיבת נח, והיא נחה על אחת מפסגות רכס האררט. מפלס המים ממשיך לרדת, ובחדש העשירי, הוא חודש טבת, נראות סוף סוף פסגות נוספות.

התבוננות
ותנח התבה ועל מנת לפרש נכתוב ותנח תיבת נח, כלומר מתקיימת הזדהות בין הפעולה (ותנח) לבין השם (נח). ויש לתת את הדעת על כך שצירוף תיבת נח לא מופיע בתורה כלל וכלל, אלא התחבר מאליו והתחבב על ישראל, ועל כן נקבע השם. אבל כאן, במקום זה ממש, אנו מקבלים גם עיגון להחלטתנו המשותפת: משנחה התיבה, הרי שהיא תיבת נח, תיבת מנוחה. ואם נמשיך בקו המחבר בין פרשת בראשית לבין פרשה זו, נמצא שבבראשית באה מנוחה עם השלמת הבריאה, ואילו כאן באה מנוחה עת הושלם החורבן.ועל מנת לחזק את הקשר בנקודה זו, מיד באות התיבות הבאות: בחדש השביעי. אז היה זה ביום השביעי, וכל יום היה בחינת חדש, שבכל יום נולד איזה דבר שלא היה קודם לכן, וכאן, אחרי חדשים ארוכים שבהם אין חדש כלל וכלל, נחה פתאום התיבה בחדש השביעי וזה קורה על הרי אררט דווקא. מה מצאה תורה לנקוב בשם המקום שעליו נחה התיבה? ושם מוזר הוא, קדום מאד וחידתי. אררט. מה זה? השם אררט נדרש בשפות רבות ואפשר לקרוא על כך במקומות רבים, אלא שהשאלה שאנו נשאל כאן היא מה לעברית ולשם זה? מה היא יכולה לעשות איתו. והתשובה עולה מאליה: ברי כי שלוש אותיות ראשונות מרכיבות בדיוק נמרץ את שורש א.ר.ר, מה ששולח אותנו ישירות אל כמה עניינים: הנחש, שנאמר בו ראשון שורש זה, ונתקלל בקללת ארור מכל הבהמה; האדם – אשר אחראי לכך שקוללה האדמה, שנאמר בו – ארורה האדמה בעבורך – ופירשנו שם, בגללך, וגם כפשטו; וקין – שהאדמה עצמה פצתה פיה לקללו, שנאמר: ארור אתה מן האדמה אשר פצתה פיה, וגם לזה כמה משמעויות; ולבסוף נח עצמו, שבעת הולדתו אמר עליו אביו: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה', ולא פירשנו שם די ונפרש כאן, והנה זוכים אנו להשלים מעט מן המעט, שאומר למך אבי נח שנתאררה האדמה ועל כן היא המקור לעצבון ידינו, שנאמר: עצבון ידינו מן האדמה. למך מכיר בכך שמעשיהם של בני האדם רעים, והוא אינו מכחד ומכחיש: ינחמנו ממעשנו, הוא אומר. ויש לשים לב ביותר לכך שתיבת מעשנו מוסבת על שם עצם יחיד, מעשה, ולא על שם עצם רבים, מעשים. יודע היטב למך כי מעשה אחד הוא לכל הדור, ואז רומז – מעצבון ידינו, וכאן ידיים ברבים. ואנו נפרש: ידיים רבות עושות מעשה אחד והוא חטא גדול, ועצב יש בו. ובאדם נאמר בעצבון תאכלנה, זו האדמה, ובחוה נאמר בעצב תלדי בנים, ועצבון הידיים של דור המבול הוא חיקוי דל לעצבון האדם, ולעצב חוה, ואין אני מפרש כאן עוד, שחכמינו ידעו לפרש היטב. נחזור לענייננו, וזה אררט, והנה ראינו נחש, אדם, אדמה, קין, דור מבול. והתיבה נחה על כל אלה, כמו נתעלתה מעליהם, כמו שטף המבול את קללת האדמה, ואין היא ספוגה עוד בדם אנשים ובזהמתם, ובאמת יאמר ה' עוד מעט: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, ובעזרתו נגיע לזה במקומו.
כעת נבוא לאות ט' שבסוף תיבת אררט ונשאל מה היא אומרת לנו? מספר דברים עולים על דרך הרמז:
א) ט' היא האות התשיעית, שבאה אחרי ח' ונדרוש, אחרי חטא, וגם בתוך תיבת חטא עצמה מתקיים הדבר. והדרוש: שהיה חטא, ונתאררו, ועכשיו באנו אל הזמן שאחרי החטא, ואפשר להמשיך הלאה.
ב) התיבה הראשונה בתורה שמתחילה באות ט' – טוב ומופיעה הרבה בימי הבריאה. נשתמש בנתון זה על מנת לדרוש שאחרי אירורים ומרעין בישין אחרים, בא זמן טוב, או למצער טוב יותר. לזה תורם גם הפסוק עצמו שאומר בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחודש, וגימטריה של טוב שבע-עשרה. כאילו אומר הפסוק, "בחודש השביעי ביום טוב", וזה חביב.

והמים היו הלוך וחסור… וזה פסוק די ברור, אלא שיש כאן שני עניינים מוקשים. האחד – פסוק זה חוזר, פחות או יותר, על אשר נאמר בפסוק ג'. והשני, התורה מצמידה למאורעות תאריכים מדוייקים, ויש להתעכב ולשאול מדוע.
באשר לעניין הראשון, הרי שאפשר לחשוב כי שני סיפורי המבול, ששבו והתאחדו זה מכבר, שוב מתפלגים להם. דבר זה מתאים מאד לתוכן, שהרי במים עסקינן, ומים, כידוע, לא מהססים להתפלג, שכן יודעים המים שישובו ויתאחדו ביום מן הימים, או בים מן הימים, ואין מעכב. אנו יכולים ללמוד שיעור מעניין וחשוב מהתנהגות זו, ולא לחשוש לעזוב, ולא לחשוש לחזור ולהפגש, שכן זו דרכם של דברים, הלוך ושוב, הלוך וחסור, הלוך והתמלא, ויש לנו לתת את הדעת מתי לעשות כך ומתי כך, ובכל מקרה אין לו לאדם מעכב, אלא הוא לבדו.

באשר לעניין השני, יש לשים לב לכך שהוא מוזר מאד. אין בתורה הרבה אירועים שתאריך התרחשותם צויין במפורש. אנו יודעים מן התורה את תאריך יציאת מצרים, ואת היום שבו מתחיל משה את דרשתו הארוכה אלינו ישראל בתחילת ספר דברים (א' בשבט), וזהו, פחות או יותר. שאר התאריכים מופיעים כציווי שאין אנו מבינים לאשורו. כך למשל, מדוע בחרה התורה דווקא ביום העשירי בתשרי ליום כיפורים, אין אנו יודעים. אנו יכולים לפרש, ואכן אנו מפרשים, נותנים סיבות וטעמים, אבל התורה עצמה אינה מספקת סיבה לכך שזהו יום מיוחד. מה ארע בו, דווקא בתאריך זה, שבחרה התורה לקדשו?
ויש כאן מקום לדבר על התייחדות החודש השביעי בעבור היהודים, וראיתי פירושים שבהם הספירה מתחלת מחודש תשרי, ורק אחרי מעמד הר סיני החלה הספירה מחודש ניסן, וככל שאני דש בזה אין אני יודע כלל, רק מדרשים ומדרשי מדרשים על כך שאולי יוצא תאריך שילוח היונה בעשרה בחודש אב (כרמז לכך שחורבן הבית קשור במצוות שילוח קן), או אולי בעשרה בחודש שבט (כרמז אחר כלשהו), ומה זה אומר אינני יודע כלל.
לפיכך אעצור כאן, ובעזרת ה' אדע לפרש יותר בפסוקים הבאים.
הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו
הודו לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, המעביר ישראל בתוכו כי לעולם חסדו, ומנער פרעה וחילו בים סוף כי לעולם חסדו.
ואשר שחיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי ה' הנאמנים.
הזיו והזוהר לחי עולמים החיל והחוסן לחי עולמים.
יום רביעי, י"ד בתמוז, פרשת בלק, התשע"ב, יפו.

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s