אין איל (בראשית ח', ו')

א.ר.ו.כ

ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה

פשט הפסוק
ארבעים יום אחרי שנחה התיבה, או ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים, פותח נח את חלון התיבה.

התבוננות
ויהי מקץ ארבע הופעות לביטוי זה בתורה. האחת אצל קין: ויהי מקץ ימים; השנית כאן, לפני היציאה מן התיבה; השלישית אצל יוסף, לפני יציאתו מבית האסורים: ויהי מקץ שנתים ימים; והאחרונה ביציאת מצרים: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה. קל לראות כי הזמנים הולכים ומתארכים: ימים, ארבעים יום, שנתיים, ארבע מאות ושלושים שנה.
בשלושת המופעים האחרונים נראה כי תיבות ויהי מקץ מובילות לאיזושהי יציאה, ומכאן שעלינו לשוב ולהסתכל בקין, ולשאול מהיכן הוא יצא, ואולי לאן הלך, ויש לזה תשובות אפשריות רבות, אבל כאן אבחר בפסוק מפורש האומר: ויצא קין מלפני ה', הכרוך ביציאתו לנדודים, עד אשר התיישב בארץ נוד, שם הקים את עיר חנוך.
עוד נשים לבנו לכך כי שתי יציאות כאן הן פרטיות – קין ויוסף, ושתיים הן כלליות – האנושות וישראל, ומתקיימת כאן מקבילה יפה בין סיפור קין לסיפור יוסף, כך שניתן לראות בקין סוג של יוסף , שהוא אסיר בעל כורחו, על אף שלא נכלא ממש (וכן היותו הבן המועדף, וכן מקבילה יפה בין סיפור האנושות לסיפורו של עם אחד, וגם כאן אפשר לראות את בני ישראל כמו היו משועבדים לתיבת מצרים, או לפרש את פרק המבול בתולדות האנושות כאילו היה פרק העבדות בתולדות העם למשל, וכן הלאה, ולכל אחד פירושו שלו).

אם נשאל מדוע שתי תיבות אלה, ויהי מקץ מבשרות על יציאה, הרי שנקבל תשובה מתוך השפה: מקץ לשון קצה, גבול, ועל כן מתקיים כאן איזה מעבר גבול, ומכאן יציאה. אבל יש בתוך תיבה זו גם התעוררות, כמו להקיץ משינה, וגם זה מעבר בין שני מצבים, וכן לשון מיאוס, שקצה נפשו של אדם לפעמים, ויש שתחושה קשה זו מובילה בני אדם לעשות מעשה אחר, לצאת מן המצב הקיים והדברים מתיישבים.

ארבעים יום ארבעים הוא מספר החוזר שוב ושוב בתורה ובתנ"ך בכלל, וכבר נתקלנו בו קודם לכן. אלא שסיבת השימוש הנרחב בו איננה מחוורת כל צרכה, ובאמת חתומה היא. מה זה ארבעים? שורשו ר.ב.ע, ויש בו עניינים מרובים, ואחד מהם רביעה, שהיא פעולה שמכוונת אלי חיים, לרבייה. כך שאפשר לחשוב שהדברים שכרכה התורה במספר ארבע לצורותיו מכוונים אלי חיים. מכאן ארבע אמהות, למשל, מכאן ארבעים יום וארבעים לילה שעשה משה על ההר, ומכאן שבתוך פרטי המבול, שהוא כח הורס וממית, הסתתרה לה יחידה המכוונת אלי חיים, וזו דרכה של תורה תמיד, כאשר למדנו וכאשר עוד נלמד.
[וכאן אכתוב במאמר מוסגר כי בכלל סדרת המספרים שעל בסיס עשר היא מלאה באלה, מארבע אל חמש שהוא חימוש, התחמשות בכלי נשק (לשון נשיקה) (או בכלי זין), ובכלל חמש נקרא חם-אש, לשון חום והתייחמות והוא שמח באותיותיו, (וזה יש גם בשורש ר.ב.ע שבו אנו עוסקים, שאותיותיו יוצרות את תיבת בער, וזה לבעור מתאווה לחיים, לה' יתברך, ולא לעגל כלשהו, שאז זו בערות, ואין זה מקרי שעולה כאן עגל, כי קשורים הדברים. ובכלל, יש לחשוב היטב על השורשים ר.ע.ב, ע.ר.ב, ע.ב.ר, שהן כולן מלמדות משהו על מספרים ארבע/ארבעים, וזיקתם אל החיים), ושש, שיש בו משמחת הזיווג וששונו, ושבע, שמשבאנו לידי מעשה וסיומו עולה בנו תחושת שובע, ואז שמונה, לשון שמן, השמנה, שהיא באה להזהיר מפני שובע יתר, וגם מרמזת על בטן ההולכת וגדלה ונשמה יש בה, ותשע, לשון תשועה והשתעות ואף כח (עשת), שיש לקחתם בחשבון בעברית תמיד, ובטח ובטח על המשבר, ולבסוף עשר, שזה העושר, אם חומרי, אם רוחני, אם בהוספה של חיים חדשים, וזה שער ופתח לעתיד, ויש עוד בנוגע לכל מספר ואפשר להמשיך ולדרוש. כך שארבע הוא הראשון בסדרה חביבה זו, ומכאן שימוש נרחב בארבעים כמספר מכוון אלי חיים. מה לגבי אחת-שתיים-שלש? הם מהווים תשתית שלפני זיווג, וודאי נעסוק בהם במקום אחר. עד כאן מאמר מוסגר].

מכאן שאת הצירוף כולו מקץ ארבעים יום אנו מפרשים כסופם של ימי יצירה ובניה, שמתרחשים בחדרי חדרים, עת בחוץ משתוללת סופה. והיצירה הזאת שואפת לצאת החוצה, ולתת את אותותיה בעולם. ועל מנת לעשות כן, יש לפתוח פתח, חלון, וכך גורס גם נח: ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה.
כאן עולות לפחות שתי שאלות: האחת – מדוע כתבה תורה אשר עשה? הרי יכולה היתה להשמיט, שאנו יודעים שנח עשה חלון לתיבה, שכך צווהו האלוהים צהר תעשה לתבה. אז למה שבה ומזכירה? והשנית – אם אמר אז צהר, מדוע אומר כאן חלון? מה בין שתי התיבות?
נתחיל עם השאלה השנייה דווקא. על מנת שאוכל לענות עליה אשכח לרגע אחד את ידיעותי בנוגע לחלון ולצהר, במיוחד בכל הנוגע לכך שהן תיבות שיכולות להתחלף ביניהן. מדוע? משום שכיום, אחרי אלפים בשנים ששתי התיבות הללו משמשות בערבוביה, אבד המבדיל בין השתיים, אבל באמת יש ביניהן מבדיל גדול מאד, והוא נח. כלומר נח הוא שידע להבדיל בין דבר אלוהים, צהר לבין התייחסות האדם לדבר אלוהים – חלון. למעשה, פעולתו של נח היא פירוש לדבר אלוהים, ונמצא כי נח הינו פרשן האמת הראשון של דבר אלוהים – שפירש תיבת צהר במשמעות חלון ופירושו התקבל. מכאן גם מתברר מדוע משמשת תיבת חלון בשפת יום-יום, וחברתה נשמרת לספרות וללשון מליצה, שכן זו באה מהבנתו של בן-אדם, וההיא מחוסר ההבנה המאפיין את המגע האנושי עם אלוהים. ויפה לראות כיצד טמן נח את שמו בתוך פירושו – חלון, שאותיות שמו כלולות בתיבה זו, וכך, יותר מכל תיבה אחרת שבתורה – תיבת חלון היא היא תבת נח ויש לחשוב בזה עוד.
[המבקשים להקשות – חוה פירשה גם היא את דבר ה' אלוהים, כאשר אמר לא תאכלו, והיא פירשה לא תגעו. ופירושה לא אמת היה, ולא התקבל על הלבבות, אבל נטוע הוא בנצח, שנכתב בתורה, ויש ללמוד ממנו, ולא להסתירו. ואני כתבתי – פרשן אמת הראשון של דבר אלוהים, ותיבה ראשונה המפורשת לפיכך היא תיבת צהר, והפירוש הראשון הוא חלון, וזה מעניין מאד, ומרמז על כך שכל מלה חתומה היא, וכי על מנת לפרשה יש לחפש את הפתח אליה (ואף לעבור בו), (ולכך נאמר: ויפתח נח את חלון התיבה). וכן מרומז שכל פירוש הוא חלון, שהוא חלל בתוך התיבה הסגורה, המאפשר הצצה אל תוכה, וכן מתוכה, וכי יש בו מידת חילון של קודשי האלוהים, שכל דבריו בקודש, ופירושים של בני האדם לאו דווקא, אבל החול חיוני הוא לחיי בני אדם, שאין הם מלאכים, ואין הם אלוהים, אלא אנשים בשר ודם, שהם מלאי חולשות וגבורות, וחיים הם במתח המתמיד שבין השניים. וכל זה בקיצורי קיצורים, ויש להעמיק חשוב].

באשר לשאלה הראשונה: התורה כותבת את חלון התבה אשר עשה, ויש לנו פתח לשאול מה עשה? האם את החלון, האם את התיבה? וברי כי עשה את שניהם, שכך כתוב, אבל מן הדיון הראשון עולה כי מכוונת התורה לא לתבה ולא לחלון בנפרד, אלא לצירוף חלון התבה, שזה בדיוק מה שעשה נח – יצר את התיבה חלון כפירוש לדבר ה', ובכך פתח פתח לחיים. ומכאן רבות רבות ראינו בכתבי הקודש פתח במשמעות פירש (ואתן דוגמא את פתח אליהו המפורסם כל כך). ומכל זה ברור מדוע כתבה תורה אשר עשה, ודי.

שבח ותהילה לחי עולמים על אלה הדברים ששטפו בי.
הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו
המעביר ישראל בתוך ים סוף, כי לעולם חסדו, ומנער פרעה וחילו בים, כי לעולם חסדו.
ואשר חיסרתי יושלם, ואשר פגמתי יתוקן, כי לעולם חסדו.
הטכס והטוהר לחי עלמים היחוד והיראה לחי עולמים.
אור ליום שישי, ראש חודש אב התשע"ב, יפו.

לאהרון הכהן, אחי משה ואחי מרים
לגיבור ישראל רס"ן רועי קליין
שנלקחו מאיתנו בא' באב
איש איש בשנתו.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s