אין איל (בראשית ח', ז' – י"ב) (חלק א')

א.ר.ו.כ

וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ: וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה: ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה: ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה: ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ: וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד

פשט הפסוקים
אחרי שפותח את חלון התיבה, שולח נח את העורב אל החוץ. העורב עף לדרכו אבל חוזר אל התיבה, כך שוב ושוב, עד אשר מתייבשת הארץ כולה. נח משלח גם את היונה, על מנת לראות אם יבשו המים מעל הארץ. היונה לא מוצאת מקום נחיתה, וחוזרת אל התיבה. אחרי שבוע של המתנה שולח נח את היונה בשנית, והיא שבה לעת ערב עם עלה של זית. אז יודע נח כי יבשה הארץ, וכי שבו החיים למסלולם. אחרי שבוע נוסף שולח נח את היונה בשלישית, והיא איננה שבה עוד, לעולם.

התבוננות
וישלח: נח. ויש לשים לב כי הוא אינו שולח אלא משלח, שכתוב: וַיְשַׁלַּח, ומכאן שנח הוא האדם הראשון שמקיים שלוח קן – אבל הוא אינו הראשון לשלח – שהשלוח הראשון שמור לה' אלוהים, המשלח את האדם מן הגן אל העולם. את מי משלח נח? את הערב, ועלינו לשאול כאן מדוע?
על מנת לנסות לענות על השאלה, נתבונן שוב בכתובים: האלוהים מבטיח לנח ארבעים ימי מבול, ואכן כך קורה. אלא שבתום הגשם לא שבים הדברים למצבם הראשון, ונדרשים עוד מאה וחמישים ימים עד אשר נחה התיבה על הרי אררט, יהיו אלה אשר יהיו. בחלוף ארבעים ימים נוספים פותח נח את חלון התיבה, ומשלח את העורב.
מיד ניתן דעתנו על כך שמאה וחמישים עולים ק"ן ומכאן ששילוח הקן הראשון הינו גם שילוח ק"ן לא רק שילוח של עוף כלשהו (עורב) מקנו, אלא שהוא מתייחס לאחת האיכויות הבסיסיות ביותר של חיינו – זמן. ואם כבר הגענו אל הזמן, הרי שנוכל לומר בלשון בני אדם, כי שם המצווה עצמו, שלוח קן כולל בתוכו את מרכיב הזמן, ומרמז, בין היתר, על כך שיש זמן לשלח, זמן נכון לעשות כן. הרי אין הורים שולחים ילדיהם אל החיים לפני שהם מוכנים לכך. אלא שזו בדיוק מטרת המצווה – שלא יחשבו ההורים להשאיר את הילדים בקן יתר על המידה, מתוך כוונה טובה בלי ספק, ויפגמו בהתפתחותם התקינה וביכולתם לפעול בעולם. ואין לראות בשילוח קן פעולה אחת החותכת את ציר הזמן לעבר (קודם הפעולה) ועתיד (אחריה). שילוח קן הוא מצב מתמשך, יום יומי, שבכל יום ויום אתה משלח את ילדיך אל החיים, שהרי אנו רוצים כל כך לשהות במחיצתם, בגלל הקשר הטמיר, בגלל האהבה. אלא שהאהבה היותר גדולה מתגלה דווקא כשאנו משלחים את הקרובים לנו, כי עליהם לחיות את חייהם, ולא את חיינו. וכל זה מתקיים בשילוח העורב, שהוא אירוע יחידאי, אבל מתמשך, שהרי הוא עף מן התבה וחוזר אליה שוב ושוב ושוב – עד יבשת המים מעל הארץ. כלומר, כשנגיע לסיפור היונה, יהא עלינו לזכור כי ברקע הדברים ממשיך העורב לצאת ולשוב חליפות, ויהא עלינו לקחת דבר זה לתשומת הלב.

ויצא יצוא ושוב ברור כי פשט הפסוק אומר כי העורב יוצא מן התיבה ושב אליה, וכי התנועה חוזרת על עצמה פעמים רבות (עד יבשת המים, וזה ארך זמן רב), אבל אפשר לקרוא את תיבת ויצא במשמעות תוצאת פעולתו של נח: וישלח – והתוצאה (ויצא) היא יצוא ושוב כלומר נח התכוון שפעולתו תניב תוצאה כלשהי, אבל יצא שהעורב מסרב להשתלח, והוא יוצא מן התיבה ושב אליה פעמים רבות. ייתכן שסירוב היא מלה חמורה מדי, ואולי היה העניין יומיומי יותר, והעורב המתעופף מן התיבה פשוט לא מוצא מקום המאפשר נחיתה.
אבל נראה לי לומר כי העורב מסרב להשתלח. מדוע? כי הוא מפחד מן הנעלם, ובמידה רבה של צדק. לאן יעוף, היכן ינחת, מה יאכל, עם מי? ונראה כי נח עושה כאן חשבון כלשהו בתוכו, האם יפרד מן העורב, האם מן היונה, והוא מעדיף לשלח אל העולם את אשר אינו קרוב ללבו. מדוע אומר אני? כי בפסוקים הבאים משלח נח את היונה, ושם כתוב וישלח את היונה מאתו וכשחוזרת היונה הוא מחכה לה: ותשב אליו; וישלח ידו ויקחה; ויבא אתה אליו. ביטויים רבים המעידים על הקשר החזק שבין השניים. את העורב, כמו שראינו הוא משלח, אבל לא מאתו, וכשחוזר העורב נח לא שולח ידו לקחתו, ולא מחזירו אליו. עוד דבר: מרגע ששולח העורב, הוא מנסה למצוא את דרכו שוב ושוב ושוב, אבל הוא איננו מוצא, ואילו היונה מנסה שלוש פעמים, וכל הפעמים בעידודו של נח, עד אשר אין היא שבה עוד. כאן טמון מסר נפלא ממש: שילוח קן לא יצלח אם המשלח (ההורים) לא אוהב את ילדיו, והוא משלח אותם מעליו כאילו היו לו לטורח. הבן המשולח או הבת המשולחת לא ימצאו דרכם בעולם, ילכו ויחזרו חליפות, ויחכו שיקרה איזה דבר על מנת שיוכלו להכות שורש, אם בכלל. אבל כשהפרידה נעשית מתוך אהבה גדולה והיא נתמכת ברגשות חזקים של קרבה ושייכות, אז קל יותר לצאצא למצוא דרכו בעולם, ומכאן גם ברור מדוע הביאה איתה היונה עלה זית: לא רק על מנת לסמן כי שבו החיים למסלולם והם עולים כפורחים, וכי הגיעה העת לצאת מן התיבה, (שזו המשמעות המיידית) – אלא העלה מהווה מעין תשורה לנח, מתנה, על כך שהיית אב טוב לי, ואם טובה, ואני נפרדת מכם לעולם, יוצאת אני אל חיי החדשים, לחוות, לגדול, לפרות, לחיות. ויפה לראות כי קבעה התורה את השילוח עם המבול, עם החורבן, שיש בו, ברגע הזה שהורה משלח את ילדיו, מעין חורבן של חיים ישנים, אבל הרבה יותר מזה רוחשים בו תקווות גדולות והבטחות אין קץ שמביאים איתם חיים חדשים, ועל כן הכרחית היא הפרידה, וזו דרכו של עולם מימים ימימה.
עוד: נח משלח את העורב, וזה עף לו לדרכו וחוזר, מבלי שידע מה ומי ואיך ולמה. אבל את היונה שולח נח עם משימה מוגדרת: לראות הקלו המים מעל פני האדמה. שילוח מסוג זה הוא קל יותר הן להורה והן לילד, שכן החתירה אל המשימה מקלה על המשתלח, מעניקה לו דרך וכיוון ומשמעות, ויותר מזה אומרת התורה, לא זו בלבד שהמשימה מדרבנת את המשתלחים להצלחה – היא גם מסייעת להתגבר על כשלון, או על תחושת כשלון. זאת אנו רואים בעת ששבה היונה אל התיבה מבלי שהביאה עמה איזה מידע חדש, ולמרות האכזבה המתבקשת נח מחכה לה, ומקבלה באהבה גדולה, לוקח אותה אליו פנימה. כשלומד הצאצא לסמוך על ההורה ולבטוח באהבתו, אפשר שיצליח יותר בנסיון הבא, מה שאכן קורה, שבנסיון השני חוזרת היונה עם עלה זית, כפי שדברנו.
יבשת המים המשמעות המיידית נובעת מתוך הסיפור, ודיברנו בזה – עד שיבשו המים, שהרי כסו את הארץ כולה. אבל יש כאן משמעויות נוספות: האחת, לקרוא את הביטוי כצירוף סמיכות. צירוף כזה מתאר תכונה של המים, בדומה, למשל, לצירופים: עומק המים או כח המים שמשמעותם העומק של מים, או הכח של מים. במקרה דנן, יבשת המים תתפרש כך: היובש של המים. כך שמתגלה כאן סתירה, חידה חסרת פתרון, שעל פיה העורב יוצא ושב עד שיקרה איזה דבר בלתי אפשרי, ותכונת היובש של מים שמעל הארץ תופיע. כך שעל פי פירוש זה מסעו של העורב לא צפוי לבוא לידי סיום, והוא לעולם יצא וישוב, או לפחות עד שתתגלה מציאות חדשה שבה תתכן תופעה מוזרה שכזו, מים יבשים. נראה כי על פי פירוש זה העורב הינו כח המשמר את הסתירה החיוניות כל כך לחיים, ועל כן שמו ערב שהוא ערב לשימור החיים עצמם.
דבר חתום זה לא נעלם מעיני היונה, ועל כן נראה בעוד ארבעה פסוקים את הדברים הבאים: ותבא אליו היונה לעת ערב. על פי הפשט, היונה שבה אל נח בסוף היום, או עם שקיעה, בערב. אבל על פי האבחנה שערכנו כאן משמעות שיבתה לעת ערב היא שהיונה מתזמנת את הגעתה, כך שתשוב עם העורב. ניתן לפרש כאן כי מתקיימת ערבות הדדית בין השניים, העורב ערב לחיים, והיונה ערבה לעורב. דבר זה גם מאיר עוד פן של מצוות שילוח הקן, והיא כזו: נח משלח הן את העורב והן את היונה, כלומר מבחינת נח – השניים הם אחים. אף על פי ששונים הם מאד, ולכל אחד תכונותיו וכוונותיו, היא לבנה והוא שחור, היא צמחונית והוא טורף ואף אוכל נבלות – אף על פי כן – אחים הם, שאותו הורה משלח את שניהם. ומכאן שקודם שמקיים ההורה את מצוות השילוח, עליו ללמד את ילדיו ערבות הדדית. נכון הוא הדבר שכל אחד ילך לדרכו ויחיה את חייו, אלא שעליהם לשמר בדרך כלשהי את היותם אחים – שהם מאחים זה את שבריו זה לכדי שלם. והדרך לעשות כן היא היותם ערבים זה לזה. כעת מתברר כי לא בכדי דומים שני הביטויים כל ישראל אחים וכל ישראל ערבים זה לזה. כי תכונת האחים (אחדות) יוצאת אל הפועל בערבותם ההדדית, וזה תיקונו של יהודה האומר לאביו – אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ולאחר מכן בעומדו מול יוסף (עוד לפני שיודע שיוסף הוא) אומר הוא – עבדך ערב את הנער. כאן נשבר יוסף, ומתוודע אל אחיו, כי הערבות מאחה את השבר (ויוסף הוא המשביר שבר), ובעזרת ה' נעסוק בכך במקומו. ולכל זה מקור כאן, בנח המשלח את האחים לדרכם.

עוד: יבשת המים במשמעות בושה, התביישות ולאו דווקא התייבשות. העורב יוצא לדרכו ושב אל התיבה, עד שהוא רואה כי המים מתביישים באשר חוללו מוות גדול ורב, הרגו את כל הבריאה כולה, ויש בהם מן ההרג. וכמו חכה העורב שיתביישו במעשיהם, ואז יכולים בני האדם ושאר בעלי חיים לצאת מן התיבה, כי בושה יש בה מן התשובה, וכעת המים אינם רצחניים עוד.
ועוד במשמעות זו – ששבה הבושה אל הארץ, אותה בושה שאבדה מבני האדם לפני המבול, וכעת אפשר להם לשוב ולהקים חברה בת קיימא, (ומכאן גם יהיה ברור עונשו של חם, שיראה ערוות אביו ויקולל נמרצות, שקלקל את אשר תיקנו המים).
ועוד: מערכת היחסים שבין המים לבין הארץ מתיישרת, שקודם לכן פערה הארץ את פיה לקבל את המתים, וקולם זועק מן האדמה, והמים טהורים היו, וכעת גם המים יש בהם מן המוות, הם משתווים מבחינה זו לארץ, ולכן כתוב עד יבשת המים מעל הארץ, שכביכול התנשאו המים על הארץ בשל טהרתם, ולא יכלה הארץ לשאת בושתה, וכעת מבויישים גם המים גם הארץ, ואולי זה מאפשר הזנה, צמיחה, ושיתוף פעולה בין הכחות היסודיים ביותר הללו.
ולבסוף: יבשת המים לשון יבשה, יַבֶּשֶת, ויש בזה רמז למיתולוגיה זרה, אטלנטיס, ואין אני מרחיב כאן, בהיותו של סיפור זה מחוץ לתחומי שבכאן.

שבחים והודיה מאת עפר ואפר וכלב מת
למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
שנתן בי הכח לשוב.
הכתר והכבוד לחי עולמים הלקח והלבוב לחי עולמים
אור ליום ב' כ"ה באב התשע"ב, פרשת ראה, יפו.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s