אין איל (בראשית ח', ז' – י"ב) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ: וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה: ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וישלח ידו ויקחה ויבא אתה אליו אל התבה: ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה: ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ: וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד

פשט הפסוקים: כפי שנכתב בחלק א'

התבוננות
הארץ/האדמה מסעו של העורב נמשך כל עוד הארץ מכוסה מים. ככל הנראה בא המסע אל קצו, כאשר המים מתייבשים. זה פשט. היונה, לעומת זאת, מחפשת שני דברים: האם קלו המים, כלומר לא התייבשות של המים מן היבשה, אלא הקלה, שלחצם הולך ופוחת עד למידה שבה גם היבשת וגם המים שוכנים זה לצד זה בהרמוניה, כאשר כל אחד מהם מספק לחברו את צרכיו – הארץ מהווה כלי קיבול בעבור המים – בעוד הם משקים את הארץ, מרווים אותה, מאפשרים לכח החיים שבתוכה לעלות ולפרוח. יתר על כן, היונה מחפשת לראות הקלו המים מעל פני האדמה. היא לא רואה את הארץ לבדה, אלא מחפשת את פנימיות הארץ, הלא היא האדמה. כך שניתן לומר שמסעו של העורב ארצי הוא, ומסעה של היונה – מסע רוחני. הוא מחפש את מראה העיניים, את תבליט הנוף, ואילו היא מחפשת את החיים. ואין אני מפחית כלל וכלל מחלקו של העורב, שכן גם לזה יש תפקיד חשוב ביותר, וכולנו, כל בני האדם, בכל העיתים מאז הראשית ועד האחרית, הלכנו, הולכים ונלך אחרי מראה עינינו, ומעטים מאיתנו בלבד יכולים להתגבר על כח הראיה, ולתור אחרי הדעת, ולא אחרי הלבב והעיניים.

מנוח לכף רגלה ומכאן שחיפשה את המוכר, את מה שנוח, ולאו דווקא את מה שנכון לה. הרי כתוב – לא מצאה מה נח, כלומר, דבר מה שהוא ממהותו של נח, המשמש לה כאן (בפירוש זה) אב ואם. מכאן שמלמדת התורה כי הילדים העוזבים את הבית יחפשו אחר נתיב מוכר, שבהיותו כזה הריהו גם נוח, ולאו דווקא ינסו לפרוץ דרך בעצמם. וזו אבן נגף שעומדת בדרכו של כל אדם העוזב את הקן, ומחפש את דרכו בחיים. ויש לתת את הדעת על כך שכתבה התורה לכף רגלה, שאפשר היה שתכתוב לא מצאה מנוח, אבל הוסיפה כאן – לכף רגלה, שהרגל היא החלק שבו נוצר המגע שבין האדם לבין הדרך, והיא מחפשת מטבעה את המוכר, את הרגיל, ומכאן גם שמה – רגל, שהיא סמל להרגלים הישנים שעיצבו את ראשית חיינו. ומכאן גם דבר אלוהים אל משה – של נעליך מעל רגליך, שהגיעה שעתו של משה לנטוש את אשר זכר, ויש לו לחצוב את נתיבו שלו, נתיב החיים והחירות, נתיב של אור תורה ויהדות, שראשיתו דרך עץ החיים, ואחריתו נעוצה בראשיתו. ועוד רמז בדבר זה – שיצאה היונה לראות הקלו המים מעל פני האדמה, אבל היא ראתה כי מים על פני כל הארץ, כלומר לא העמיקה ראות אל תוך החיים, קשה היה לה מסעה הראשון, ואין תימה, ואין כאן פגם. אלא שאסור שתיפול הרוח, ויש לשוב ולנסות, וכך עושים נח והיונה, שאחרי כן משלח נח שוב את היונה, והפעם היא שבה עם עלה זית. ומעבר לכך שהעלה מהווה סימן לירידת מפלס המים, ומעבר להיותו תשורה לנח, יש לנו לשאול למה עלה זית דווקא, ולא עלה של עץ אחר?
ותשובה לזה שמן. שנח שולח את העורב, ואז – אחרי שבעה ימים – משלח את היונה. והיא חוזרת. ואחרי עוד ימים שבעה – שבעת ימים אחרים, שולח אותה שוב, והיא שבה עם עלה זית. ואז, בחלוף עוד שבעת ימים אחרים, משלח נח את היונה, והיא אינה שבה עוד. ויש כאן עניינים הרבה.
ראשון לעניינים אלה הוא שאנו לומדים כי בין שילוח העורב ובין שילוח היונה חלפו שבעה ימים. ואת הדבר הזה אין התורה כותבת במפורש, אלא כותבת ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ומכאן שהיו שבעה ימים ראשונים ואלה שבעה ימים שניים, אחרים. והיא אינה מוצאת מנוח, ושבה אל נח ואל התיבה. ובחלוף שבעה ימים נוספים – גם הם אחרים – היא שבה עם עלה זית. מעבר לכך שזו עדות ברורה לכך שמפלס המים ירד עד מאד, עלה הזית רומז לנח, וגם לנו, איזה דבר. ומהו? שמן, כאמור. מדוע? כי נח מחכה פעמיים שבעה ימים, והיא שבה עם עלה הזית שמשמעו שניתן להפיק שמן, לשון שמונה. כלומר היונה "מבינה" (או: מבינה) את משימתה, ובעלה שהיא מביאה יש רמז לשלב הבא – משבעה לשמונה, כלומר היא מספרת לנח שאפשר לעבור משלב שבעת הימים שהוא שלב ראשוני, בראשיתי, אל השלב הבא – אל היום השמיני, הוא יום הברית. ויום שמיני זה ארוך הוא, אין אלה עשרים וארבע שעות, כי אם איכות שבעולם, ובזמן ממשלתה של איכות זו, כורת ה' ברית עם נח, ועם כל בשר שבעולם, וקשת סימן לה. ואז יוצאת היונה למסעה האחרון – ולא שבה עוד. וגם לזה התייחסות נדרשת, שהיונה מבינה שאם היא שבה אל התיבה, אין החיים יוצאים ממנה, ואם איננה שבה, יודעים החיים שעת לצאת, כלומר החיים כרוכים בפרידה מן האב ומן האם, מן הבית ומן הרחם, והפרידה הכרחית היא לחיים.
[מכאן נוכל ללמוד איזה דבר על סמל מדינת ישראל, הלקוח מחזון זכריה. כידוע, הסמל מעוצב כמגן ועליו חרותה מנורת שבעת הקנים, כשמצדדיה שני ענפי זית. מה זה? זה שבעה ושמונה, וזו פרטות וכללות. המנורה מהווה את החלק הפרטני של הסמל, חלקו של עם ישראל לבדו, ואילו ענפי הזית מהווים את החלק האוניברסלי, החלק המסמל את ברית האלוהים עם כל החי ועם האדם. אותו העלה שמביאה עמה היונה אל נח, מרמז, כפי שדברנו, על השמן שלאורו נכרתת הברית, ועל היום השמיני, זמן כריתת הברית. שני החלקים קשורים בניהם בקשר חזק – שמן המאור הוא השמן המופק מן הזית, והוא ההופך מאור שבכח לאור שבפועל, וכאן טמון רמז לקשר החזק שבין ישראל לבין אומות העולם, שישראל אחראים להתמיר את הפוטנציאל הכלול בעמים, לאור מנורת המשכן ממש, וגם מכאן ניתן ללמוד עוד איזה דבר על "אור לגויים", שישראל רואה עצמו אחראי לשלום העולם כולו, וזה קשה לישראל וקשה מאד לעולם. וכן בקהלת – תן חלק לשבעה וגם לשמונה, וזה נקרא בסוכות עת מקריבים ישראל שבעים פרים בעבור אומות העולם, ועוד אחד לבד, בעבור עצמם. ומעניין ללמוד מעט על סמל המדינה, ולראות כיצד נבחר דווקא הוא מתוך שלל הצעות, שרובן ככולן פנים-יהודיות, נעדרות המימד העולמי, וזה יפה מאד, וכל זה ראשיתו כאן, בעלה שמביאה עמה היונה.]

ימים אחרים: פעמיים. מה האיכות האחרת שבשבעת הימים הראשונים? והאחרונים? ומדוע הם אחרים ולא סתם ימים, למשל? שיכול היה לכתוב "עוד שבעת ימים" ועל פי פשט לא היה פגם בהבנתנו את הדברים, אבל חשב לכתוב אחרים. פעמיים. אם כן, מה כל זה?
בפרשת בראשית ראינו את הופעתה הראשונה של תיבת אחר, שאמרה חוה: שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין ועל כן קוראת לבנה שת. מכאן שהאחר הראשון הינו זרע ובו טמון כח חיים, ועל כן כאשר מיחל (לשון המתנה, ובהמשך נעסוק בשורש זה) נח שבעת ימים אחרים הריהו מחפש את כח החיים שאחרי המבול, שהוא כח משחית. כלומר, הימים האחרים הללו הם אחרים באיכות, שאחרי פרק זמן ארוך של אבדן ומוות, מפעם לפתע פתאום כח החיים בשוכני התיבה, והם יוצאים ממנה אל החוץ, אל שדה הקטל העולמי, על מנת לחפש חיים חדשים. ואת זה מסמל עלה הזית שעָלָה הזית ופרח, והוא מלבלב ומוכן לתת פריו ושמנו, לאור באור החיים.
אז מדוע פעמיים? כי בפעם הראשונה כתוב ויחל, ואמרנו לשון המתנה. אבל בפעם השניה כתוב וייחל, שאין זו המתנה לבד, אלא ייחולים ואף לשון תפילה, אחלי יכנו דרכי אומר המשורר בתהלים, מי יתן, וגם כאן, שבפעם הראשונה חסרה תפילת נח, חסרה השתוקקותו, חסרו מים תחתונים, כמו עשה את שעשה, וחכה לראות מה ילד יום, אבל בפעם השנייה מתקן נח דרכיו ומתפלל ומייחל, לחיים הוא מייחל, ותנו דעתכם על כך, כי קצה נפשו בכל המוות הזה, ועלתה בו התשוקה לחיים, ועלה בידו.

ולא יספה שוב אליו עוד.

שיר ושבחה הלל וזמרה למלך אל חי העולמים אמן.
המלוכה והממשלה לחי עולמים הנוי והנצח לחי עולמים.
ערב שבת קודש, כי תצא, י"ג באלול התשע"ב, יפו.

וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s