אין איל (בראשית ח', י"ג – י"ד)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ ויסר נח את מכסה התבה וירא והנה חרבו פני האדמה: ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ

פשט הפסוקים
בהיות נח בן שש מאות ואחת שנים, יבשו המים מעל הארץ. נח פותח את התיבה ורואה בעיניו כי חרבה הארץ. בפסוק הראשון אומרת התורה כי הדבר מתרחש בראשון באחד לחודש ואילו בפסוק השני היא גורסת כי הדברים מתחוללים ביום העשרים ושבעה לחודש השני.

התבוננות
זהו, תם המבול, יבשה הארץ, ועוד מעט קט יצאו האנשים והחיות מן התיבה.
כיצד חותמת התורה את הסיפור (או הסיפורים)? בסתירה. פשט הפסוקים מכיל סתירה "גסה", כלומר היא אינה מעודנת או חבויה, ואין צורך בחקירה על מנת להבחין בה. ומהי הסתירה? התורה נוקבת בשני תאריכים שונים על מנת לציין את אותו האירוע. למה נוהגת התורה באופן זה? מה היא רוצה לומר?
כזכור, שני סיפורי מבול המה, והם פתוכים זה בזה. כך שניתנת האפשרות לומר שהפסוק האחד מסיים את פרק המבול בעבור הסיפור האחד, והפסוק השני חותם את הסיפור השני. זה חשוב, אך עלינו לבדוק, שמא יש כאן יותר מאשר חתימה.
כפי שלמדנו, המבול מתחיל כאשר נח מצוי בשנתו השש מאות: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ (ז', י"א). יש כאן מידע בדבר היותו של נח בשנתו השש מאות (כלומר הוא בן 599 ועוד ימים וחודשים, אבל עדיין לא ציין שש מאות אביבים). הפסוק שבו אנו עוסקים כעת מוסיף לנו מידע, ואומר כי ביום הראשון של החודש הראשון של שנת 601 חרבו המים מעל הארץ. זה פשוט. אבל מספרה של השנה, 601, מנותק מהקשר הזמנים הכולל, כי ראינו קודם באילן היוחסין כי חלפו שנים רבות מאז לידת אדם, וחישבנו כי המבול מתחיל בשנת 1656. מכאן ששנת 601 הנזכרת כאן מתייחסת על גילו של נח. המידע שאנו מקבלים אומר כי בדיוק ביום הראשון של החודש הראשון לשנתו השש מאות ואחת, כלומר ביום הולדתו, הארץ מתייבשת. אם נוסיף למסקנה זו את המידע שנותן הפסוק השני, הרי שיום הולדתו של נח חל בדיוק בעשרים ושבעה לחודש אייר, הוא החודש השני, או בעשרים ושבעה לחודש חשוון, הוא החודש השני גם כן (וזה תלוי בנקודת הראשית, כמובן, ואין אנו נדרשים ליישב).
על כל פנים, שני המקרים מלמדים אותנו כי נח ציין שני ימי הולדת בתוך התיבה: האחד עשרה ימים אחר תחילת המבול, והשני ביום האחרון לשהייתו בה. מדוע זה חשוב או מעניין, שחשבה תורה לציין את יום הולדתו של נח ולקבוע אותו בנצח? אינני יודע. אבל יכול אני לשער את הדבר הבא: תאריך הולדתו של נח אינו בעל חשיבות מיוחדת, וכך גם תאריכי הלידה של בני האדם האחרים שהוזכרו קודם לכן. קל לשער זאת משום שאין התורה מציינת אף תאריך לידה בדיוק נמרץ. אין זה מעניינה. אבל כאן יש לנו תאריך של ממש, ואנו למדים כי הוא אינו תאריך בקיעתו של נח מרחם אמו, אלא היום שבו יוצא נח מן התיבה. כלומר התורה עצמה אומרת כאן כי אירוע מחולל בסדר גודל כזה – יש בו מן הלידה מחדש. אם נמשיך בקו שיוצר דימוי זה, הרי שהתיבה היא רחם, והחיים שבה, כל החיים שבה, הם העובר שברחם. כלומר, ניתן כאן לפרש כי כל בעלי החיים גם יחד הם אחד, או למצער – קיים בהם יסוד משותף אחד. וזה החיים עצמם, כח החיים. שכח החיים המפעם בפחות שבבעלי החיים, הינו אותו הכח בדיוק, המפעם במפותח והגדול שבהם. ומכאן שכל החיים קדושים המה. דבר זה קשה עד מאד לקבלו, וקשה עד מאד להבינו. פעמים רבות נמצאים אנו אומרים, מה באשר לחייו  של אדם זה או אחר, האם חייו היו קדושים? ובנוקבנו שם, אנו מציינים שם של אדם רע מאד מאד. וזאת עלינו להבין, שאין החיים שייכים לו, לאותו אדם. לאף אדם. אין הם שייכים אלא לבעל החיים האמיתי, האחד, הוא בעל הרחמים, המעניק בטובו ובחסדו חיים לכל. החיים של אדם א', הניתנים לו מאת בעל הרחמים, קדושים המה בהכרח. אדם א', לעומת זאת, אינו קדוש בהכרח. קדושתו תלויה בו בלבד. בבחירותיו, במעשיו, באופן שבו הוא מנהל את חייו (אם בכלל זכה הוא לנהל את חייו, ולא להתנהל, להיסחף, להיות מובל, להיקלע).
הסיפור חותם בשני תאריכים על מנת להבהיר לנו, הקוראים בנצח התורה, כי זמן בקיעתך מן הרחם שונה מהותית מזמן בקיעתך אל החיים. ויש לתת את הדעת על כך שהשני נחשב ליום הולדתך אף יותר מן הראשון, וזה ויסר נח את מכסה התבה, שאין הוא מכוסה ומוגן מפגעי העולם עוד, ויחד עם זאת בור גמור, אלא חשוף ופגיע, אבל גם חכם ויודע. ויש לנו לזכור כי כתבה תורה: ויסגר ה' בעדו – ה' עצמו סוגר את התיבה, אבל נח הוא שפותח אותה, הוא שמסיר את המכסה, וזה תפקידו של אדם בעולם, להסיר הסוכך, ולראות. ומה הוא רואה? והנה חרבו פני האדמה. פשט הוא שיבשה האדמה מן המים הרבים, אבל מתחת לפשט רואה נח את חורבן הפנים, שכל אשר ידע, או חשב שידע, קודם לכן על העולם – חרב, ואיננו עוד כשהיה. אלא שדברה תורה בפנים, העטיפה, החיצוניות. זה אינו שייך עוד. מה ששייך הוא הפנים, התוכן, הפנימיות. ואותה התיבה משמשת לציון שני ההפכים הללו, פנים וחוץ, כי תיבה אחת היא, ובה החיים עצמם, והם אחד, ומתקיימות כאן סתירות אחדות-ריבוי, גילוי-כיסוי, מוות-חיים, נצח-זמן. כל אלה כלולות כאן, ברגע הזה, כאשר מסיר נח את מכסה התבה, ביום עשרים ושבעה לחודש השני, הוא חודש חשוון, הוא חודש אייר, ואין ליישב. והיה לי לחתום כאן, אבל כתוב וירא והנה משיב נח את היראה אל בני האדם, שהלכו ואבדו יראתם, ושחתו דרכם, עד שראה האלוהים, וחרד ממעשיו שלו, שגם בו כתוב וירא אלוהים את הארץ, ואין יראתו יראתנו, ואין לנו אחיזה בו כלל, אבל הדברים כתובים, וזה אשר שכלנו מקיף, שיראת האלוהים את הארץ התחלפה ביראת נח את חורבן פני האדמה, ושבו דברים על מכונם, ואפשר להמשיך וללכת.
ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ ונחתום ברמז המספרים, שגימטריה של פסוק זה (2701) עולה בדיוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וזה אשר אנו לומדים כאן ימים רבים, שפרשת נח יש בה מקבילות רבות לפרשת בראשית, וכעת שבים אנו ולומדים, ברמז, שתום ימי המבול מקביל לראשית הדברים, ומכאן שיש בו במבול מעין תהו ובהו, וביציאה מן התיבה מעין בריאה מחדש, גם של האדם וגם של העולם, והאלוהים ישוב ויברך את האדם, ויצווהו על האכילה, ועל הפריה והרביה, וכל זה עם התיקונים הנדרשים. ונוסיף כי הפסוק מציין את היום העשרים ושבעה ומכאן שהיום הבא, היום הראשון אחרי סיפור המבול, הינו היום העשרים ושמונה, וזה אינו מפתיע כלל. אבל מספר עשרים ושמונה זה כרוך עד מאד בפסוק בראשית ברא, שהוא מכיל עשרים ושמונה אותיות בדיוק נמרץ. וחובבי הרמזים יכולים להמשיך ולהפליג, שוודאי טמונים כאן עניינים רבים עד מאד.
ובעזרת ה' נמשיך ונלמד את דברי ימי בריאתנו, שהיא מתחילה שוב ושוב ושוב, ולעולם אינה נגמרת, גם אם לרגע, ארוך ככל שיהיה, נראה כי הקיץ הקץ על הסיפור האנושי.

הלל הודיה ושבח לאל על אלה הדברים שנתן בי.
השיגוי והשגב לחי עולמים העוז והענווה לחי עולמים.
אור ליום השישי, פרשת נצבים, כ"ז באלול התשע"ב, ועוד מעט קט תכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה.
שנה טובה ומתוקה לכל.

וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה: וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s