אין איל (בראשית ח', ט"ו – י"ז)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וידבר אלהים אל נח לאמר: צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך: כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרמש על הארץ הוצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ

פשט הפסוקים
אלוהים מצווה את נח לצאת מן התיבה יחד עם כל החי אשר בה, ולפרות ולרבות.
התבוננות
וידבר אלהים אל נח לאמר נוסחה זו מופיעה פעמים רבות בתורה, בדרך כלל בצורת וידבר ה' (ולא אלוהים, כמו שמופיע כאן) אל … לאמר (ובדרך כלל אל משה).
אלא שזו הפעם הראשונה שהנוסחה מופיעה ויש לבדוק, ואכתוב כבר כי פירוש זה יכוון אל תיבת לאמר, אל משמעותה היותר מדוייקת. למשל, עלינו לשאול, מדוע בכלל היא מופיעה, שהרי אין פיחות בהבנתנו את הדברים לו היו כתובים ללא תיבה זו. הנה כך: וידבר אלוהים אל נח: צא מן התבה… וכו'. אז מה תועלת לנו בה, ומה כוונת התורה, שאינה מייתרת ולו תיבה אחת, אות אחת, אופן הופעת האות (רבתי או זעירה, יתרה או חסרה), ואף לא ניקוד או טעם.
נבחן קודם את סגנון הדברים, ונווכח כי נוסח זה מלא הוד הוא, והדר, והוא בעל עצמה גדולה, ודרמה רבה מורגשת בו, כאילו נאמר כאן: שימו היטב ליבכם לדברים העומדים להיאמר, ושימו לב מיהו האומר, ומיהו השומע, ואיך נאמרו הדברים, ומה נאמר ומה לא נאמר. כל זה יוצר את נימת הסמכות הכבירה האחוזה בדבר אלוהים. ברור לנו מחיינו אנו, כי לאופן שבו אנו מנסחים את דברינו יש חשיבות רבה, ופעמים רבות יכול ניסוח לבדו להשפיע על תוצאות הדברים הנאמרים. על אחת כמה וכמה בתורה, שנוסח הדברים אחד הוא, ואין לשנות, ומכאן שהנוסח והתוכן אחוזים זה בזה בקשר בל ינתק, וזו אולי אחדות. משהסב הכתוב את תשומת ליבנו לכך שדבר אלוהים עומד להיאמר מפרט הכתוב את הדברים. יש דיבור: וידבר אלוהים ויש את תוכן הדברים, את האמירה: לאמר.
עד כאן הדברים ברורים. אלא שיש מקום לפירוש, ולטעמי אלה הם פני הדברים: הופעתה של תיבת לאמר הופכת את כל הנאמר לאחריה לחטיבה אחת שאין בה הפרד. הדברים נאמרים אמנם ברצף, ראשון ראשון ואחרון אחרון, כי בני אדם אנו, ואין לנו ברירה אלא להתחיל ולסיים. אלא שבמקרה זה אין ההתחלה והסוף נפרדים. הם אחד, דבר ה' בשלמותו, וכך יש להתייחס אליהם. על מנת לחזק טענה זו נתבונן בדברי ה' אל אדם בגן העדן: ויצו ה' אלהים על האדם לאמר ואז הוא מפרט את הציווי, שמונה עשרה תיבות, שעל פיהן מותר לאכול מכל עץ הגן למעט עץ אחד, שבו נאמר לא תאכל ממנו. אחר כך, בבוא העונש, אומר ה' לאדם: ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו. כאן עלינו לשים לב: ה' אמר דברים הרבה, אבל כאן, בבואו להעניש את האדם, הוא מזכיר שלוש תיבות בלבד מתוך שמונה עשרה שאמר קודם לכן. מדוע לא חוזר האלוהים על כל דבריו הקודמים? פשט הוא כי אלה השלוש הינן התיבות הרלוונטיות לעניין שבכאן, אבל שאלה גדולה עולה כאן: היאך זה משמיטה התורה את דבר ה' השלם, ועורכת אותו כרצונה? וברי כי התורה היא דבר ה' השלם, ואין כאן השמטה כלל, ואף על פי כן יש. שמתוך שמונה עשרה תיבות הושמטו חמש עשרה. כאן בא הפירוש האומר כי לא היתה כאן שמיטה כלל. בהזכירה את אלה התיבות, הרי אמרה את הדבר בשלמותו, על כלל כוונותיו בנגלה ובנסתר. מדוע? שנאמרת תיבת לאמר, והיא הופכת את כל החטיבה הנאמרת אחריה לאחת. ומשרוצה התורה להתייחס לתוכן הדברים, הרי שיכולה היא לאזכר ברמז את אשר נאמר קודם לכן, ודי ברמז זה על מנת להכיל את השלם, וכך נגלה ונסתר שוב עקרון מעט המחזיק את המרובה.
הערה: אפשר לומר כי התורה מפרשת את דבריה שלה, ותחת שתחזור על כלל הדברים שנאמרו, הריהי מסתפקת בהפנייה, ברמיזה. זהו עניין גדול, שהוא היתר לפירוש התורה מתוך התורה. כאשר מעניש האלוהים את האדם הריהו מאפשר לו, בסודי סודות, לפרש את הדברים הנאמרים לו. כמו אומר לו: צא מן הגן, ולך אל העולם, שזה עונש חריף, אבל ממתיק הוא את העניין בכך שמתיר לפרש הדברים, שלא ללכת כעיוור אחר המלה הכתובה לבדה (שהיא יקרה עד למאד מאד), אלא – ויש לומר בעיקר – יהא על האדם לדבוק בפירוש הנובע מתוך ההקשר, צורני או תכני, ומתוך רעיונות ואף שברי רעיונות העולים מן הכתוב. או במילים אחרות: בפירוש הדברים.
עוד: אפשר להוסיף כי משמעותה של תיבת לאמר מעשית היא, כלומר הציווי הוא פעיל ותיבת לאמר משמעותה היא שהשומע צריך לחזור על דברי האלוהים – הוא מצווה אותו לאמר, והאדם אומר. על פי פירוש זה נמצא שהאלוהים דורש מן האדם לחזור על דבריו, אולי כדי למנוע אי-הבנות מיותרות. וכך נמצא שאם מפר האדם את דבר האל, הרי שבנוסף לכך מפר האדם את מילתו שלו, את אשר אמר בקולו, בדיבור מלא, ולא באמירת כן בלבד, ואין זה דבר של מה בכך.

צא מן התבה ופרושים רבים לו. פירוש פשט שיצא נח מן התיבה, ועמו כלל בני אדם ובעלי חיים, וילכו כולם ליישב את הארץ החרבה. אבל אלה תיבות מוזרות מאד, וכי מה לו להגיד צא? הרי יבשו המים, וכבר פתח נח את מכסה התבה, וברי כי פתח לשם יציאה. ומכאן נוכל ללמוד על מעמדו של דבר ה', שאם אמר קודם לכן בא אל התבה, הרי שעל מנת לבטל את דברו העומד לעד, יהא עליו לשוב ולצוות, ולסתור דבריו הקודמים. על כן צא מן התבה. עוד אפשר לומר, על דרך המדרש, כי האלוהים מנחה את נח בצאתו אל החיים. היציאה מן התבה אינה פעולה של עזיבת מקום והליכה למקום חדש. זוהי פעולה עמוקה ביותר, שניתן להקבילה ללידה. בבוא העת פונה האלוהים עצמו אל האדם, כל אדם, ואומר לו: עליך לצאת מן הגן, מן התיבה, או פשוט ממקום המסתור שלך, וללכת אל החיים. לפיכך אין תימה שהציווי הצמוד ליציאה מן התיבה מכוון אל פריה ורביה, שאלה הם החיים ממש, ולא רעיונות בדבר חיים.
עוד: אם נפרש אמירה זו כאילו היא מרמזת לנח היכן להתחיל את מסעו בעולם החדש – כמו אומרת: התחל כאן, המשך בכיוון החיים, ונוסיף את אשר למדנו בעבר – שכל מלה הכתובה בתורה קרויה תבה, הרי שאומר אלוהים לנח – נקודת ההתחלה שלך היא בַּמִלָּה, אם עולה איזו בעיה – לך אל המלים הכתובות, התבונן בהן, שאל אותן, הקשב להן, מידע רב אצור בכל אחת מן התבות, ואלה הן תיבות התורה, תורת חיים. כלומר ההכוונה אל החיים היא הכוונה אל פירוש התורה כדרך חיים, וזה הרי המפעל היהודי בעולם הזה.
כך ששוב נגררנו אל מחוזות הפירוש – שדבר ה' אל נח מנחה אותו כיצד לפרש את הדברים – הדבר אשר ינחה אותך נכונה הוא לא רעיון ולא אידיאולוגיה, ובטח שלא עניינים לענות בם. התבה תהא לך מקור להבנת הדברים כולם.
ויצא שכל הפירוש הזה עניינו פירוש, וזה נאה מאד, וכאן אספר כי בחשבי מה שם לתת לזה הפירוש, עלה הרעיון לקוראו "צא מן התבה", ואפשר שכך עוד יקרה.
אתה קודם לכן אמר – בא אל התבה אתה כלומר הכנס אל תוך המלה אתה, וכעת אומר צא מן התבה אתה, ומכאן שתיבת התיבות כולן היא אתה. על על כל אשה ואיש לבוא אל תוככי עצמם בשעה קשה, וממנה עליהם לצאת משקלו המים. שם, עמוק בתוך תוכינו, נמצא את אשר אנו מחפשים ואת אשר עלינו להוציא עמנו, ובלי הרבה הסתרות וחידות אומרת התורה מפורשות – בא אל עצמך עם כל החיים כולם, וצא מתוך עצמך עם החיים כולם, ואז תלך ותוסיף חיים, כי התורה תורת חיים היא, מתוכם היא יוצאת – ואליהם היא מכוונת, ואין לטעות בזה כלל וכלל.
ויש עוד לשאול דברים ולענות, אבל די באלה הדברים לעת הזאת.

שבחים הרבה לה' אלוהים אשר הוליכני בתהומות רבה, ואשר העלני עד כה, ושמע קולי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה אני מחסיר ופוגם, לא יוכל להמנות, והרי איש בארץ אני, ומי יתן ויסולח לי.
הפדות והפאר לחי עולמים הצבי והצדק לחי עולמים.
יום אחד בשבת פרשת נח, כ"ח בתשרי התשע"ג, יפו.

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר: צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הוצא אִתָּךְ וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s