אין איל (בראשית ח', כ' – כ"ב) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח: וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי: עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו

פשט הפסוקים
נח בונה מזבח לה', ומקריב קרבנות. ריח הקרבן מפיס את דעת ה', שמבטיח לעצמו שלא לקלל עוד את האדמה בשל חטאי האדם, כי הרוע טמון בבני אדם עוד מהיותם קטנים. כן מבטיח האלוהים לא לפגוע בבעלי חיים, (או לפחות לא בכולם), כאשר עשה במבול. עם זאת, ההבטחה תקפה רק בתנאי שהמחזוריות שבטבע הדברים תמשיך להתקיים.

התבוננות
ויבן נח נח בונה משהו, וכן מבין משהו. עלינו לזכור את הפסוק וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם, משום שתיבת ויבן מופיעה שם לראשונה, והיא אמורה באלוהים, וכאן היא מופיעה בשנית, והיא אמורה בבן אדם, נח.
מה הוא מבין? ככל הנראה את אותו הדבר שגרם לו לבנות. כלומר לא היה פער בין ההבנה לבין המעשה. והוא מבין את אחדות ה' ואת שלטונו המוחלט בעולם. ויש לומר כי הבין זאת קודם לכן, שכן הוא צדיק תמים, והוא זה שאליו פונה ה', בצוותו עליו לעשות לו תיבה. אבל קיים פער בין הבנתו הישנה להבנתו החדשה, שיוצא הוא מן התיבה ורואה את מצב העולם החדש, ואין עליו בני אדם עוד, ואין בעלי חיים, למעט, כמובן, אלה אשר יצאו מן התיבה. והוא מתחיל סבב חדש של חיים, והסבב לא מתחיל בפריה ורביה, על אף הציווי, אלא בזבח. נח בונה מזבח ובניגוד לכל הגיון, מקריב מן החי. מדוע בניגוד לכל הגיון? משום שאין בעלי חיים מיותרים בעולם, רק מתי מעט אשר שרדו בתיבה, וההיגיון אומר שיש לשמר את החי, על מנת לחדש את החיים במהרה. אבל לא. לוקח נח חיות, והורג אותן, ובכך ממעיט עוד מן המעט אשר ישנו. אז מה נאמר כאן בעצם? שהחי כולו שייך לה', שהחיים כולם שייכים לה', ומה שעושה נח הוא להכיר בכך עד מאד, ולתת לה' את שלו. שהרי אין טעם ביצירת חיים מרובים, בלא להכיר במקור החיים. וממילא יכול מקור החיים לקחת את אשר לו, תהיה כמותו רבה ככל שתהיה. השהייה של נח טרם הפניה אל פריה ורביה, וההבנה שהחיים הולכים אל מקורם, היא הצהרה עמוקה ביותר בדבר היותם של החיים דבר שמעבר לקיומם הפיסי, ומעבר לשהותם על פני האדמה. רוח החיים השורה על כל אשר חי היא היא החיים עצמם, ואין הפרדה בין חי באשר הוא חי לחי באשר הוא מת, כאשר אנו מכירים בכך שהמקור אחד הוא. על כן מעלה נח עולות על המזבח אשר בנה, והאלוהים יודע. ולפיכך כתוב: וירח ה' את ריח הניחח כי הריח והרוח קרובים הם, והם הבנתו של נח את הדברים, ולכן כתב תיבת ניחח, שהיא כרוכה בנח, ואותיותיה חי נח. וכל אלה מרמזים לנו שריח העולות שהריח ה', הוא דימוי לתובנות החדשות שעלו בנח בדבר החיים ומקורם.
(ועוד נזכיר כי גם בקין מוזכר שורש ב.נ.ה – ויהי בנה עיר אבל לא נאמר בו ויבן ויש הבדל עמוק, שקין אולי מניח אבן על אבן, אבל הבנת הדברים רחוקה ממנו עד מאד, וייתכן לומר כאן שאולי זה עונשו, שנשלל ממנו כחה של האדמה, (והרי הוא כח החיים), והוא גורש מעל פניה. פירוש זה מתחזק כשאנו נזכרים בכך שה' מצווה את משה מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ, ואין אנו יודעים ממה בנה נח את המזבח שלו, אבל יש מקום לשער כי היה זה מזבח אדמה (שאותיותיו משתכלות מזבח האדם) והרי נח, מבלי שצווה, בונה מזבח וזובח עולות, בדיוק כאשר מצווה משה. מכאן שהלכה ונבנתה בו, בנח, הבנה עמוקה של סודות החיים, ואין תימה, ששהה זמן רב בתיבה, וראה בחורבן העולם, והבין את אשר יצווה ה' את משה כאלף שנים לאחר מכן. ומכאן שקין לא הבין).
ויאמר ה' אל לבו וקודם לכן ראינו ויתעצב אל לבו, עצב שהוביל להחלטה למחות את המין האנושי מעל הארץ, וכעת שב האלוהים ונמלך בלבו, ומחליט אחרת, סותר את החלטתו ההיא, וראינו באחד הפסוקים הקודמים שכאשר ה' קובע איזה דבר, הרי שנקבע הדבר, ועל מנת לשנות, חייב ה' לסתור את דברו הראשון, ולעצב אותו מחדש. וגם יפה לראות שוב כיצד משתפת אותנו התורה בדיבור שבינו לבינו, ואין זאת אלא רמז ברור לכך שהוא והיא אחד, ויודעים הם היטב האחד את האחת (שאין שני ואין שניה) – הוא את צפונותיה שלה, והיא את צפונותיו שלו.
לא אסף לקלל עוד את האדמה מה זאת אומרת? מדוע מקשר הקב"ה בין קללת האדמה לבין המבול? הרי המבול בא להעניש את האדם ולא את האדמה שאמר: אמחה את האדם אשר בראתי…כי נחמתי כי עשיתם. אמת נכון הדבר, שקלל האלוהים את האדמה באומרו לאדם ארורה האדמה בעבורך. וגם בהענישו את קין שב והזכיר את הדבר: ארור אתה מן האדמה והנה נמצא כי ארורה היא. ומכאן עולה כי האלוהים עצמו מקשר בין האדם לבין האדמה, ששיתוף השם שנתן בהם – אדם/אדמה – מהותי הוא עד מאד, ואין תימה, כי למדנו היטב שהשם מכיל בתוכו את גרעין הדברים, ועל כן כאשר מקלל את האדמה נמצא כי מתקלל האדם, וכן להיפך, כאשר מתקלל האדם, הרי שמתקללת האדמה. ונמצא כי באומרו את אלה הדברים שב האלוהים ומחדש את הברית הכרותה בין האדם לבין האדמה, שדבר זה נחוץ הוא מאוד לאשר יבוא אחר כך – פרו ורבו ומלאו את הארץ. שמי המבול יצרו נתק בין הצדדים, חצצו בין השניים, ויש לשוב ולמסד את הקשר כעת, משייבשו המים, ומותר לאדמה לשוב ולתת מכחה לאדם, ולמדנו כי כח האדמה הוא כח חיים (שיש בו מן המרד), ובקללת קין נאמר מפורשות לא תסף תת כחה לך, ושוב נמצא כי היא הנותנת. ולא על דעתה כמובן, אלא במצוות האל ובכוונתיו, אבל היא האמצעי, ועל כן הקשר הטמיר והחזק שבינה לבין האדם.
עוד יש לדייק כאן ולומר כי ארורה האדמה בעבורך, אבל לא בעבור הנבראים האחרים, שהם מוציאים לחמם מן האדמה בלא עבודה, ובלא עצבון, ובלא זעת אפים. על כן מדייקת התורה ואומרת לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, ונמצא כי המבול חידש ימינו מקדם, מקדם ממש.
ועוד נוסיף כאן כי תיבות לראות הקלו המים, שנאמרות בנח מתפרשות כעת באופן נוסף: קלו לשון קללה, שנח מבקש לראות האם הוציאו המים לפועל את הקללה ההיא, והחריבו הכל. ועוד רואים כאן כי כאשר משמשים המים בתפקיד המחריב, הרי שמתגלה כאן סתירה, כי המים מרטיבים מטבעם, ולא מחריבים – במשמעות מייבשים. שחורבן הוא יובש, שבני ישראל עוברים את הים בחרבה. אם כן, לקח את הרטוב, ובאמצעותו כרת את מעגל החיים, וזו היתה קללת האדמה, ומכאן גם נלמד ששפע גדול כל כך הריהו מחריב את הכל, ולא מחייה, ויש מקום למידה הטובה, שבין חסר לעודף, וזה העניין ידוע היטב לבני האדם.
מזבח מקום ראשוני. שורש ז.ב.ח, ובמשקל קל יקרא זָבָח, ויש כאן א' מסתתרת – זב – אח ומכאן שכל מזבח מכיל בתוכו את סיפור קין והבל, שכל העניין בסיפור שם היה הבאת מנחה לה', זה הביא מפירות האדמה וזה הביא מבכורות צאנו, אבל לא היה מזבח. לא היה מקום נבדל, ייחודי, שעליו מתחוללת ההקרבה. וקין, בהגירו את דמו של אחיו – עד זב דם, יוצר, בלא כוונת מכוון, מזבח. זב-אח שדמו של האח זב לארץ. ומכאן שכל הקרבה על המזבח טומנת בחובה את הזכרון ההוא, זכרון הכולל את צערו של קין, גדול עוני מנשא. ומכאן כחו של המזבח להביא את הדברים לידי מחילה, כשם שמחל לקין, ונתן לו אות. אצייין כאן את קרבת השרשים ז.ב.ח / ט.ב.ח  וראיה מן השפה הערבית, המאחדת את שתי המלים וגורסת זַבַּחַ במשמעות שחיטה. וקודם הזכרנו מזבח אדמה / מזבח האדם ומתקבלות כאן שתי משמעויות, האחת היא שדמו של הבל נספג באדמה ועל כן בעל כרחה היא המזבח הראשון, וכפועל יוצא מצווה אלוהים את משה מזבח אדמה תעשה לי  – וזה מתיישב עם פירוש שורש ז.ב.ח,  וכן משמעות טרגית, שאדם הראשון, בהיותו זכר ונקבה, הוא הוא המזבח שעליו מקריב קין את הבל אחיו, ומכאן שבכל הקרבה מתקיים גם זכרון גן העדן מתחילה ועד אחרית, ועל כן הקרבה, שמקרב אותנו לא אל האלוהים בלבד, שזה אין לדעת כלל, אלא אל הגן, אל התחלת ההתחלות, או פשוט אל תיבת בראשית. וכאן לא אומר הקרבה שאין נח מקריב, אלא מעלה שכתוב ויעל עלת במזבח. בהקשר זה יש שיתוף מסויים בין העלאה והתקרבות, שכן האלוהים שוכן שחקים, ועל כן העלאה היא התקרבות למעלה אל מעונו. הרי עולים לארץ ישראל, ובתוכה עולים לירושלים, ושם עולים לבית המקדש, ושם מעלים קרבנות. נמצאו ארבע עליות. אבל כל זה ידוע וגלוי, ומה שאינו כה גלוי הוא שתפישת האלוהים כשוכן מרומים מתפתחת כאן ברגע זה ממש. עד המבול שרר אלוהים בכל, על פי הידוע לנו, ולא נאמר כי משכנו משכן שחקים הוא. אבל כאן, אחרי המבול, אחרי יבשת הארץ, נקבע לראשונה – על ידי נח במעשה העלאת העולות – כי הוא עליון משכנו, ואילו אנו דרי תחתונים ובזה בא סדר כלשהו לעולם. ובאמת בכל שוכן הוא, אבל אנחנו לא יודעים עוד.

כי יצר לב האדם רע מנעריו ויש לנו להבחין בין לב האדם, שהוא נקודת המקור ונקודת ההתכנסות, אולי עצמותו של אדם, לבין יצר לב האדם שהוא אינו עצמותי, אלא שניוני, נלווה. כלומר התורה איננה קובעת כי האדם הוא רע, אלא גורסת כי יצר לבו הוא רע. ואין לכחד – האמירה היא קשה ונוקבת, אלא שאין היא חתומה: לו היתה האמירה כי לב האדם רע, הרי שאין לתקן כי העצמות רעה היא, ואפשר לכל היותר לכסות, אבל את יצר הלב אפשר גם אפשר, גם אם הנסיונות לכך קשים הם עד מאד. ועוד אנו רואים כי קודם למבול כתבה תורה יצר מחשבת לבו, אבל כאן נעלמו המחשבות, ונותר רק יצר לב, ומה נלמד? ראשית, שאם מחשבה מגיעה אל הלב, כלומר, לא מתקיימת הפרדה בין מח ללב, ואנו פועלים מתוך מקור הרגשות, הרי שלמחשבה אין יתרון על הרגש, אלא להיפך: הרגש הוא השליט, וההנהגה תצא אל הפועל דרכו, גם אם השכל חושב אחרת. זהו מצב ידוע ביותר לכל בן אנוש, והניסיון להמליך את השכל קשה הוא מאד, וחומק מאיתנו, בני האדם, פעם אחר פעם. במילים אחרות, יצר מחשבת הלב הופך מיניה וביה ליצר הלב, משום שהמחשבה בטלה בשישים בתוך ים הרגש. אלא שבכל זאת קיים הבדל, שאין התורה כותבת דברים לשווא. אם כן, מהו? התשובה נמצאת בנגזרות של הביטויים הללו – יצר מחשבת הלב מוביל לתוצאה עגומה ביותר – רק רע כל היום, ואילו יצר לב אינו מוביל לתוצאה הרת אסון שכזו, אלא הוא רע, אבל הוא איננו בלבדי – רק רע; ואף תמידי איננו – כל היום. כלומר זוהי קבלה של עובדה: הרוע שוכן בתוכנו, ואף מהותי הוא. עם זאת, אין הוא שליט יחיד. ומכאן שאחת מתוצאות המבול היא ההבנה של התורה האדם בהמוניו לא ישליט את השכל על הרגש, ועל כן היא יוצרת מחיצה בין יצר מחשבת הלב, שרווח קודם לכן בקרב גדולי דורות ראשונים – ולא יכולו לו, לבין יצר הלב השוכן בשורדים לבדם, ואמנם מחשבה אין בו, אבל אין הוא מוביל לרשע גמור.
עוד: קודם לכן, לפני המבול, כשהחליט על השמד, רואה האלוהים כי כל יצר מחשבות לבו רק רע, והוא מתעצב אל לבו. כלומר תיבת לבו משותפת לאלוהים ולאדם, וניגוד גמור ביניהן. כאן, אחרי המבול, שוב יש שימוש כפול בתיבת לב: ויאמר ה' אל לבו, לעומת יצר לב האדם. ואפשר ללמוד, וזה פירוש רחוק מאד, כי לב אחד היה להם קודם לכן, לאלוהים ולאדם, שנאמר בשניהם לבו, ובעוד שמן הצד האנושי היה אותו לבו רק רע, הצד האלוהי פנה אל אותו לבו ונעצב. ואחרי המבול שמר האלוהים את לבו לעצמו, ולאדם הותיר רק לב, וזה סמל גדול לפירוד שבין אלוהים ואדם שנבעה אחרי המבול, ומכאן שקודם לכן שררה קרבה יתרה בין הבורא לנבראיו, שלב אחד חלקו, ויצא שקיבלנו הסבר כלשהו לפערים הגדולים שבין דורות אחרונים לדורות ראשונים. ואשוב ואזכיר כי זה הפירוש רחוק הוא.
מנעריו וברי כי הכוונה מילדותו, וגדולינו אומרים עם לידתו ממש, (שננער ממעי אמו), אבל אני רוצה להתמקד בכח החיים שבו, שתיבת נעריו מייצגת את ההתנערות או את המרד, ההכרחיים כל כך לאדם, לחיים עצמם, שחיים בלא מרד אינם מתקדמים מחיל אל חיל, אינם מוסיפים ופרים ורבים, אלא עומדים על עומדים, שוממים ורקובים, וראינו מזה בעבר. כן קיימת כאן האפשרות לקרוא נעריו – הנערים שלו, ואז יצא כי מדובר על אדם ממש, אדם הראשון, ועל נעריו – קין והבל, שעלילותיהם הם שהפיחו בו את יצר הלב הרע, ומכאן עבר לדורות שאחריו. וגם זה רחוק, ואף על פי כן נמצא.

עד כאן חלק א'.
השבח לאל חי עולמים על אלה הדברים שזיכני ללמוד מתוך תיבות התורה הקדושה.
ואשר חיסרתי יושלם, ואשר פגמתי יתוקן, וודאי הרבה חיסרתי ופגמתי.
השיר והשבח לחי עולמים התהילה והתפארת לחי עולמים.
אור לכ' בחשוון, התשע"ג, ערב השני בשבת חיי שרה, יפו.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s