אין איל (בראשית ח', כ' – כ"ב) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח: וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי: עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו

התבוננות
ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי פעמיים אומר שלא יוסיף: האחת לא אסף לקלל עוד והשנית ולא אסף עוד להכות. שתי הפעמים בכתיב חסר מאד, בשתיהן תיבת עוד אבל בביטוי הראשון תיבה זו מאוחרת (אחרי הפועל) ובביטוי השני מוקדמת. מה כל זה? באומרו לא אוסיף לקלל עוד, הרי שאומר – מה שנתקללה – נתקללה, ולא אוסיף עוד אחת על גבי הקללה הקיימת. לעומת זאת לא אוסיף עוד להכות אומר שלא אשוב על מעשה זה שעשיתי לעולם ולעולמי עולמים. תיבת עוד השנית גזורה מן המילית עד במשמעות נצח, והראשונה משורש ע.ו.ד/ע.ד.ד במשמעות הוספה. (כך כשמעודדים אדם (או קבוצה), הרי שמוסיפים שם איזה דבר, בדרך כלל רוח ותמיכה, שיהפוך האדם, או הקבוצה, לגדול יותר, חזק יותר, חד יותר, או בקיצור – ליותר, וכוונתי לדעת אור החיים הקדוש, ומי יתן ואזכה למעט מן האור ומן החיים, שקצתי בחשכי ובמותי.) כלומר, השם יתברך מתחייב שלא יכה את כל חי לעולם, לא את הכל, חלק – כן, חלק גדול – גם כן, אבל לא את הכל, ויש לנו הבטחת האל לשמירת החיים. ואין זו לעצמו או לנו בלבד, כי אם לחוה אמנו, כי היא היתה אם כל חי, ושוב אנו מוצאים אזכור לפרשת בראשית, וזה עמוק וגם חביב, (שאין סתירה הכרחית בין השניים.)
אומר רש"י – לא אסף…ולא אסף כפל הדבר לשון שבועה (שיכול היה לומר פעם אחת לבדה). ואנו נשאל במה נשבע? ונענה בשמו, שאין שבועה אחרת. על כן כתיב חסר שגרע י"ו כאן וכאן, והותיר משמו שתי אותיות בלבד – ה"ה, והן צליל הרוח והנשימה. ואפשר להוסיף ולדרוש שאחת נתן לאדמה, ואחת נתן לכל חי וכך נשמרים החיים באות ה', ואפשר עוד ועוד, ומי שרוצה ייגע וימצא, ואם יזכה גם יאמין.
עד וזו הופעה נוספת לתיבה, והפעם היא חסרה, ורומזת ישירות לעַד בחינת נצח, שאומר האלוהים שכל זמן שהעולם כמנהגו נוהג, הרי שהחיים יוסיפו לעלות בו, והוא מצידו מחוייב עמוקות כלפיהם, ולזה יקרא השגחה.
עוד נשים לב כי התורה מציינת שלושה זוגות של ניגודים משלימים – חם וקור; קיץ וחורף; יום ולילה וזוג אחד שאינו ניגוד כי אם סיום של תהליך, זרע וקציר, ובזה כורכת את דברי ימי עולם, בזרימה מקוטב אחד למשנהו, בחלוף הזמן, במחזור התבואה והשנים. וכמובן אפשר לדרוש ולהעלות תלי תלים, אבל אני אוהב את פשטות הדברים שבכאן, ורק אומר כי האלוהים משחרר את כחות הטבע, שהם כוחותיו שלו בלא הפרדה כלל, מן השבת, שאמר לא ישבתו, שעליהם לפעול היטב ולאורך זמן באופן רציף, בלא שום עצירה. ורק יהושע עצר לאיזה נצח את חילופי יום ולילה, על מנת להכותם מכה גדולה מאד, ומכאן שיהושע עצמו – בדעת – שובר לרגע נצחי את חלוף הזמן, ויכול הוא להכות, לעשות את מה שהאלוהים הבטיח שלא יעשה עוד לעולם.

אלה הדברים עד כה וודאי כי החסרתי ופגמתי, ורבו מספור חטאי ופגמי ואין אני ראוי ואין אני כדאי, ואין אני מבין מדוע ואיך וכיצד נתן השם יתברך ביד נקלה ונבזה וכלב מת את אלה הדברים.
שיר ושבחה הלל וזמרה למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.
אור לכ"ט בחשוון התשע"ג, ערב רביעי בשבת תולדות, יפו.

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s