אין איל (בראשית ט', א' – ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ: ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו

פשט הפסוקים
אלוהים מברך את היוצאים מן התיבה בברכת פריה ורביה. בנוסף לכך ובלא הפרד כלל, משליט האל את האדם על כל החי.

התבוננות
את נח ואת בניו ואת הנשים לא ברך. ומה זה? זה תיקון לחטאה של חוה אמנו בגן העדן, שקודם ברך גם אותה גם אותו, והיא חטאה והחטיאה, ואילו כאן מברך רק את הגברים בפרייה ורבייה, ולמעשה יוצר את הבדלה עמוקה בין הגברים לבין הנשים, שבאשה קבע את מקום החיים, אבל בגבר נתן את ברכתם. וכך יוצא שאין אישה מבורכת בחיים בלא איש מחד, ומאידך איש אשר איננו עוסק בפריה ורביה נמצא מחלל שם שמים, מועל בצו האלוהי, ודוחה את הברכה. כך שעל כח המשיכה בין האיש והאישה, שנקבע כבר בגן, שהיא בשר מבשרו ממש, ובה הוא דבק ממש, ואין לשנות, נוסף כעת גם הכח להשלים זה את זו מבחינת הברכה, וזה דבר גדול מאד.
עוד אני משער כי כיוון שקבע מקום הרחם בנשים, נתן הברכה באנשים, ועינינו הרואות שזאת הברכה המפוצלת צלחה יותר מן הראשונה, המאוחדת, שלא עלתה יפה כלל וכלל.

פרו ורבו ומלאו את הארץ והנה תוכן הברכה והוא חוזר במדוייק על הציווי הראשון לחי ולאדם – ובכך יוצר הקבלה ישירה בין המצב שאחרי המבול למצב הבראשיתי. וכאן, בפירוש זה, ראינו הרבה הקבלות, ולמדנו שלא בכדי, שהחיים הם לב לבו של כל העניין הזה הקרוי עולם, בריאה, בראשית, אלוהים. וכן דוחק הוא ולשונו לשון זירוז, פרו ורבו, שרב לנו (אדם, אלוהים, עולם) במוות הזה, ויש לשוב ולתת לחיים לפעול פעולתם, לשוב ולשמוע קול בכיים של תינוקות, קול צחוקם של ילדים, קול חתן וקול כלה, וקול השאגה של הגברים היוצאים למלחמה.

ומוראכם וחתכם יהיה וכאן אנו רואים היפוך איכויות. בימי הבריאה אמר …וְכִבְשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים … וכו', כלומר מצד אחד האדם מקבל רודנות, שלטון מוחלט על בעלי החיים, ומצד שני החיות עצמן לא כפופות לצו האלוהי. האדם שולט בהן מכח הציווי, אבל הן כשלעצמן חפשיות. לעומת זאת כאן נוטע האלוהים יראה ופחד בלב החיות כולן, פחד מן האדם, אבל לא מצווה את האדם לרדות ולמשול בהן. אדנותו של האדם על החי איננה עצמית לאדם, אלא היא תוצר של היראה שנקבעה בלב בעלי החיים. דבר זה הינו משמעותי מאד, והוא מוביל לעניין חדש, שמיד יתגלה בפנינו.
דבר אחר: הפחדים הטבועים בבני האדם – מוראכם – המורא שלכם – וחתכם – הפחד שלכם – שהיו עד כה בלעדיים לאדם – בעוד בעלי החיים עצמם היו פטורים ממנו, ניתנים מעתה גם בלב בעלי החיים – יהיה על כל… כלומר מבחינה מסויימת מקטין האלוהים את הפער בין בני האדם ובעלי החיים, ומעתה הם דומים יותר זה לזה, כשהדימיון ביניהם הוא איכות הפחד הנטועה בלבותם.
כל זה מעניין מאד, ויוצר הקבלה ביחס שבין בעלי החיים לאדם, ליחס שבין האדם לבין האלוהים: כפי שהאדם מתיירא מן האלוהים, כך יראות החיות מבני האדם, ומבחינות רבות הופך האדם מעין אלוהים לבעלי החיים.
יהיה למה לא יהיו? הרי שני דברים מונה כאן – יראה וחת, ומה מצאה התורה לנקוט לשון יחיד?
על מנת לענות על שאלה זו יהא עלינו לבדוק מה בין השנים: יראה כבר ראינו, שאמר האדם את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי והנה היראה מתגלה כמתייחסת על השמיעה (בכללות, במובן הבנה, השגה, תפישה) ועל חוש השמע (בפרטות, במובן האזנה לצליל), וכן על מידת החשיפה – אם לבוש אתה אם עירום – עד כמה אתה חשוף אל מול הדבר שלפניו אתה עומד. (ומכאן שכתנות העור שעשה להם האלוהים בגרשו אותם, בעלי תפקיד הגנתי היו, שלא ייתראו השניים יותר מדי בהיותם מחוץ לגן). כן יש לומר כי את התיבה בגן עלינו לכלול בבחינה זו, כלומר שמיעת קול האלוהים בגן יש בה משהו שמטיל מורא, לעומת שמיעת קולו במקום אחר, שם אולי ההפעלה הרגשית שונה.
שאלה: למה שמיעה, חשיפה והסביבה בה מתחוללים הדברים הן המידות הכרוכות ביראה? לגבי שני האחרונים התשובה פשוטה יחסית, אנו הרי מכירים אותה מחיינו אנו. שאין אדם שש להיחשף בגופו בפני זרים, וודאי שלא בסיטואציה המתאימה, או בסביבה המתאימה. קיים רגש טבעי של בושה, שמכוון אותנו לפעול על פי כללי הנימוס המקובלים, כשכל חריגה ממנו בנוכחות זרים, ולפעמים אפילו בהיות אדם לבדו, מעוררת את הרגש הזה. ומהו רגש זה? מה רוצה אדם שמתבייש? הוא רוצה כיסוי נוסף, הוא מרגיש שהוא נחשף יתר על המידה, כפי שלא מוכן להיחשף בפני העולם, והדחף הפנימי מבקש כיסוי. מכאן ביטויים כמו "רציתי שתבלע אותי האדמה", כלומר שאהיה מכוסה עד בלי די, ארגיש בטוח, לא חשוף. ויש בביטוי זה גם ממרכיב העונש, וגם מוות, ואין אני מרחיב בזה כאן, או הביטוי "החלפתי צבעים", שהרי כל צבע הינו כיסוי, ואדם בעת בושתו מחליף צבעים ממש, כלומר מחפש את הצבע שיכסה עליו ויחזיר לו את בטחונו וכבודו. וכאן יש להתעכב עוד רגע ולומר כי אותה הבושה היא התחושה הראשונה המופיעה בתורה ולא בכדי, שכן היא המבדילה בין בעלי הדעת, גם אם בחטא באנו אליה, ובין חסרי הדעת, ועל כן חשיבותה לקיומה של חברה, לקיומם של חיים אנושיים, גדולה היא ללא שיעור ומידה. וכל זה מן התורה, ולא מדעתי, שקצרה היא, ואין היא משגת הרבה, ככל האדם. (ואולי השלמתי מעט ממה שחיסרתי כאן).
ומה לגבי שמיעה? קריאת הנצח שמע ישראל נוגעת לענייננו, שאדם בעת שהוא קורא חש, או אמור לחוש, את יראת ה' בלבו, את יראת הרוממות, את עמידתו של החולף והנקלה אל מול הנצחי והנשגב. אבל אין זה מספיק, ואני אוסיף לדוגמא את שאגת האריה, שהיא מעוררת בלב שומעיה פחד קמאי עמוק ביותר, החודר את כל הקליפות וההגנות שבנינו לנו עם השנים. היא לא נשמעת דרך האזניים בלבד, כי אם מורגשת כרטט בלב וביתר האיברים הפנימיים שבבטננו, והרגליים מחשבות להתמוטט. הגוף כולו שומע את הקול העוצמתי הזה, היוצא מפי מלך החיות, והוא חווה יראה. וזה הרי מקור השם אריה, אותיות יראה משוכלות. ויפה הדבר עד מאד, שחוש הראיה מופיע כאן מעצמו, גם כן בשיכול אותיות, שיש את יראת השאגה (הלא היא קולו) המעוררת חלחלה בלב שומעיה, ויש את יראת הגוף, שהוא חזק ביותר, וגמיש, ויפה כל כך, ויפעתו זו מביאה ליראת רוממות. גם כאן אפשר לומר כי יראת הודו של מלך החיות מתחוללת לא רק דרך העיניים, כי אם בלבו ובשכלו של האדם. אם חוש השמע פונה אל קרבנו, הרי שחוש הראיה מכוון אל הראש, אל השכל, והוא זה שרואה, ולא כתרגום לגלי האור או חלקיקיו החודרים אל העין כראיה רגילה, כי אם בכל מאודו, השכל כולו משתתף במעשה הראייה, נותן משקל לאשר הוא רואה. ומכאן ששני החושים, ראיה ושמיעה משמשים ביראת ה', שמיעה מביאה ליראה מסוג פחד ואימה, וראיה ליראת הוד ורוממות. ולא עניתי על השאלה בשלמותה, ויש לומר כי כאן התורה מלמדת, מוסרת נתון בדבר המנגנון הפנימי, שיראה כרוכה באלה הדברים, ועלינו לשנן וללמוד, שלא תמיד ישנה היכולת לשער או לפרש.
כל זה באשר ליראה.
ומה לגבי חת? מה זה בכלל? נשאל את השורשים: ח.ו.ת/ח.ת.ה/ח.ת.ת. שני הראשונים משמשים במשמעות מיאוס, דחייה. כך הביטוי "חתה נפשו מן הדבר" משמעו: מאס בדבר, קצה נפשו ממנו. (יש לציין כי חתה נפשו הינו ביטוי יחידאי, והוא מופיע רק באופן זה). פירוש נוסף הגזור משורש ח.ת.ה הוא איסוף, גריפה, במיוחד בהקשר של אש – חתה גחלים או ערמונים, משמעו אסף את הגחלים, את הערמונים (ואת שניהם חותה במחתה). ולבסוף שורש ח.ת.ת שמשמעו פחד, שבר, כריתה, בעתה, ואף מכשול, אם נזכור את דרך החתחתים שלנו. כך שחרשנו מעט את השדה הסמנטי של תיבת חת, ואפשר ללמוד ממנו כמה דברים, אבל עדיין לא ברור למה חת כרוך בפחד. לשם כך נדרוש. תיבת חת קרובה מאד לתיבת חית וכן מספיק קרובה לתיבת חטא. הקרבה הראשונה, חת-חי"ת, מעידה על קרבת הפחד אל החיים. חי"ת – כאות – קשורה לחיים, וראינו הרבה מזה (שחית השדה היא הרי חי"ת השדה וכו'). כן ראינו שהתיבה הראשונה בתורה שראשיתה אות חי"ת היא תיבת חשך, והחשך מפחיד הוא. כלומר אפשר לטעון שאחד מאפיוני החיים הראשוניים ביותר הוא הפחד, שרק בעלי חיים מפחדים. שוב: רק החיים מפחדים. כך שיחסית קל לראות שהחיים כרוכים בפחד, וכמובן, בנסיונות אינספור להתגבר עליו. באשר לחת-חטא, הרי שנובע כי הפחד הוא העומד בבסיס החטא, או לפחות מצטלצל כך. ואם תשאל מדוע חטא אדם הראשון, מה פחד היה לו, הרי שעלתה בו תאווה, ותאווה עניינה חסר, וחסר מוביל לאובדן הבטחון, שמא יחסר ולא יהיה עוד, ואבדן הבטחון הוא הפחד, מה שבסופו של תהליך מוביל למעשה אסור.

כעת נשאל שוב – מה עניין הצימוד בין היראה על איפיוניה, לבין חת? ששניהם פחדים.
היראה יש לה צד נעלה, זו יראת הרוממות, וממנה נובעת התנהגות מכובדת ואצילית, וכן צד נמוך יותר, זה הפחד המוכר לנו כל כך. חת לעומת זאת, פחד קמאי ועמוק הוא, הטמון בראשית החיים, וייחודי הוא לכל אשר חי, מבדיל אותו מן הצומח או הדומם, ובמילים אחרות – חת היא תכונה המאפיינת את בעלי החיים כולם, בעוד יראה נתונה אך ורק לבעלי החיים והדעת גם יחד. כך שנמצא כי מורא וחת כוללים את כל הפחדים כולם, וזה נטע האלוהים בלב בעלי החיים בעומדם מול האדם. ועל כן כתבה תורה: יהיה. בסך הכל ניתן לומר כי ביארנו את אשר ידענו, אבל למדנו הרבה מאד בדרך לכאן.

על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים ונראה כי אפשר היה לעצור כאן. מה היה לתורה להוסיף את שתי התיבות בידכם נתנו? הרי הוספה זו פוגמת בתחביר הפסוק, שללא הוספת שתי התיבות הללו, אומר הפסוק שיראה האדם נסוכה על כלל בעלי החיים, ביבשה באוויר ובים. זה משפט תקני. אבל עם שתיהן אומר הפסוק שיראת האדם נתונה על כלל בעלי החיים בידכם נתנו. זה לא משפט כלל. מכאן פתח לפירוש, שגילה טפחיים, אבל הסתיר טפח. מה הטפחיים המגולים? שתי התיבות בידכם נתנו, שהוראתן ברורה ואף נחוצה. הרי עניין יראתן של בעלי חיים מבני האדם אינו מעניק לאדם בעלות עליהן, והוספת שתי התיבות הללו מסדירה את העניין הזה. (כל זה לצורך עניין עמוק, שמיד יתבהר).
ומה הטפח המכוסה? תיבה חסרה. למה הכוונה? שאפשר היה לכתוב כך: "ומוראם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה בכל דגי הים. כולם בידכם נתנו". במקרה זה שלוש התיבות האחרונות מסכמות את אשר נאמר לפניהן, וזה מסדיר את בעיית התחביר של הפסוק המקורי. [נכון שאפשר גם אחרת, אבל זה הפירוש שעולה כאן כעת]. אם כן, מה באה התורה לרמוז? הרי היא מציינת את נבראי היום החמישי והיום השישי – דגים, עופות, חיות השדה, ועליהם אומרת את אשר אומרת. אבל מחסרת את תיבת כולם שכן ביום החמישי נבראים גם התנינים הגדולים והם אינם נכללים באלה אשר מוראו של האדם וחתתו מוטלת עליהם. שב אני ואומר – אינני יודע מהם ומיהם תנינים גדולים, ומה מצאה התורה לכלול אותם בנבראי היום החמישי, אבל יחד עם זה מחוייב אני לפרש, כי זו המלאכה – מלאכתי היא. וחוזר אני אל דברי שנאמרו אי אז, בדבר היותם של התנינים כחות גדולים ומפחידים שבנפש. לא רק בנפש האדם, כי אם בנפש החי כולו, שהם נבראים ביום החמישי, ולא זו בלבד, אלא שהם הנבראים הראשונים של ממלכת החי. ומכאן שמוראו של האדם אינו יכול להיות מוטל עליהם, שכן הם עצמם מוראו של האדם, פחדיו הטבועים בו מעצם היותו חי, מדבר, סותר. על כן שמטה התורה תיבה אחת, שמיטה ששכרה בצידה, כי בבואנו לחקור את העניין, שבנו אל מקור הפחד, ולכך שהאלוהים עצמו טובע בנו פחד, ובו בזמן מצוונו להתגבר.

מודה אני לפניך מלך חי וקיים על אלה הדברים שעברו בי
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדיך הרבים
ההוד וההדר לחי עולמים הוועד והוותיקות לחי עולמים
יום רביעי בשבת, כ"א בכסלו התשע"ג, פרשת וישב, יפו

וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ: וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s