אין איל (בראשית ט', ג' – ד')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל: אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו

פשט הפסוקים
האלוהים מתיר לאדם לאכול בשר. ההיתר איננו גורף, וההגבלה קובעת כי אסור לאכול מדמם של בעלי החיים.

התבוננות
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. מכאן שלא התיר אכילת נבלות. כלומר, בבואו של אדם לאכול מן החי, על החי להיות חי ולא מת. ומכאן שפעולת השחיטה לצורך אכילה משמרת את החיות שבבשר, והיא שונה מהרג שלא לשם אכילה, שהוא אינו משמר את אותה החיות, ועל כן ניתן לומר כי כוונתו של מבצע ההרג היא בעלת משמעות: אם הכוונה היתה לשם אכילה, הרי שהבשר בחזקת חי, והוא מותר באכילה. אבל אם הנסיבות הינן אחרות, למשל לא היתה כוונה כלל (הרג בשגגה), או שנמצא פגר של בעל חיים בסביבת האדם, אין לאכול מן הבשר הזה, שכן זהו בשר שאין בו כח חיים. ויש לשים לב שלא הגביל את האכילה לחיות מסויימות, והתיר לאכול את כל. כלומר, חוקי הכשרות לא נקבעו עוד, והם שמורים לישראל לבדם. ועוד יש לשים לב לשורש א.כ.ל, שמצמיח גם את תיבת מאכלת, על מנת להבין מדוע בכלל עלה עניין שחיטה בפירוש זה, ויש להבין זאת לעומקו של דבר, משום שההיתר על האכילה הוא בעצם היתר לשחוט, וזה דורש הלכות. רבות הן הלכות השחיטה, וחלקן ברורות ומתייחסות לשחיטה עצמה: איך לשחוט (למשל: היכן להניח את הסכין), האם לברך על השחיטה, האם חשוב גילה של החיה הנשחטת, האם מותר לשחוט גור שנלקח מעם אמו מיד לאחר ההמלטה, ועוד שאלות לרוב. כמו כן בתוך הלכות השחיטה נמצא גם הוראות מסוג אחר, והן מתייחסות לשחיטה בבית המקדש – שם על הכהן השוחט מוטל להתרכז מאד במעשיו, והוא אסור במחשבתו. אם חושב הכהן מחשבה שגויה, הופך הקרבן לפיגול, ואת זה אין לאכול ואין להקריב. כעת, נאמר לנו בעבר, לפני המבול, כי שחת כל בשר את דרכו על הארץ. למדנו שתיבת שחת משמעה מוות, וראינו דוגמאות לכך. היתוך עניינים אלה עם הדמיון המסויים שבין השורשים ש.ח.ט/ש.ח.ת מאפשר לפרש כי בני האדם (שלפני המבול) הפרו את דבר אלהים, ואכלו בשר שלא לרצונו. דבר זה, ככל הנראה, נעשה כה יסודי וקנה אחיזה כה חזקה בנפשם של בני אדם, עד כי שחתו דרכם, (ואולי שחטו דרכם), ונעשה צורך אמיתי להפסיק את הטבח המתמשך, ולנקות העולם מנגעיו. אחר כך, וזה המקום שבו אנו עומדים כעת, כשבא האלוהים ליישב מחדש את העולם החרב, התיר אכילת בשר, שראה עד כמה אחוזים בני אדם בדבר, ואיסור יהא בגדר גזירה שאין לעמוד בה. אלא שעם ההיתר באים איסורים, הגבלות, חוקים, הלכות. כלומר החוקים לא נועדו להכשיר אכילת בשר לרוב, אלא להגביל אותה, שכן היא טבועה עמוק כל כך בנפשותינו. ויש לתת את הדעת על אחיזת הבשר בנפשם של בני אדם, שלא בכדי היא, כי הדם הוא הנפש. מאוחר יותר תנסח התורה את הפסוק המצוטט כאן, אבל בני אדם גילו את האמת הזאת קודם לכן, ונפשם נמשכה בעבותות ברזל אחרי הייצוג הגשמי של הנפש, ומכאן תאוות הדם. מכאן גם נוכל להסיק כי התורה תובעת מבני האדם להתגבר על היצרים היסודיים ביותר שבתוככי נפשם, ובכך היא יוצרת סתירה בין כחות פנים-נפשיים שבתוכנו. מכאן תובנה גדולה צומחת – שהתורה היא גם היא כח פנימי שבתוך האדם, ולא רק היצר (היותו של היצר כח פנימי היא תובנה מוכרת לנו, ברורה עד מאד). כלומר, התורה איננה כח חיצוני היוצר חיץ בין היצר לבין הוצאתו אל הפועל, אלא כח פנימי הנאבק עם היצר בכל העתים. מצב עניינים זה יוצר למעשה את האנושי, שכן מרכז הכובד של האנושות הוא סתירה, והיצירה האנושית היא תוצאת הניסיון הנואש ליישב אותה. את התובנה הזאת עלינו לקבל בכל לב, להתמסר לה, ולהשקיע עצמנו לחלוטין במימיה הטובים. אבל קשה הדבר, קשה עד למאד מאד, שכן משמעותו וויתור על האנושיות, התקדמות לשלב חדש – אל-אנושי (ולא על-אנושי) – וגם אם מבטיח הוא, וטוב גדול טמון בחובו, הרי שאין בליבותינו לוותר עדיין, ולא בכדי, שעל כל פגמיה, יפה היא האנושיות כל כך, עד שאידיאת היופי עצמה מחווירה אל מול יפעתה המסחררת.

ומכאן אבוא אל מסקנה גדולה עד מאד, שהאיסור שקבע האל בגן, איסור האכילה מעץ הדעת – הינו חלק מיצירת האדם השלם. כלומר עצם האיסור הוא חלק אחרון, חשוב מאד, ביצירת האדם, וללא האיסור לא ייתכן קיומו של אדם. כך נענית מעצמה השאלה הילדותית והעמוקה כל כך: מדוע אסר? למה שם את העץ, אם רצה שלא יאכלו? והתשובה נגלתה מעצמה – שהאיסור הוא נדבך אחרון ביצירת האדם, ואין אדם בלעדיו. (על הפרת האיסור אינני מדבר כאן, אבל את פירותיו אנו אוכלים בכל יום ובכל עת, ולזה ייקרא חיים.)

כירק עשב הפשט אמנם ברור, ואין לפרש, אבל התורה מוצאת לנכון לדמות את הבשר לצומח, ויש כאן מעין מעקף, שקשה לה דבר ההיתר, ועל כן נצרכת היא לזכותנו מראש, על חולשת הבשר הטבועה בנו, ויוצרת – לצורך אכילה – הקבלה בין החי לבין הצומח, וזה מעניין מאוד.
נתתי לכם את כל ואלה תיבות גדולות מאד, שלמען המשכיות החיים מוותר האלוהים על כל מגבלה קודמת שהשית על בני אדם, והוא מתיר הכל (ומיד ישית מגבלה חדשה, ואותה לא יסיר לעולם). מכאן גם מובן סוף-סוף מדוע הברכה על בשר היא שהכל נהיה בדברו, שכן אומרת התורה נתתי לכם את כל, ומכאן שתיבת כל נושאת מעתה משמעות בשרית בתוכה, ויהא עלינו לקחת עמנו פרט זה להמשך הדברים (למשל עת נבוא אל אברהם, שברכו ה' בכל, ואל יצחק האומר לבנו ואוכל מכל, ואל יעקב האומר לאחיו יש לי כל ומעניין ששני האחרונים לעשיו נאמרים. ועוד רבים הם המקומות ואנו נזכור את לעיני כל ישראל שנעשו הדברים לעיני הבשר, ולא לעיני הרוח לבד, וברי כי יש עוד ועוד עד בלי די, ובעזרת ה' נדע להתייחס לדברים במקומם).

אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו תיבת ראשונה אך במשמעות בלבד, רק, (כמו בביטוי "אך ורק").
רק מה, ישאל השואל? בשר בנפשו עונה התורה. כלומר, רק בשר לבדו, ומיד מסבירה – ללא הדם, אבל קודם יש להתעכב על תיבת בנפשו שמשמשת כאן במשמעות לְבַדּוּת, ואת זה אנו מכירים מביטוי כמו "עזבו לנפשו", שמשמעו הניחו לבדו, ביחידות (וביטוי זה, כידוע, התגלגל מעט, והוא משמש גם בעברית עכשווית), וכן מן הערבית – בִּנָפְסו (בנפשו) – לבדו. כעת יהא עלינו לתת ליבנו על כך שהתורה מתירה אכילה של חומר חי, אבל מתוך החומר החי מתירה את הבשר בלבד. וכמובן נשאלת השאלה – מה זאת אומרת? מה עוד אפשר לאכול מן החומר החי, שאיננו בשר? והתורה ממהרת לענות – את הדם לא תאכלו, (מאוחר יותר יבוא גם איסור אכילת החֶלֶב). אם כן, דם אסור באכילה, כל כך אסור, עד כי התורה מקדישה לעניין זה פסוקים רבים, ויש לבדוק:
1. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג' י"ז)
2. וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ (ויקרא ז', כ"ו-כ"ז)
3. וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת (ויקרא י"ז, י'-י"ד)
4. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים י"ב, ט"ז)
5. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל (דברים י"ב, כ"ג-כ"ז)
נבדוק:
האיסור הראשון מובא בתוך פרשת הקרבנות שבספר ויקרא, והוא מוצג כחוקת עולם. וככל חוק, מנסחת התורה את הדברים ביובש: – אסור לאכול מן הדם כי זה החוק. נוסח זה תואם לפסוק שבו אנו עוסקים כעת: אך בשר בנפשו – דמו לא תאכלו. זוהי קביעה כוללת ואין לחרוג ממנה. אלא שככל קביעה כוללת, יש לה להתייחס לפרטים רבים מאד. על כן ממשיכה התורה ומפרטת, וכאן אנו באים אל האזכור השני שבספר ויקרא, שיש עמו פירוט העונש לעובר העבירה – ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כלומר הפרדת הנפש מעם סביבתה. הלא מהי כריתה? הפרדת חלק חי אחד מעם הגוף החי כולו, והפיכתו למת. כך בכריתת עץ, למשל. את העונש הזה אפשר להקביל לפסוק ה' שבפרק ט' בספר בראשית, שבו אנו עוסקים כעת – מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. כלומר ספר בראשית מניח את האיסור הראשוני וקובע כי האלוהים ידרוש את הנפש מיד אלו העוברים על האיסור, וספר ויקרא מפרט מהי משמעותה של דרישה זו: כריתת הנפש מן העם. וכאן אפשר ללמוד עד כמה חמור הוא בידודו של אדם, עד כמה חמורה היא החרמתו בידי הקהילה, שהיא שקולה לכריתת נפש, איכות שיש בה מן המוות. כעת, משנקבע העונש על מעשה האכילה, ממשיכה התורה להסביר את קביעותיה. מדוע לא לאכול מן הדם? והתורה עונה: כי נפש הבשר בדם הוא. יש לכתוב זאת שוב במילים ברורות: הנפש היא בדם. את זה נסמן ונזכור. מיניה וביה עולה השאלה – אם אלה הם פני הדברים, למה בכלל הותרו הקרבנות? תשובה: כי הדם הוא בנפש יכפר. כלומר יש להמיר את הנפש החוטאת בנפש חדשה, נקייה מחטא. על כן מעדיפה התורה לאפשר לנפש החוטאת תיקון, גם אם הדבר כרוך בקשיים אדירים, ובחילופים בין חיים לחיים – תוך העדפה ברורה של האדם החוטא על החיה הטהורה, שלא חטאה כלל. בחריקת שיניים מסכימה התורה לחילופי נפשות, כופר נפש, שהרי כתוב – הדם הוא בנפש יכפר. הדם הוא כופר הנפש. דמה של חיה טהורה, המכיל את הנפש, הוא כפרת הנפש החוטאת. זו עסקת חליפין ממש, בין נפש חטאה לבין נפש חפה, והוא אשר מציב את נפש החי ואת נפש האדם במקום אחד. התורה קובעת כי קיימת זהות מוחלטת בין נפש בעלי החיים, לבין נפש בני האדם, עד כדי כך, שהם ניתנים להחלפה זה בזה. הנפש החוטאת תקבל את הנפש החפה, ואילו הנפש החפה תמות. עד כדי כך. (אלה עניינים גדולים מאד, והם מעידים על עצמם ככאלה, ויש להעמיק חשוב בדברים אלה עוד ועוד ועוד.)
ומכל אלה נוכל להסיק לבסוף כי נפש אשר חטאה, חזקה עליה שתדרוש את תיקונה. ואין זה דבר של מה בכך, ואין הוא קל או פשוט כלל וכלל.
נמשיך בחיפוש ונראה כי אפשר לקרוא גם הפוך: כי הדם הוא בנפש. וברי כי זהו פירוש לבד שכתוב הדם הוא בנפש יכפר, כלומר הפסוק בא להסביר את האופן שבו הדם פועל בנפש – מכפר בה. אבל הפירוש קורא כעת באופן זה לצורך עניין מסויים. כך שקודם למדנו כי הנפש היא בדם, וכעת אנו לומדים הפוך. נקרא את תיבת נפש במשמעות חִיוּת או חיוניות (כמו במונח הנפשה), ונלמד כי חיותו של הבשר מצויה בדם, ומכאן אנו למדים כי שפיכת דם הריהי הפרדת החי מן המְּחָיֵיה, כלומר הרג. וכן צורות הרג מעודנות יותר, ללא שפיכת דם ממש, הן גם הן נכללות בשפיכות דמים, שכן מפרידות הן את החי ממחייהו. ולבסוף נבוא אל כי הדם הוא נפש ונקבל שלושה טיעונים: א' נמצא בתוך ב'; ב' נמצא בתוך א'; והאחרון – ב' הוא א'. מה נלמד מכל זה? את המורכבות שבאחדות, אולי, או את האחדות לבדה, או שיש פנים לכאן ולכאן, או שנקודות מבט שונות מניבות תוצאות שונות ועל כן יש לזכור את נקודת המבט הנעלמת ועוד דברים רבים. אני לומד את עקרון האחדות, ואיך הוא כרוך בחיים באופן שאינו ניתן להפרדה, להבחנה או להבדלה, ואף על פי כן, אנו מבדילים בין הדברים לצורכי יום יום. ויש לי לעצור כאן, ומי שירצה להמשיך בחקירה, יחכים ויביא ברכה על ראשו ועל ראשינו.

בנפשו עוד פירוש אחד אציין כאן (ויש עוד ואינני יכול יותר): בנפשו במשמעות יקר לו, חיוני לו, כמו בביטויים כי בנפשנו היא, או היה הדבר בנפשו. ולא ארחיב.

לפני סיום אציין כי תיבת כל מופיעה כאן פעמים רבות ביותר ולא בכדי.
ואציין כי כל האיסורים שבספרים המאוחרים נובעים מכאן, מבראשית, שכן כל הדברים כולם נובעים מזה המעיין, כפי שלמדנו פעמים רבות, ואנו שבים ולומדים, שונים ושונים.

הלל והודיה לה' יתברך על אלה הדברים שקשו עלי מאד מאד.
ומה שחיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן והרבה חיסרתי והרבה פגמתי ועל כן אבקש סליחתך אהוב יקר
הזיו והזהר לחי עולמים החיל והחסן לחי עולמים
ערב שבת שמות, כ"ב בטבת התשע"ג, יפו.

הערות (להעלות עם הפירוש)
כי הדם הוא הנפש,
1) אך בשר בנפשו רק בשר לבדו (תניח לי לנפשי; בנפסו ׁערביתׂ – לבד)
2) בנפשו דמו ערבוב נפש בדם אסור, ויש לברר זה הרעיון, אם בכלל – בנפשו דמו – בעודו בחיים (!)
3)בשר בנפשו דמו הפכי לזיהוי מקום הנפש – שוכנת בדם (כיהדםהואהנפש) וכאן בנפש הדם.
4) בנפשו במשמעות יקר לו (זה בנפשי, חי נפשי, כי בנפשנו היא וכו') וחשוב לו עד מאד, עד מוות.
5)אך במשמעות רק. אך ורק ומכאן רק בשר לבדו – בלי הדם (זה כמו המשמעות הראשונה, אחרי הרחבה).
6)

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ

(וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s