אין איל (בראשית ט', ה' – ז')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם: שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם: ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה

פשט הפסוקים
האל קובע איסור שפיכות דמים, כשהוא עצמו ערב לדם הנשפך. אדרש הוא אומר – אני אדרוש. כמו כן קובע האלוהים עונש מוות לשופכי דמים, ומסביר את קביעתו זו בכך שהאדם – יש בו מן האלוהי (וקשה כאן הפשט, ונדון בו מיד, בעזרת ה' יתברך). בחתימת הדברים חוזר האלוהים על ציווי פריה ורביה.

התבוננות
לפני שנבוא אל הפסוקים עצמם, יש לנו לעצור ולהתבונן בשאלת האכילה. מדוע? משום שנראה כי התורה מייחסת חשיבות רבה לעניין זה.
כאשר משלים האלוהים את הבריאה ובורא אדם – פונה הוא אליו ומברכו ומצווה אותו. והנה, אנו רואים כי אחד הציוויים עוסק באכילה, וכי הוא מפורט מאד: הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה: ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן.
כלומר האלוהים מתיר לאדם לאכול אך ורק מן הצומח, כשהוא מדגיש את תכונת זורע זרע אשר בצומח. מעניין מאד הדבר, שבתוך הציווי לאדם מזכיר האלוהים את התפריט המותר לבעלי החיים. מדוע שייעשה כן? הרי צווה את בני האדם. מה חשוב לו לאדם לדעת את אשר התיר האלוהים לחי?
נשאיר את השאלה פתוחה (למעשה כבר ענינו עליה במהלך לימודנו), ולפני שנמשיך אל הגן נציין שהציווי על האוכל הוא כה חשוב, עד שהשלמת הבריאה באה רק אחריו – הוא מצווה על האכילה, ורק אז וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. כלומר, הפרט הזה, הציווי על האכילה, הוא חלק מן הבריאה, וזה מעניין מאד, וכן עולה בקנה אחד עם הדברים שלמדנו בפירוש הקודם.
כעת, האל מניח את האדם בגן, ונוטע שם כל עץ טוב למאכל. ושוב מצווה אותו בדבר האכילה: מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו – כי ביום אכלך ממנו מות תמות. קודם לכן אמר מה מותר. כעת אומר מה מותר ומה אסור. אם נחבר את שני העניינים מפרק א' ופרק ב' – היתר אכילת הצומח (א') ואיסור אכילה מעץ הדעת (ב') – הרי שהדבר האסור – הבשר או הדם – הוא הוא פרי עץ הדעת שממנו אכלה חוה. ומכאן תאוות בשרים, שהתאוותה, ואם נזכור את שמה כפי שתורגם לשפות המערב – אוה, איב, הרי ששמר התרגום את תאוותה יותר מאשר את החיים שבה, וזה הבדל מעניין בין העברית, המכילה ריבוי משמעויות, לשפות הזרות, שבחרו להתמקד דווקא בתכונת התאווה.
האם זה הפירוש גורס כי חוה אכלה בשר או דם, וכי זה היה חטאה? לאו דווקא. אבל האפשרות עולה מאליה, וזה הפירוש חושף את כל אשר ביכולתו לחשוף. המשמעות של "אכילת בשר" בשילוב עם "הדעת" כמובן רחבה יותר מלעיסת חומר מן החי, ועל כן החטא מקבל גוונים נוספים, אלא שאיננו עוסקים בזה כעת, וממילא דברנו בזה במקומו. עוד ניתן דעתנו על כך שבניגוד לאיסור הקודם, האיסור שבגן לא חל על החיות. כמו הניחה התורה שהחיות לא יאכלו מפרי עץ הדעת, וכי אין צורך לצוותם, (וזה פשט), או שאכלו כבר מפרי עץ הדעת, ואין טעם בציווי, (וזה מדרש). [בעניין הזה נצטרך להעמיק באיזה זמן – מדוע קיים הפרש בין האדם לבין בעלי חיים מבחינת הציווי על עץ הדעת? מדוע ציווה אך את האדם, ואת החי לא צווה?]
כעת הגענו אל החטא עצמו והוא עצמו אכילה. אנו לומדים כעת שאכילה היא עניין כה מרכזי בבריאה, ופרט זה מהווה כעין הוכחה לכך, שאילולא כן, יש להניח כי היינו חוטאים במעשה אחר כלשהו, ולאו דווקא באכילה. דוגמאות רבות לכך:
העונש – עפר תאכל. בעצבון תאכלנה. ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם..
הגירוש – פן ישלח ידו ולקח ואכל…
בתיבה – ולקחת מכל מאכל אשר יאכל…
אז מה כל זה? למה? ואענה כי אין אני יודע, אבל משתמש אני באשר ניתן לי: שורש א.כ.ל עניינו אכילה, זה פשט, ושריפה (איכול הבשר על המזבח) ופירוק למרכיבים בסיסיים של חומר הראשוני (חומצה מאכלת) – וזה הרי תהליך העיכול וגם זה פשט. וכן יש בו מן ההרג – מאכלת – סכין לשחיטה. כל זה רק משורש א.כ.ל לבדו. אלא שאותיותיו נשכלות לשני שורשים מעניינים ביותר – האחד – כ.ל.א – וזה סמל לכך שברובד מסויים כל בני האדם, כל החי בכללותו – כלוא בתוך עניין האכילה, שאין לך בעל חיים שאינו אוכל, ואם תמצא – הרי שמצאת דבר מה שאינו בעל חיים. כך שחיפוש המזון הוא כה מרכזי בנפשנו, עד כי ניתן לומר כי כלואים אנו בתוך חומות המזון. [ומכאן שצום באמת משנה את תודעתו של אדם עד מאד, שהופך אותו חופשי. חלש אולי, ורזה, אבל חופשי מן הכלא הפנימי הזה, שעצב ומאמץ כרוכים בו, שנאמר – בזיעת אפיך תאכל לחם; בעצבון תאכלנה. הצם משחרר עצמו מן העיסוק הבלתי פוסק הזה, שתוצאותיו בניית חומות הכלא ואכילתם, והוא באמת יכול להתפנות לרוח, למחשבה, לפעולות המייחדות אותנו כבני אדם, בניגוד לאלה המזהות אותנו עם בעלי החיים. ויש דרך ביניים, בין הצום לבין הכלא, וטובה היא מכל דרך לבדה, שכן לוקחת מן הקצוות רק את הנדרש, ולא עובדת עגלים בעבור זה או בעבור זה.]
שורש אחר העולה משיכול אותיות אלה הוא שורש ל.א.כ, שורש עתיק שהשימוש בו איננו רווח, והוא נמצא אך בביטויים מלאכה ומלאך. והרי מלאך הוא שליח, ומלאכה – משלח יד, ומכאן ש"לאך" הוראתו שלח. כשאדם הופך עצמו לבעל מלאכה, הרי שהופך עצמו לבעל שליחות, ושליחותו זו מביאה עמה פרנסה. ועוד נבוא אל שורש כ.ל.כ.ל, שכל כלכלתנו (והרי כלכלה משמשת ממש כביטוי למזון) מבוססת על הצורך הזה לייצר מזון, לאכול אותו, לאכל אותו, להפטר ממנו וחוזר חלילה. (ושוב, ניכר כי צום משחרר מכל זה).

ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש פותח בתיבת ואך, שהיא חיבור לתיבת אך מראשית הפסוק הקודם, כלומר נוצר כאן מבנה של אך…ואך, ובלשוננו רק…ורק. אם נחבר את שני הפסוקים לכדי משפט מורכב נקבל משפט תנאי שאומר משהו מעין: מותר לכם לאכול רק בשר ולא דם, ורק על הדם אני "אדרוש את הנפש". את משמעות הביטוי האחרון שומה עלינו לברר, ובעזרת ה' נעשה זאת בהמשך.
אבל ראשון ראשון, ועליו לברר מה משמעות התיבות הללו – ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש. המפרשים הגדולים אומרים כי מכאן נלמד איסור איבוד עצמי לדעת. כלומר משמעות התיבות דמכם לנפשותיכם היא נפש אשר שופכת את דמה שלה. נפש כזו תדרש אל האלוהים, וככל הנראה תעמוד למשפטו. אבל אנחנו נחשוב על תיבת אדרש במשמעות אצור מדרש, כלומר משמעות מושאלת (ומתגלה כאן מעין ספירלה או פרקטל, שתיבת אדרוש נדרשת במשמעות מושאלת, והרי משמעות מושאלת היא מדרש. זהו מדרש המדרש, וזה נחמד). אם כן, מה מתקבל? מתקבל פירוש האומר כי האלוהים יצור משמעות מושאלת לדם. לא לשומן, לא לשריר, לא לעצם. לדם. הוא ישא משמעויות רבות – של חיים, של מוות, של כאב, של קשר חזק מאד, קשר בל יינתק, של תאוות בצע, של תאווה בכלל ושל ברית וכו' וכו'. כמו אומר האלוהים שהסיפור האנושי יידרש בדם, כמו אומר שהסיפור האנושי ייכתב בדם. מהיכרותינו את קורות בני מיננו יודעים אנו היטב, כי לדברים הללו אחיזה חזקה במציאות, וכי דם רב מאד שפכנו עד כה, וכי דמים כלשהם נשפכים אישהו ברגעים אלה ממש, וכי דם רב עוד יישפך, עד אשר יבא שילה. בהקשר זה מעניין לראות את האיסור על שפיכות הדם כאיסור המונע את כתיבת הסיפור האנושי, ועל כן מתחייבת שפיכות דמים ולו לצורך הסיפור. כאן עולה בזכרון מעשהו של קין, וכאן הוא מתפרש לא כרצח לבדו, אלא ככח מניע ראשון לדברי ימי אדם; וראשית הסיפור נכתבת בדמו של הבל, ומכאן שהכל הבל הבלים, וכל הדברים נקשרים יפה מאד.
מיד כל חיה אדרשנו וזה איסור כללי של שפיכות דמים, שחל אפילו על החיות. כך שראינו את הציווי האלוהי על האכילה, שמותר לאדם כך וכך, ולחיות מותר כך וכך, אבל הנה איסור מושת על בעלי החיים, והם אסורים בהריגת אדם. זה פשט. אבל יש רבדים נוספים, למשל שכל חיה אשר תפר את הציווי האלוהי ותשפוך דם – היא תוסיף לסיפור האנושי – מיד כל חיה אדרשנו – שכל פרט ופרט אשר שפך דם ייכנס אל התווך העצום הזה, החיים, שאפשר לכנותם כאן מדרש אדם. וזה עולה בקנה אחד עם אשר למדנו באחד הפירושים הקודמים, שנפש בעלי החיים ונפש האדם אחת היא, ולאדם מעלה יתרה – אבל ברובד הנפש השניים זהים. נפש החי לא תשפוך נפש אדם – שכן את נפשה היא שופכת, וזה מתנגש עם האיסור על איבוד עצמי לדעת הנוכח כאן ממש.
אפשר להפליג עוד ולקרוא את תיבת חיה במשמעות אישה יולדה היושבת על המשבר, ודמיה יוצאים ממנה, וחיים חדשים באים, וכמו אומר הכתוב שכל יולדת (שכתוב כל חיה) תוסיף לסיפור האנושי את החלק שלה באמצעות צאצאיה וגם זה יפה מאד.
ומיד האדם מיד איש אחיו הידיים ככח הפועל באדם – שממנו דורשים את הניתן לדרישה. אבל יש כאן מקבילה יפה בין תיבת האדם לבין תיבות איש אחיו היוצרות ביטוי נפלא כל כך. כלומר התורה מפרשת את האדם במשמעותו הרחבה – המין האנושי, כלל בני האדם – כאחוות אנשים. כלל בני האדם אחים הם, שמאחים הם זה את שברונו של זה, וממקור אחד באים כולם. ואף על פי שזו תמונה יפה ונעימה ויש לשאוף אליה, אין הדבר קל ופשוט ונעים, שאנו למדים כי אחים הורגים אחים, ומוכרים הם אח, ונלחמים הם זה בזה, ומשקרים ושונאים זה לזה. ויש לזכור כי גם אוהבים הם זה לזה, ומסייעים ועוזרים, כאשר מלמד אהרון הכהן באהבתו לאחיו הקטן, משה.
אדרש את נפש האדם וקודם אמר אך את הדם אדרש – כלומר כאן כבר חל זיהוי דם-נפש, שבעוד זמן רב מתפרש כפסוק. דרישת הדם היא דרישת הנפש, הדם הוא הנפש כלומר הוא הכח החי שבאדם, הוא שורש הדממה ושם נשמע קול, הוא שורש הדמיון, ובו ניכר הבדל, ובו מתחוללת מציאות, הוא מפעיל אותנו (רתיחת הדמים, קפאון הדם בעורקים), הוא מסגיר את רגשותינו (הסמקה, חוורון), הוא דורש אותנו כשם שאנו דורשים אותו, ושוב נגלה – מפורשות – שאלוהים דורש מדרשים על נפש האדם, ועדם היום אנו מוצאים עצמנו מסופרים בסיפור הגדול של הבריאה, פעם כך ופעם כך, ומודים אנו מאד על הסיפור שלנו, על הסיפור של תקופתנו אנו, שהיא אדירה ומלאת אירועים, ואין העין נמלאת מראות, ואין האוזן נמלאת משמוע את קול המיית הדמים של הזמן הזה.

שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם
(ואת זה אינני רוצה לפרש, ואינני יכול, אלא שזו חובתי, ואעשה כמיטב יכולתי. ונכון הדבר לכל פסוק שבתורה, שהיא עמוקה מני חקר, קדושה ונבדלת, וגם קרובה מאד, בפה ובלבב לעשות).
שפך דם האדם הופעה ראשונה לשורש ש.פ.ך, ויש לנו לשאול מה עניינו? עיקרם של שורשי ש.פ הוא ציר הגובה – מגבוה לנמוך או להיפך. כך למשל ש.פ.ח – שפחה וגברת, ש.פ.ט – שופט ונאשם, ש.פ.ל – שעניינו הנמכה לעומת המצב הקיים או לעומת גבוה, ש.פ.ע (עודף/חסר), ש.פ.ף שכל כולו נמיכות, וגם ש.פ.ר, שעניינו להפוך מצב ירוד למצב טוב יותר, מעולה וכו'. כך שעניינו השורש מגלה לנו הרבה מעבר לאיסור שפיכות הדמים (שהוא פשט ולאורו אנו הולכים, כמובן). דבר זה מסביר, למשל, את הקשר שראו חכמינו בין הלבנת פנים לשפיכות דמים, שכן הלבנת פני אדם הריהי השפלתו, הפיכתו לנמוך ולנקלה, ויפה לראות כיצד עם הסמיכות השורשית באה גם סמיכות רעיונית. מה עוד שופכים? זרע, ומכאן האיסור על השפיכה לריק, שמעבירה הזרע ממצב גבוה – שיש בו כח חיים, למצב שאין בו כח כזה. אם נקשר את הדבר לפסוק שבו אנו עוסקים, הרי ששפיכת הדם היא העברתו ממצב חי למצב שאיננו חי, ולמעשה העברת נפש בין המצבים, שהדם הוא הנפש. עוד שופכים חֵמה, שפוך חמתך אנו אומרים בפנייתנו אל האלוהים, ושורש ש.פ.ך נכון כאשר פונים בני אדם אל על, ומבקשים מגבוה מעל גבוה וגבוהים לפעול כאן, בתחתונים.
כך שניתן לנו לומר שהמוות נתפס כמצב נחות ביחס לחיים, ויפה לראות שהרעיון איננו כללי, כזה שנמצא בתודעות מתוך איזה הרגל, או כורח, אלא מתוך הבנה שערכם של החיים באמת גבוה יותר מזה של המוות. הנקודה נראית מובנת מאליה, אלא שהיא איננה כזאת כלל וכלל. שהרי אם נשאל מדוע החיים הם בעלי ערך נוסף? ומה כל העניין הזה של יצורים המקיימים את עצמם על גוש סלע עצום המקיף כוכב רחוק? מה כאן כל כך חשוב, מה כל כך גדול בזה? מה העניין?
ברי כי אין תשובה אחת לשאלות הללו, ועל כן נעלה כאן מספר רעיונות, ונקווה שנוכל ללמוד מהם איזה דבר, או לפחות שיציתו בנו איזו מחשבה חדשה.
1) נדירותם של החיים. יסודות מעטים יחסית מרכיבים את היקום כולו. הרבה מאד מימן, הרבה הליום, וקצת מכל השאר, וכל אלה כפופים לחוקי הטבע הנחמדים והנעימים. והנה, בפינה כלשהי במרחבי היקום, מתחולל דבר נפלא מאין כמותו – שחומר דומם הופך לחומר חי. דומם הופך לחי. איך זה קרה? מה בדיוק קרה? היאך זה התחברו להם חומרים דוממים, ויצרו כך סתם, יש מאין, חיים? ולא שנוצרו חיים ונכחדו, או נוצרו ונותרו על מכונם. התפתחות של מיליוני זנים, לאורך מיליוני שנים, כשהחי הולך ומתגבר ומוסיף ופורה, וממולקולות בודדות נוצרים תאים, והם חיים, חד-תאיים, רב-תאיים, והם מתרבים בארץ ככל יכולתם. אירוע זה של התפרצות החיים שווה בהיקפו ובעומקו למפץ הגדול עצמו. זהו המפץ השני. וכעבור שנים רבות מאד מתחולל המפץ השלישי, החיים נעשים מודעים לעצמם. נוצרת תודעה בתוך זן אחד בלבד, זן יחיד ומיוחד, שמעתה נפרד הוא מן הסובב. עד כה פעלו כל החיות על פי טבען, אבל אז קם אדם, והוא פועל בניגוד לטבע. יצור שמתוך הטבע מתקומם ומגיע לדרגה שמעל הטבע. הוא מחוקק, הוא מפר את חוקיו שלו, הוא רוצח, הוא מסייע, הוא מדבר, הוא כותב ושר, הוא מתכנס בכינוסי ענק, הוא מתבודד עד מוות, הוא כותב את ההיסטוריה שלו, הוא חוקר את הסביבה, הוא משרטט ובונה. וכל כולו מעט מן המעט, והוא המחזיק את המרובה בכללותו, שמתוך כלל החומר שביקום כולו, מיליארדים על מיליארדים (למעשה הרבה הרבה יותר מזה) של חלקיקים, מהווים החיים אחוז קטן מזעיר, שיריים מן שיריים, כמעט ואין משקל לחומר החי נוכח היקום. כך שמצאנו כי נדירים הם החיים כל כך, ועל כן יש לשמור עליהם מכל וכל. לכך נוסיף את עדינותם הרבה, שהפרת איזון קטנה בלבד מספיקה על מנת שייכחדו, ומנגנוני הגנה רבים דרושים להם, לחיים, ושלבים רבים רבים על מנת שיתפתחו, והנה מגלים אנו שלא טריוויאלי הדבר הזה, שאנו מקלים בו ראש, ואיננו נותנים עליו את הדעת כלל וכלל.
2) סיבה נוספת להיותם של החיים כה יקרים (והרי "יקר" משמעותה "נדיר"), היא שהם נמשכים ממקור חיים עליון, ראשוני, חי. זאת השקפה דתית, כמובן, והיא מתאימה לפירוש זה, שהוא פירוש דתי-יהודי על הדת היהודית. (ישנם גם פירושים אחרים, כידוע). אמירה זו נסמכת על הדת, אבל היא גם נסמכת על הדעת. כלומר, כשהנחנו קודם את יסודות הקיום שבתוך היקום, הסכמנו, אני חושב, שדומם הפך לחי. הדת אינה סובלת את הרעיון שהדומם הפך לחי מכח עצמו, כשם שהדעת אינה סובלת את הרעיון הזה. לפיכך נמצאים אנו חייבים לקבל את רעיון החי הראשון, מקור החיים, ואם כך, הרי שהחיים ממנו הם, ולא מאיתנו, ועל כן אסור בתכלית האיסור לקחת חיים, שלא שייכים הם לנו, אלא למקור. כשם שאדם סביר יקבל למשמרת איזה דבר ויחזירו שלם, כך אותו אדם סביר מקבל חיים למשמורת, והציפייה שיחזירם לכשיתבקש, ובמצבם הראשוני, לא מושחתים. בדרך הפירוש יוצא כי אנו מדברים כעת על איסור ההתאבדות, אבל משום שמקור החיים הוא אחד, הרי שהחיים שנטע באחד הם אותם החיים שנטע באחרים, ועל כן אין לקחת חיים. וכל זה בתוך מגבלות הסתירה, שכן לפעמים נמצא אנו חייבים לקחת חיים. אבל ככלל מכוון ומוביל, כלל אצבע, הרי שאין לקחת חיים.
3) גדיעת חייו של פרט כלשהו גודעת לא רק את חיי אותו הפרט עצמו, אלא גם את כל אשר קדם לו, עד לראשית הדברים ממש, וכן את הפוטנציאל העתידי שלו. כלומר, הרג או רצח אינם לוקחים חיים פרטיים לבדם, אלא הם כורתים ענף שלם, גזע שלם של התפתחות, מן השורש ועד בכלל, וזה חבל מאד. כתופעת לוואי לתיאור זה של הדברים, נמצא את החיים כקטע על ציר שראשיתו בראשית ואחריתו באחרית, ואת היותו של הפרט מודע אך ורק לקורות אותו הקטע. כלומר ברגע נתון אנו חווים רק מעט מן הציר, ומי שימשיך להעמיק בכיוון זה יימשך לכיוון גילגולי נשמות, או עניינים שמן השדה הסמנטי הזה.
4) חיים מכילים בתוכם כה הרבה, אציין כאן את יכולתם לראות צבע, לחוש מגע, לשמוע צליל, להבחין ביופי ולהתפעם ממנו, לחבר מלים לכדי משפט משמעותי, לאהוב, לשמוח, לכעוס ובכלל – להרגיש. להכיל סתירה. חבל להרוס יצור שיש לו יכולות כה כבירות.
5) ימשיך וילמד מי שימשיך וילמד.
וכל אלה מתכנסים לכדי כי בצלם אלהים עשה את האדם. שאם יש בנו צלם, הריהו, ויש לפרטו עוד ועוד ועוד, אלא שאין ידו של אדם אחד משגת.
ועל כל אלה, ועל אלה שלא השכלנו לכתוב כאן, אוסר האלוהים לשפוך דם, והוא מבטיח כי על כל שפיכת דם, בין אם נהרג על ידי חית השדה, בין אם על ידי אדם אחר, ידרוש האלוהים את הנפש השופכת. וזו סתירה, כמובן, שכן ראינו עד כמה החיים יקרים, ועד כמה חבל לשפוך דם, ואף על פי כן, כאן סוברים החיים כי דרישת דמו של ההורג חשובה יותר מהמשך קיומו, והוויכוח בעניין זה מתקיים בנו מאז ועד היום.

עשה את האדם על מה אמרה תורה עשה, ולא ברא? שקודם המבול ברא, ואף העידה התורה עצמה: בצלם אלוהים ברא אותו, אבל את זה שבכאן ובעכשיו (הלא הם השמונה), לא ברא כלל וכלל. אם זה המקרה, האם נכון יהיה לומר שעשה אותם? אינני יודע, אבל כך כותבת תורה, ומכאן שכל דבר שלא החריב המבול גדר עשייה הוא. ואולי תיבת בריאה מתאימה לראשית הדברים, ואילו האלוהים עצמו, בתורתו, אומר לנו – אני אינני בורא עוד. סיימתי לברוא. מעתה, אם בכלל, עושה אני. (ויש בריאה שברא במדבר, שבלעה קורח ועדתו, ומכאן שמשמעות בריאה רחבה יותר מאשר יצירת יש מאין – והיא להיפך – ברוא – פינוי, יצירה של אין בתוך היש, וקשור לתיבת בור, ואין אנו עוסקים בזה כעת כלל). ולכן מתקן: האדם החדש – החל בנח ועד בכלל, הריהו עשיית אלוהים, ולא בריאתו, שכן נמשך הוא מיש, ולא נברא מן האין. ודי באלה הדברים.

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ רבות דיברנו במקבילות שבין פרשת בראשית לפרשת נח, והנה הציווי על החיים הזכור לנו משם מופיע גם כאן, והוא אחר בניסוחו, ויש ללמוד מזה, ששם אמר – פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו.. ונתן פריה ורביה ומלאות וכיבוש ושלטון, ואילו כעת רק אומר פריה ורביה (פעמיים) והשרצה. שראה את רעת האדם, ואולי יש ללמוד כי באה הרעה מן המלאות והשלטון והכיבוש, ואני אינני נמנה על הלימוד הזה, אבל זו אפשרות, והפירוש הזה מעלה כל אפשרות שביכולתו.
אבל בעיקר יש לציין את הציווי על החיים שבא בצמידות ליציאה מן התיבה, שיש לשוב ולמלא הארץ בחיים, ובצמוד לאיסור על שפיכת הדם, שקודם לכן לא מצא לאסור שפיכת הדם, מתוך טוב לבבו ואמון שנתן בבני אדם, ואילו כאן נאלץ לאסור שפיכות הדמים, שכן אדם הוא. ואדם, במוקדם או במאוחר, יקום על אחיו וישפוך דמו.

שבח והלל לה' יתברך על אלה הדברים ששטפו בי.
וחסרונותי הרבים יושלמו ופגמי הרבים יתוקנו בעזרת ה' יתברך.
הטכס והטוהר לחי עולמים הייחוד והיראה לחי עולמים
אור ליום רביעי, י"ט בשבט התשע"ג, פרשת יתרו, יפו.

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s