אין איל (בראשית ט', ח' – י"א)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר: ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם: ואת כל נפש החיה אשר אתכם בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם מכל יצאי התבה לכל חית הארץ: והקמתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ

פשט הפסוקים
אלוהים כורת ברית עם נח ובניו, ועם כל בעלי החיים אשר יצאו מן התיבה. הוא מבטיח כמה דברים: את הברית עצמה, את קיומם של הדורות הבאים, ולבסוף – שלא לפגוע באף בעל חיים באמצעות המבול, ובכלל, שלא להביא עוד מבול על הארץ.

התבוננות
ויאמר אלהים כזכור, אנו נמצאים בחטיבה ארוכה ביותר המכילה את דברי האלוהים אל נח ואל בני ביתו לאחר המבול. למדנו כי הדברים נחלקים לארבעה. את החלק הראשון, אשר עסק בחובותיו של האדם (שעליו לפרות ולרבות, ולשלוט, ודם אסור עליו – לא לשפוך ולא לאכול) פירשנו, והנה באים אנו אל החלק השני, ועניינו – התחייבויותיו של אלוהים.
נשים לב כי התחייבויות אלה – שהן חלקו של אלוהים בברית הנכרתת בינו לבין האדם והחי – באות מיד לאחר הציווי על החיים, ובכך כורכות הן שוב את הברית בחיים. אנו חוזרים ורואים את אשר למדנו בעבר – שאין תיבת ברית נאמרת על מנת לציין חוזה, הסכם בין צדדים. היא מכילה בתוכה התחייבות מוחלטת לחיים – על כל אשר בהם.
לפני שנמשיך אל תוכן הדברים, עלינו לתת את הדעת לכך שבכל החטיבה הזאת כולה מופיע אך ורק שם אלוהים, ושם הוי"ה נעדר ממנה. אם להשתמש במונחים שבהם השתמשנו בעבר – מידת הדין מופיעה כאן לבדה, ואין כאן מידת הרחמים, ומכאן שהברית נכרתת בדין. העולם שילם את מלוא חובו לאלוהים, והאלוהים עצמו מודה בכך – כלומר, נרצה הדין. מכאן אפשר לשוב ולבנות את העולם מחדש, ולערב בבניה המחודשת מידות חסד ורחמים. עוד בהקשר זה: אנו רואים כי אלוהים מורה לנח לצאת מן התיבה, וכן שאלוהים הוא הדובר היחידי בחטיבה שבה אנו עוסקים. בין לבין מופיעה מידת הרחמים – כאשר נח בונה מזבח להשם ומעלה עליו עולות ריח ניחוח להשם, ולבסוף השם הוא זה אשר אומר אל לבו כי לא יוסיף לקלל עוד את האדם. שלוש פעמים מוזכר שם השם, ואנו לא פירשנו, וכאן באה עת לפרש. אם כן, מדוע מכוונת התורה במקום ההוא למידת הרחמים ולא למידת הדין? מדוע מעלה נח את העולות כמנחה לה', ולא לאלוהים? ומדוע אומר ה' שלא יוסיף לקלל עוד? נמנה מספר סיבות לכך:
1) האלוהים וה' חד המה. אין הפרש ביניהם מצד עצמם, אלא מצד האדם. בבואו לעמוד אל מול פני האלוהים, או אל מול פני ה', נמצא האדם עומד מול אחד, ושומע הוא אחד, כמו הציווי העצום: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. על היהודי המאמין הקורא קריאה זו לשמוע את האחד, ולא לראותו בלבד. כולם רואים את האחד, אבל ישראל צריך גם לשמוע. ובכלל, כל שמות האלוהים (אל, שדי, צבאות, אהיה, ועוד רבים) הם כולם מצד האדם, ולא מצד האלוהים. להנהגה אחת יקרא האדם בשם זה, ולהנהגה אחרת יקרא בשם אחר. אבל יזכור תמיד, יקרא האדם לאלוהים כאשר יקרא, שאחד הוא. אחד ואין עוד מלבדו.
2) נמצאים אנו למדים שנח צריך להפיס את דעתה של מידת הרחמים, את דעת ה', ואין הוא צריך להפיס את מידת הדין. דבר זה מוזר מאד הוא, שכן לומדים אנו הרבה על חרון אפו של האלוהים, על קשיותה של מידת הדין. והנה, אין היא זקוקה לפרס ניחומים, אלא מידת הרחמים, שכל כולה טוב – היא זו שזקוקה להכרת תודה מצד נח. ומה העניין? העניין הוא שמידת הדין נתרצתה מן העונש. הושת עונש על העולם, העולם קיבל את עונשו עד תום – מידת הדין מרוצה, ואין היא זקוקה לעוד. מכאן שהכרת תודה – אין היא מן הדין, ולא אליו היא מכוונת. ועל כן נפליג לומר כי הכרת תודה חסד היא, ונמצאנו למדים גודל מעלתה של הודיה.
3) עוד רואים אנו כי מידת הרחמים, ה', היא שאומרת לא אוסיף לקלל עוד…ולא אוסיף להכות
ומכאן שההחלטה על ההשמדה התקבלה על דעת דין ורחמים, כאשר למדנו, אבל את המכות עצמן, את ההשמדה – מבצעים הרחמים לבדם. וזה דבר גדול עצום ורב, שאומרת לנו התורה – שהצד שאנו תופשים כטוב, כנאור, כסולחן ואהובן, הוא זה אשר מבצע את המלאכות הכרוכות במוות. שאין לתת את המוות ביד הדין הקשה, שעשוי הוא להביא שמד מוחלט, אלא ביד הרחמים. וזו סתירת עומק והיא חבויה היטב בנבכי הסיפור הזה. ונשים לבנו היטב לכך שנח מרצה את מידת הרחמים בהקרבת קרבן, כלומר בדבר שיש בו מן המוות, וזה מתאים לאשר אנו לומדים כאן, ומעמיק את הסתירה העמק היטב. (וגם בעולמנו מצאנו סיפור שהבין דבר זה לעומקו, והוא נקרא "המשחק של אנדר", וכדאי לקרוא).
לפני שנמשיך אל הפסוקים שבהם אנו עוסקים כעת, נציין כי גם הם מחזקים את לימודנו זה – שאלוהים מבטיח כי לא יכרת עוד בשר ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול, ואין הוא אומר – לא אכרית, לא אעשה. הדיבור כאן הוא דיבור כללי, כאילו מידת הדין מדבררת את מידת הרחמים, אומרת את אשר לא ישוב ויתרחש, ובשפה ברורה – את אשר לא עשתה היא, אלא עשתה מידת הרחמים. ואלה הדברים מעמיקים מאד את הבנתנו בעניין הרחמים ושורשיהם, וקשה להבין, ויש לדעת.
וכל זה ככל שאנו משיגים כאן, במקום זה.

ואל בניו אתו תיבת אתו מכירה בהחלטת נח בעת שיצא מן התיבה להבדיל בין החי לבין בני האדם, ולמדנו זה בפרק ח', פסוקים ט"ז ואילך. ומיד תרחיב התורה את הדבר, ותכליל את בעלי החיים גם כן, באומרה אשר אתכם, ותשוב ותאמר אתכם.

ואני הנני למדנו עניין אלה התיבות בפרק ו', פס' י"ז ואילך, אבל אבקש לשוב וללמוד, על מנת שאוכל להוסיף איזה דבר.

תחילה נראה כי הדברים שבכאן דומים מאד לאשר נאמר שם, שבשני המקומות נאמר ואני הנני, וכן נאמר והקימתי את בריתי, וברי כי עלינו לעמת בין ואני הנני מקים את בריתי  לבין ואני הנני מביא את המבול, שהם כה שונים בתוכנם, אבל דומים בסגנונם, וזה אולי אופייני למידת הדין, שעושה את אשר נדרש ממנה בכל העיתים, ואין היא מבחינה בין הרשעה בדין לזיכוי בדין. אשר חייב להיעשות נעשה, ואין הפרש כלל.
עניין אחר הוא שמידת הדין טורחת ומבטלת את דבריה הקודמים, שאמרה אז מביא את המבול, וכעת הקימותי את בריתי, וכבר למדנו בעבר, כי משקבע האלוהים איזה דבר, הרי ששרויה באותו הדבר מידת הנצח, ועל מנת ליצור פער בנצח, ולאפשר סתירה, האלוהים עצמו צריך לסתור דבריו בפה מלא. וזה יפה מאד.
עוד: שם אומר והקמתי את בריתי אתך – וזה לנח לבדו, אבל כעת אומר והקמתי את בריתי אתכם, והנה נמצאים בני משפחת נח זכאים בדין, והיחס אליהם הוא אותו היחס שקיבל קודם נח. כלומר, הברית נכרתת עם כולם, ולא עם אחד לבדו, מה שמחייב מיניה וביה את האלוהים לשמירת קיומם של כלל בני האדם, וזו הרי תמצית הברית.
אבל הדבר שחפצתי לשוב וללמוד הוא ואני הנני. ומה כאן ללמוד? שתיבת אני נאמרת לראשונה, וכן בשנית, על ידי אלוהים עצמו. אלוהים הוא האני הראשון. ואין הוא אנוכי, שזה אדם (כי עירום אנוכי) וגם קין (השומר אחי אנוכי). רק אחר כך יהפוך האלוהים לאנכי כשיאמר לנח אנכי ממטיר על הארץ, ונראה כי הופעות ראשונות של תיבת אנכי – כולן – כרוכות בפחד, בשקר, בחורבן: האדם מפחד על שום שנתפס בחטאו, קין משקר על שום שנתפס בחטאו, והאלוהים – שבא להחריב. מעניין אם כך, שתיבת אנכי היא זו שפותחת את עשרת הדברות, ובבואנו לבחון את הדברים שם, אכן מוצאים אנו פירוש האלוהים לתיבת אנכי והוא קשה – אל קנא פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי. לפיכך נשים לב שתיבת אנוכי בהופעותיה הראשונות, נאמרת בעת שיחה (כאשר מתקיים יחס בין דובר לשומע) ותוכן הדברים קשה. תיבת אני לעומת זאת, אמנם נאמרת בשיחה, אבל היא מוסבת פנימה – ואני הנני – כך פעמיים(!), והיא התחייבות שבין אלוהים לעצמו. האחת קשה, להמטיר ולהחריב, והשנייה טובה, קיום הברית, הקמת הברית.
על כל פנים, ושוב אחזור לנקודה זו, אלוהים הוא האני הראשון, וזה עניין גדול מאד. הרי כל אדם אומר אני פעמים רבות רבות במהלכו יום אחד בלבד. העובדה שאלוהים ואדם משתמשים באותה התיבה על מנת לציין את עצמם בנפרד מן הסביבה היא לכל הפחות מדהימה. הרי האלוהים אחד הוא, והיאך זה יכול האחד לסמן עצמו במילה המפרידה אותו מאיזה דבר שהוא. שהוא והדבר – כל דבר – אחד. לעומת זאת, האדם, בחיי השגרה שלו, איננו אחד עם כל דבר ודבר, וכשהוא משתמש בתיבת אני על מנת לומר איזה דבר המציין יחס כלשהו בינו לבין סביבתו, הרי זה מתקבל על דעתנו כשימוש טבעי ונכון. בהינתן אלה, הידועים, עלינו לשאול האם התורה רומזת לאיזה יחס שווה בין האלוהים והאדם בהתייחסותם אל עצמם כאל אני, או במלים אחרות: מה בין האני האלוהי, לבין האני האנושי? על מנת לענות לשאלה זו, נדרוש את הדמיון בין תיבת אני לתיבת אניה ונמצא לומדים כמה דברים: האחד, שאין האני קבוע. מדוע? משום שהאניה, בהיותה בים, הריהי משנה תדיר את היחס שבינה לבין הסובב אותה. אין זאת אומרת שאין לה נתיב, ואין זאת אומרת שאין לה מושל (ותנו דעתכם: רב חובל), אבל כל רגע נתון שונה הוא מן הרגע הקודם, וכן מן הרגע הבא. על מנת לקבע את האניה, יש לה לעגון בנמל, לעגון ממש, להטיל שם עגן. מכאן שהאדם – אם חפץ הוא לקבוע עצמו, טוב לו שימצא את עוגניו, ואת נמל המבטחים שלו. פעמים רבות אנו תופשים את הקשר הזוגי כנמל מבטחים, ואת העבודה כעוגן שבחיינו. ואפשר להפוך ביניהם, או לייצר עוד ועוד מקבילות בין הדברים. ואני אינני יודע מדוע ירצה האדם לקבע עצמו. וכאן טמון ההבדל בין שתי הצורות של אמירת אני – בין אנוש, בהיותו אני – הריהו קבוע לעצמו. קשה לו, לבן האנוש, לומר אני ובו בזמן להחזיק בעמדה שלפיה אין הוא מכיר את נושא המשפט שהוא עצמו הולך ויוצר. אבל אלוהים בהיותו אני, הריהו רב רבדים, חידתי וחתום, ואין הוא נודע. אני הוא פן באלוהות, אחד מני רבים לאינספור (ותנו דעתכם שכל הפנים הללו – אחד). האלוהים איננו מתחייב על התנהגות קבועה המזהה אותו לכל סובביו. להפך. הוא שולל כל התנהגות קבועה, ואין הוא רואה עצמו כחייב לנו הסבר אודות מוזרויותיו (זאת אני למד מן ההתבוננות בחיים, ולא מן הדיבור). אלא שהוא כן מתחייב. למיטב הבנתי, מתוך חקירות רבות וארוכות שנים, האלוהים מתחייב אל החיים. יותר מכל מה שאפשר לומר על האלוהים הרי שלשיעור גדול לאין קץ אלוהים הוא החיים, ואלה החיים הם הטוב, גם אם לפעמים קשה מאד להודות בכך. ואין חיים וטוב תיבות ריקות, או תיבות שאנו יכולים למלא בהבנתנו הדלה. מפאת עוורוננו נדמות הן חתומות, אבל אנו עוסקים בהן בכל העיתים, מנסים לנחש מה בתוכן, מנסים לפענח, ללמוד, לחקור. ועל אף חסרון דעתנו ודלות הבנתנו, ופגמים רבים שאנו פוגמים, יפה אנו עושים, ומכל מחקרינו ומכל נסיונותנו צומחים פירות טובים של דעת, והם חותמנו לעתיד לבוא. ועמם באים גם פירות באושים, ואין בכך מאום.
עוד: מן הצירוף תאניה ואניה שבמגילת איכה (וכן אנינות, אוני, הנדרשות לאבל, יגון, חלישות) ומקרבתם אל אני/אניה, אנו למדים עד כמה הייסורים כרוכים בחיינו, ועד כמה לא היינו אנו עצמנו, אלמלא אותם ייסורים. שאותה תיבה המשמשת חלישות ויגון, היא התיבה המזהה אותנו עם הרגשת עצמנו. וכי היאך יכול אדם לבקש אחר אושרו, כל עוד ממשיך לכנות עצמו אני? סוד גדול הוא, ועל כן גלוי הוא לכל, שבהפסיקו לראות עצמו אני, ורואה עצמו כללי, בן לכלל המין, בן לבריאה כולה, הריהו משתחרר מאנינותו, ובא אל עצמיות האחד, וזה פירוש לנאמר בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא… – משמע שלא יראה עצמו כאני – אלא כהוא. ומשישים האדם עצמו בכלל הוא, הרי בא סוף למימרה כאילו הוא – יצא ממצרים, שיצא ממיצרי האני, ובא אל ים סופו ואל המדבר (ונחבא כאן סוד חביב מחכמת הלשון, והבן).
ומרובים הדברים ועלינו לחתום, לפיכך ניתן דעתנו שאלוהים אומר אני, ומיד מוסיף הנני, ובהקשר הדברים שלמדנו אני הנני היא הכרת האלוהים באשר הוא, יהיה אשר יהיה. באומרו אני הנני נוכח אלוהים כל כולו, ואין הוא מסתיר חלקים מעיני עצמו, או מעיני זולתו, ואין זולתו. בהיותו ממטיר, משמיד הוא, דין, בורא רע , ובהיותו מקים את בריתי, מחיה הוא, חסד, עושה שלום. והכל אחד.

ואת זרעכם אחריכם ונמצא כי מתחייב האלוהים אל החיים לכל הדורות כולם, וכן יעשה עם ישראל על סף הכניסה לארצנו, יכרות ברית את אשר ישנו ואת אשר איננו.

אתכם ארבע פעמים וזה אומר דרשני. (ולטעמי שלוש הראשונות בהווה, כאן ועכשיו, אתכם ועם כל החי, ופעם אחרונה לעתיד לבוא – יבולע המוות לנצח, שנאמר ולא יכרת.

ממי המבול/מבול התורה מבדילה בין המבול לבין מימיו, שהמים כורתים הבשר (הורגים את כל אשר חי ביבשה, וביתר שאת את בני האדם), ואילו והמבול משחת הארץ, זורע מוות בכל.
והמבול כח הוא בשירות האלוהים.
לא יכרת כל בשר עוד ממי המבול – אבל יהיה שיכרת במים אחרים, בדרכים אחרות.
לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ אבל יבוא משחית אחר. וכן לא את הארץ כולה.
ואין כלל ספק כי הפסוק הזה עומד כנגד ראשית הדברים: כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ: כל בשר השחית – וכעת אומר – לא יכרת כל בשר עוד; וכן ותשחת הארץ; והנה נשחתה; כי השחית; הנני משחיתם, לעומת לא יהיה עוד מבול לשחת, וזה בחינת סגירת מעגל. שבמה שחטאו – כל בשר ושחת – בזה ממש נכרתת ברית – בכל בשר ושחת.

שבח והודיה לאל חי עולמים על אלה הדברים שדברו בי
ואשר שחיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיך הגדולים
הכתר והכבוד לחי עולמים הלקח והלבוב לחי עולמים
יום רביעי בשבת, ג' באדר התשע"ג, פרשת תרומה, יפו

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s