אין איל (בראשית ט', י"ב – י"ז) (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ: והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ: ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ

פשט הפסוקים
אלוהים מודיע לנח ולבני משפחתו כי קיים סמל לברית הכרותה בינו וביניהם (ובכלל זה כל החי) והוא הקשת בענן. הקשת היא המזכירה לאלוהים את התחייבותו לשמירת החיים, ולכך שכח כה גדול וכה משחית לא ישוב עוד לעולם.

התבוננות
אנו באים אל החלק השלישי של המונולוג האלוהי, ובו קובע האל סימן לברית הכרותה בינו ובין החיים בכללם.
זאת אות הברית. לפני שניתן את הדעת על כך שברית נזקקת לאות, ונעלה את השאלה האם, למעשה, כרת ה' ברית עם קין כאשר נתן לו אות, ונבחין בין אותות לאותיות, ונבחן את דברי האלוהים אל נח לפני המבול (שם אומר האלוהים לנח והקימתי את בריתי אתך , ברית אשר נעדרת אות, סימן או סמל), נתעכב לרגע על תיבת זאת. מה זאת? וזו שאלת תם כמובן. ראינו את האדם מזהה את אשתו כזאת שלוש פעמים: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, ואפשר לומר כי במלים אלה מקדש האדם את אחדות האיש והאשה, שהם נועדים זה לזה לבדם, ולא בעבור איזשהו נברא אחר. כך שתיבת זאת מראשיתה משמשת לקביעת המעמד המיוחד של ברית הנישואין, עת שבים שניים למקורם ואשה ואיש נעשים אדם. [יתר־על־כן, אפשר לומר כי שמה הראשון של האשה הוא "זאת". ובאומרו זאת אות הברית אומר דבר על מקומה של האישה בחיים המשותפים, שהיא אות הברית, ושמירת הברית היא שמירתה ממש, שהברית ברית חיים היא, והאשה היא השער לחיים, וכו' וכו', והרבה דיברנו בזה, ויפה לראות את הדברים מופיעים שוב, דווקא כאן, במקום שבו נכרתת ברית עם החיים]. מכאן שיש איכות של נצח בקביעתה של תיבת זאת במקום זה. וכן יש לחשוב גם על פשטה של תיבה, שהיא מן הכינויים הרומזים (זה, זו, זאת), אשר מסמנים את זהותם של פרטים נבדלים. וזהות יש בה איכות נצחית, שהרי פרח הוא פרח תמיד, וגם שתיים (2) הוא שתיים תמיד, וכן הלאה וכן הלאה, כך שבאמרו זאת אות הברית, אפשר שמתחייב האלוהים לאותה האות ולאותה הברית, כשם שהתחייב אדם לאשתו בהיותם בגן, לפני החטא או הפירוד. ובהכירנו את זה הפירוש, ואת הברית, הרי שנמצא אלוהים מתחייב אל החיים בקשר טמיר ומקודש, כמעט אפשר לומר, בקשר של נישואין. אם נמשיך בקו זה עוד רגע קצר, הרי שבת זוגו של האלוהים היא החיים עצמם, ובאומרנו אלוהים חיים, אומרים אנו את שמו ואת שמה, והם נעשים אחדים זה בזה, עבר הווה ועתיד, ובאמת כך הוא. ובהמשך לכך, אם נקרא תיבת אות כמסמלת תאווה, כמו בביטוי אַוָּת נפשך, הרי אלוהים מציג את ההִתְאווּת אל הברית – היא ברית החיים, וסמלה הקשת. וזה, חושבני, על שום יופיה הנשגב, המעורר רגש חזק בקרבנו, בני האדם, עת רואים אנו את צבעי היסוד וצירופיהם נמשחים על פני רקיע השמים. כן יש לתת את הדעת על כך שהקשת מופיעה פעמים רבות כאשר השמש זורחת, וגשם דק יורד. וזה הגשם הדק עומד אל מול המבול הזעף והמחריב, ומזכיר שאפשר למים לרדת משמים בלא חורבן, ואפשר להם ליצור יצירה כה נשגבת ונעלה, כשכל הכחות השמימיים והארציים פועלים יחד בהרמוניה גדולה. שמש (אש), ענן (רוח), גשם (מים), ועין אנושית (עפר) המעבירה תמונה למח אנושי, החוזה, מפרש ונפעם (נפש – רוח – נשמה).

נבחן כעת את העניינים שהעלינו בתחילת הדברים:
1) ברית נזקקת לאות? וודאי שכן. וברית ללא אות כגוף בלא נשמה, ואות ללא ברית, מה יש בה? ויש לנו ללמוד מבריתו של אברהם אבינו, שהיא אות (סימן) שבגוף, ומייחדת את נושאיה, אלה אשר כרתו ברית עם האלוהים.
שלוש נקראו ברית (על פי סדר הופעתן כברית, שהשבת ראשונה היא, אבל לא נקראה אז ברית): קשת (נושא עיסוקנו), מילה (ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית), שבת (…לעשות את השבת לדרתם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם), ויש לנו לומר – שלוש אלה נקראו אות ברית (ואין הן נפרדות אות לבדה וברית לבדה, אלא יחד אות ברית). ובעבור ישראל שלוש בריתות גם כן: שבת, מילה, תפילין (וכאן סדר ההופעה על פי חיי אדם, שאין אדם נימול אלא לאחר שעברה עליו שבת אחת בעולם (על כן שמונה ימים – להבטיח שבת אחת, וטעם אחד מני רבים הוא), ולאחר מכן שבתות הרבה עוברות עליו, עד אשר נעשה בר מצווה, ופאר תפיליו עליו). קל לראות שבין בריתות ישראל ובין בריתות העולם עומדות תפילין וקשת. הברית שכרת האלוהים עם העולם יפה היא, וצבעונית, והיא שבירת האור הלבן לכל הצבעים כולם, ותלויה בשמיים מעל, ואין היא מזוותת, אלא מעגלית, חלקה, מעוררת התפעלות, תחושת שגב כבירה אוחזת את האדם אשר רואה את יפעתה, וכללית היא, שניתנה לכל בני האדם בכל העולם כולו, וברכתה: זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו (איש ישראל אשר נגלית לו קשת, כך הוא מברך את השם אלוהים). ואילו תפילין שחורות הן, בולעות כל אור אל תוכן, והן ומזוותות, וקשות, וגשמיות, ואין בהן יפעה גלויה (על מנת לראות יפעתן של תפילין, הודן ונצחן, יש לו לאדם לאהוב מאד מאד את ה' אלוהים (בכל לבב ובכל נפש ובכל מאד); ויש לו לאהוב מאד מאד מאד את העולם הזה, שבכאן, על אינספור פגמיו, על רשעתו הניכרת תדיר, ועליו לזכור שאלה אינם בלעדיים, ולצידם, ומעליהם ניצבים גם יופיו עוצר הנשימה של העולם, והטוּב המתגלה בו בכל יום פעמים רבות רבות; ויש לו לאהוב על בלי די את עצמו, את זהותו האחת המתפרטת לשלל מופעים, את סתירותיו, את בדידותו, את היותו חולף וזמני, טיפה סרוחה, חלש ודל, ואת יהדותו, שאין יפה ממנה בכל העולמות כולם. ואם כל אלה לא יתקיימו יחד ובעוז ובאון, לא יעלה בידיו של אדם לראות יפעת תפיליו (ושמעו דברי בעניין זה עד מאד). כלומר – בעבור ישראל – שחור התפילין, ובעבור העולם (ובכלל זה ישראל?) הקשת. בין התפילין והקשת משתרע מרחב אינסופי שעד כה נמלא בשנאה כלפי ישראל, ובשנאת ישראל כלפי. ואין זו הדרך כלל וכלל, ויהא על אחד מאיתנו לסלול את הדרך הנכונה שבין ישראל לעמים, שם נמצא אלוהים וכך כתוב בבראשית (אלהים בין האור ובין החשך), ואין הוא בצד זה או בצד זה. ואם נשאל את פסוקי הבריאה לענייננו, הרי שהאור הנגלה (הקשת) לעמים נתן, ואין האלוהים שם, והחשך – האור הנבלע, הנסתר (תפילין) לישראל נתן, ואין האלוהים שם. בין האור ובין החשך. שם האלוהים.

האם כרת ברית עם קין? וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו. ולא כרת עמו ברית, וראו דברנו שלמעלה בדבר אות ללא ברית. ונראה שלוש תיבות מן הכתוב: אות, הכות, אתו. ודייק: אות ,הכ – (א)ות ,אתו. הראשונה בכתיב מלא, גלויה, השנית חבויה בתוך תיבת הכות, נסתרת, נעלמת, ואות א' נבלעת, והשלישית חסרה – אות ו' היא שנעדרת מן הכתוב. כלומר מתוך תיבת אות א' חסרה, ו' חסרה, ונותרנו עם ת' לבדה, ועל פי זה, כאן ובמקום זה בלבד – ת' היא אות קין, וזה מעניין, שכן תו עומד לעיתים במשמעות סימן, ממש כמו אות ולפתע יש תחושה שאות קין מתחלפת היא פעם כך ופעם כך, ואסור למצוא אותה, שכן מוצא אות קין, הריהו מכה קין, ואת זה אסר האלוהים – לבלתי הכות אותו כל מוצאו. הווי אומר – כל מי שמוצא את קין, מכה אותו, ואת זה מבקש ה' למנוע. למה? דברנו בכך, ואין אני יודע. וכשם שיש שור בעולם, ושור של אדם הוא שורו, ויש תור, ותור של אדם הוא תורו, כך יש אות בעולם, ואות של אדם היא אותו, ואות של עצמי היא אותי, כך שאנו עצמנו מסתמלים באותותינו, וכשאומר אדם "אותי" הריהו מדבר על החותם, הסימן, הסמל המייצג אותו/אותה, ולהיפך – על הסמל המייצג את האדם עצמו. ובאמירת אותי אין חלוקה לזכר ונקבה, שגם היא וגם הוא, בדברם על עצמם, הריהם מדברים על האות שלהם, ואין הפרש. ומכאן יש לשמוע מחדש את משפטי אותי/אותה/אותו/אותך/אותנו/אתכן/אתכם/אותן/אותם (למשל אני אוהב אותך, שנתון לפתע לכמה פירושים, ומי שירצה שיפרש לעצמו).
לעומת קין, שהאל שם לו אות ללא ברית, הרי עם נח מקים האלוהים ברית ללא אות. כך לפני המבול אנו קוראים: והקמתי את בריתי אתך, ואין אנו יודעים על איזו ברית מדובר, ומה מסמל אותה. אלא שלפתע פתאום נגלית בפנינו תיבת אתך, ויש כאן אות, וברית, והן נסתרות; וחשיפתן, היא הקשת, באה רק לאחר המבול. ועל כן עם נח כרת ברית ונתן אות, ועם קין לאו דווקא.
הבחנה בין אותות לאותיות: לסיום החלק הזה נאמר כי דרשנו שאין הבדל בין אותות לאותיות, ובכל זאת קיים, שאילולא כן לא היו נבדלים. ועל כן נאמר שאותיות התייחדו לסימנים הנקראים על ידיכם כעת, והם, למראית עין, קטנים וקבועים, ואילו אותות לסימנים אחרים, שלאו דווקא נקראים, והם סימנים גדולים או קטנים, ולעולם אינם קבועים. ואלה גם אלה אחד, כך דרשנו אנו.
עד כאן חלק א'.

ויהיו אלה הדברים עדות לאהבתי לאל עולם, ואל ירך לבבי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, ואין לדבר תורה בלי פגם וחסר, כי תמימה היא.
המלוכה והממשלה לחי עולמים הנוי והנצח לחי עולמים.
יום רביעי בשבת, ב' בניסן ראש חדשים התשע"ג, פרשת ויקרא, יפו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s