אין איל (בראשית ט', י"ב – י"ז) (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם: את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ: והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ: ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ

התבוננות
ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם רמז לריבוי הכוחות הנפשיים שבאדם, שכתוב נפש חיה אשר אתכםאתכם ממש, כלומר בתוככם, בנבכי הנפש, הלא היא נפש חיה. כמו-כן, אם נזכור שכל החיות הללו היו בתיבה, יחד עם בני האדם, ונרשה לעצמנו להפליג, הרי שנמצאים אנו ממשילים את התיבה לאדם, שהוא מכיל כל, מרובה רבדים, מהם תואמים, שעולים בקנה אחד ומחזקים זה את זה, ומהם סותרים, הרסניים, ואלה גם אלה חיוניים לו עד מאד, וכולם כולם עומדים בבסיס אנושיותו, ומעניקים לו את קסמו הרב. ויש לשים לב היטב לתיבת כל ולראות עד כמה גורפת הברית הזאת, ועד כמה הופך האלוהים עולמות, הופך ממש, ומוכן לקבל מעתה כל התנהגות אנושית, על כל גווניה, שנאמר כל נפש חיה. אלוהים, הלא הוא אלוהים חיים, כורת ברית עם החיים עצמם, ומחייבם על כל גוונים וגווני גוונים שבהם (והלא קשת אות), בלי להוציא מן הכלל ולו גורם אחד שהוא בין החיים, ובכלל זה צמחים וחיות. ואין לה תנאי, לברית הזאת, שהיא כוללת, מוחלטת, ואין היא תלויה בהתנהגות כלשהי, ואין היא שבירה. בלשון ימינו הייתי אומר שברית נח באה לענות על שאלת החיים (למה בכלל חיים? ולמה הם חיים, החיים? למה הם לא נופלים ומתים? איזה כח עומד בבסיס החיים, אם בכלל? ושמא החיים עצמם הם כח היסוד, והם תכלית עצמם וכו'). [לעומת הברית עם החיים עומדת ברית אבות, ברית ישראל, והיא דומה לברית הראשונה בכך שאיננה שבירה כלל, אבל שונה ממנה, כי תלויה בהתנהגות העם, וזה יוצר מבנה כמעט בלתי אפשרי, המביא עמו את קסם החיים היהודיים על טוב וחסד שבהם, ועל כאב וצער שבהם, ורבים רבים הם הראשונים ורבים רבים הם האחרונים וגם בזה טמון קסם.]
כאן עולה עניין שכתבנו שאלוהים חיים כורת ברית עם החיים, ויש בזה מעין כריתת ברית עם עצמו, או בעצמו, ומכאן שהמבול ברית יסוד, ברית שלום, ברית אל-חי, (ומבול אותיות מל בו, ואין לכתוב יותר מזה, ויצאו הקוראים וילמודו).

דרת/דרת עולם – כתיב חסר. ודור עניינו דייר, דיור, מי שהוא דר: אלה הדרים בארץ בעת הזאת, הם בני הדור הזה. והברית נכרתת עם דרי הארץ עד עולם, וזו התיבה משמשת הן במובן מרחבי – כריתת הברית עם דיירי העולם הזה, והן במובן זמני – הברית כרותה לדורות שלעתיד לבוא עד עולם, לתמיד.

את קשתי נתתי בענן
התורה מעניקה לקשת מעמד של פעולת אלוהים באופן שאינו משתמע או נרמז. הקשת שייכת לאלוהים, שנאמר קשתי, ואלוהים עצמו הוא שנותן אותה בענן. מכאן שיש מקום להתרגשות כאשר רואים קשת, שהיא בחזקת התגלות. ואין היא סימן מבשר טובות, שמזכירה את אותה הפורענות, וכמו ניצבת בפני האל ומונעת ממנו לחזור עליה, מחד, וכן ניצבת בפני בני האדם להזכירם חטאיהם, מאידך. ובימינו נשתכחו הדברים, ורק יפעתה נראית לנו.
בעקבות הדברים הללו, אעלה את הרעיון הבא בדבר היותה של הקשת סימן קשה (ורבו בזה הדברים ונגישים הם ואפשר ללמוד): היהדות שוללת את מעורבתו של האלוהים בענייני יום יום. היא איננה חפצה בהתערבותו בעולם הזה, וכאשר הוא נדחף לעשות כן, גם אם נעשה הדבר באורח כה נשגב ומלא הוד, הרמוני ואסתטי, הרי שיש בזה טעם לפגם, שעטנז של עליונים ותחתונים, ערבוב של מין בשאינו מינו.
וזה פתח עצום וחדש, לטעמי, לכוונתה של היהדות לכונן עולם במלכות שדי כאן, בארץ, בלא נוכחותו של האלוהים. העדרו של האלוהים מן העולם הזה הוא הכרחי ליהדות, על מנת שיתאפשר לעם האלוהים להביאו אל העדרו. ועל כן, אומר אני, קשה הקשת לנו, וגם שמה מעיד על כך. ומתגלה כאן יפה מאד סתירת החלל הפנוי לעומת מלא כל הארץ כבודו, סתירת שמים וארץ, סתירת עם ועמים, סתירת מוות וחיים, סתירת קודש וחול, סתירת אלוהים ובני אדם, וכל זה יפה מאד.
קשתי ורק עוד אתייחס לדברי יעקב אבינו לפני מותו, בחרבי ובקשתי, ואלמד מזה הדבר שכאשר מקדים יעקב תיבת חרבי לתיבת קשתי, הריהו מדבר לאלה אשר באים ללמוד מתיבות התורה, ומפרש להם שבמקום שיש קשת, שם תמצא גם חרב. ומה חרב לנו כאן? המבול. זו החרב שבה החריב והכרית כל החי שבעולם, למעט נח ובני משפחתו. התורה כמו מבליעה את קיומה של החרב, שאומרת רק תיבת קשתי, אבל באמת לא הבליעה כלל, שכן פרטה את כח המשחית של החרב על פני פסוקים רבים. ויפה מבחינה לשונית שחרב לשון צחיחות ויובש, (שהעבירנו בתוכו בחרבה), אבל מתגשמת היא כמים רבים על הארץ כולה.

והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ נעמיד הדברים הללו אל מול אשר אמר קודם ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדרת עולם ונלמד כי תיבת הארץ היא בגדר מעט המחזיק את המרובה, שאפשר לה להתפרט לכדי בני האדם, בעלי החיים, דורות עולם. שהארץ חיים היא, וזמן היא, ונצח, והברית הנכרתת עמה היא היא הברית עם בני האדם ובעלי החיים, והיא התחייבות האלוהים לשימור החיים עד עולם. ולמדנו בפסוקים הקודמים.

שלושת הפסוקים הבאים מחזקים מאד את דבר הברית ואת התחייבותו הבלתי משתמעת לשני פנים של האלוהים לחיים. ושב ומזכיר שוב ושוב את הברית ואת האות ואת כל בשר, ואת הנפש החי, ואת זכירת הברית, וזה זיווג, וזה קיום החיים עצמם ודי בכך.

ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ
וכאן חותם האלוהים את המונולוג הארוך שלו, שבו הוא מתחייב לחיים, ולשמירה עליהם, אבל שב ומפנה הדברים אל נח, כמעין חותם אחרון. אפשרות נוספת לפירוש הדברים היא ויאמר אלוהים אל נח זאת אות הברית, שאמירת האלוהים אל נח, הדיבור עצמו, הוא אות הברית. עצם זה שאני מדבר איתך, זו התחייבותי, מלה שלי היא מלה, אבל לא אומר וביניכם, רק ביני ובין כל בשר אשר על הארץ, וכמו מדיר בדברים האחרונים את בני האדם, אלא שכלל וכלל לא, שכולל את בני האדם בכלל כל בשר אשר על הארץ, וזאת, אומר אני, לצורך היתר אכילה שנתן קודם לכן, בפתח דבריו (בפסוק ג' מתיר לבני האדם לאכול בשר). גם אתם כל בשר כעת – ולא הייתם כל בשר קודם לכן. שבפרק ב' אנו רואים ויהי האדם לנפש חיה, כלומר בגן העדן אנו בגדר נפש חיה, ולא בגדר כל בשר, אבל כעת ירדנו ממעמדנו הקודם, ועל כן מותרים אנו באכילת בשר. ובפסוקים י"ב, ט"ו-ט"ז אנו קוראים שוב ושוב את צירוף נפש חיה ופעמיים נאמר בה – בכל בשר. ומכאן שניתן לחשוב גם על האפשרות ההפוכה: לא שירד האדם ממעמדו כנפש חיה, כפי שאך זה דיברנו, אלא שכלל בעלי חיים עולים למדרגת נפש חיה. כך או כך, מסדיר הדבר את היחסים שבין האדם והחי, משום, וזה פירושי אני, היתר אכילה – שלא נכון לחי מסדר גבוה (יהא זה נפש חיה) לאכול חי מסדר נמוך (מה שבגדר כל בשר).

שבח לאל בורא עולם על אלה הדברים, והיו קשים מנשוא זאת הפעם, ומי יתן ויקל מעט המשא.
ואשר חיסרתי יושלם, ואשר פגמתי יתוקן, בחסדו הגדול והנורא.
השיגוי והשגב לחי עולמים העוז והענווה לחי עולמים.
אור לשני בשבת, י"א בחודש סיוון התשע"ג, פרשת בהעלותך, יפו.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר: וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s