אין איל (בראשית ט', כ' – כ"א)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם: וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה

פשט הפסוקים
נח נוטע כרם, שותה יין, ומתמוטט שיכור באוהל שלו.

התבוננות
לפני שנכנס אל תיבות התורה, אציין כי התורה כותבת שנח נוטע כרם, ושותה מן היין, ולא כתבה תורה "ויגדל, וישקה, ויבצור, וידרוך, ויתסס, ויסחט" וכו'. רק נוטע כרם, ומיד שותה מן היין, ותיבות יין וכרם הינן ראשוניות, ותיבת יין גם מיודעת. עוד ראשוניות כאן השכרות, וההתגלות, וכן השתייה.
נשמור עניינים אלה בזכרון, ומי ייתן ונדע כיצד להתייחס לכך בהמשך.

מה זה ויחל?
משמעויות מיידיות, הנובעות מן השורש, או משורשים קרובים: התחוללות, מחול וחליל, מחילה, מחלה, התחלה, ייחול, לחלות (במובן המתקה, אנו מכירים מן הערבית את צורת "אחלה" שעניינה מתוק, במובן טוב), חול (במובן חילול, היפך קודש), חלל (מת), חלל (ריק), חלל (מרחב).
משמעויות נוספות: ציפיה או המתנה (כמו שראינו בעת שילוח היונה), תקווה (דומה לייחול), עוז או אומץ (כמו בפסוק מספר שופטים מי האיש אשר יחל להלחם…).
אם כן, למי מאלה מתכוון הפסוק, אם בכלל, ולמי מאלה נוכל למצוא משמעות שתרחיב את הבנת הפסוק, ואולי גם תספק מידע על מצבו של נח, שהרי הפסוק עוסק בנח.
נתחיל בהתחלה, כלומר, ויחל במשמעות התחיל. נח מתחיל משהו, ועל פי הפשט הוא מתחיל בעבודת אדמה. כאילו אומר הפסוק, משהו כמו "ואחרי כל קורותיו, התחיל נח לעבוד אדמה, ונטע כרם". מה נלמד מזה? אולי אפשר לומר שעד כה, על שש מאות ואחת שנותיו, נח לא התחיל להיות עצמו, ועכשיו, עת יוצא מן התיבה, מתחיל הוא בחייו האמיתיים – וזה ויחל נח, בחינת התחלתו של נח. כל העניינים הקודמים נשטפו כלא היו, אפילו צדיקותו ותמימותו, שלא היוו את מרכז הכובד שלו, אלא היו תופעת לוואי לעומתית לחטאי הדור הקודם. על כן, כשנעלם הדור ההוא, הרי שנח לא יחסי עוד לדורותיו, אלא נח הוא לבדו, כשלעצמו. וזה הנח הוא איש ששותה, משתכר מתגולל, ואין בזה פסול, ולא נאמר לגנאי כלל וכלל. רק נאמר שהוא בן אדם, ושיש לו פנים לכאן ולכאן, כמו לכולנו. והנה שאבנו איזה מים ממשמעות זו, וכן נצרף אליה את משמעות עוז ואומץ, שבכל זאת, הפגין אומץ רב בכך שהעז לצאת – לצאת ממש – ולגלות עצמו, גם במובן ויתגל, שאחר כך נראה עניינו, וגם במובן המיידי, של הבעת עצמיות, והותרת חותם אישי בעולם, וזה בעבודת אדמה.
למה עוד זה מעניין? בגלל קין, שהיה גם הוא עובד אדמה. ואמנם בנח נאמר איש האדמה, ולא נקרא עובד, וכן אדמת נח מיודעת, ואדמת קין לא, שיש קרבה רבה יותר בין נח לבין האדמה, הוא יודעה והוא לה איש, בחינת בן זוג, וקין עובד אדמה, שכיר הוא, ואיננו יודעה כלל. לכן, אולי, לא העלה בדעתו שקיים קשר ישיר בין האדמה ובין אלוהים, וטמן בה את גופת אחיו, כאילו על מנת לכסות, אבל אז גילה שדווקא נסיונו להסתיר הוא זה שחשף אותו, שקול הדם צועק מן האדמה. (והרי נחשף היה ממילא, שדם שפך, את דם אחיו שפך.)
דימיון מסוים בין קין לבין נח מוצאים אנו בעונשו של קין, שגורש מעל פני האדמה, ואין לו אחיזה בה ונווד ובן חלוף הוא ושושלתו נותרת בלא זכר כלל (אבל עם נקבה אחת הכרחית, היא נעמה), ונח גם הוא הופרד מעל פני האדמה למשך שנה שמשית שלמה, שהיה בתיבה, ומים רבים עמדו בינו ובין אדמתו, וחווה לפרק זמן את עונשו של קין, ולמד כיצד לתקן את חטאו, ואולי שם, בתוככי התיבה, כלומר בתוככי עצמו (שתיבת נח היא) למד לאהוב את האדמה, לכבדה ולהוקירה, את כח החיים שבה, את דמי הבל הצועקים ממנה תמיד. הניתוק מעל פני האדמה יתפרש כאן כתיקון לחטאו של קין, ומן הניתוק-תיקון הזה לומד נח את אהבת האדמה, ויכול להקרא אישהּ, וגם זה דורש עוז ואומץ עד מאד. [וכהערה נוסיף תיקון-ניתוק-תינוק, שכל תינוק בא לתקן, ועל כל תינוק לעבור ניתוק, מן הרחם, מחבל הטבור, משדי אמו, מילדותו, וכן הלאה וכן הלאה, הולך וגדל, הולך ומתנתק, ובו בזמן מתקן, וזה מעין מחזור חיים של כל אדם באשר הוא, ויפה עשתה העברית הורתנו].

עוד נזכור כאן את ברכת למך אבי נח עת נולד בנו: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה', על כן קרא שמו נח, והנה אנו רואים בברכת האב את תיבות מן האדמה אשר אררה, הוא מזכיר את סיפור גן העדן (ארורה האדמה בעבורך) ואת סיפור קין והבל (ארור אתה מן האדמה), היסטוריה גלומה בדבריו, ועתה קרוי נח איש האדמה כמו נסתלקה המארה, ונח יכול לגשת אליה ולהקרא אישהּ, ובכך מקיים הוא את ברכת אביו: הוא נוטע בה ובוצר פירותיה, וזו נחמתו וגדולה היא לנו.

ויחל לשון מחלה, כאילו כתוב, ויחלה נח, נח נעשה חולה, והוא מחפש רפואה. את רפואתו הוא מוצא בצומח, ועל כן נוטע כרם, ומפיק ממנו משקה, יין, למען יביא לו מזור ויעלה חוליו ארוכה.
אם כך נשאל, במה חלה נח, מה פצעו ומה חבורתו? ולי נראה לומר כי מחלתו נפשית היא, מחלת הגעגועים והבדידות, שכל אשר הכיר עבר חלף, ושש מאות שנותיו שבילה בעולם ודאי כרוכים היו במגע עם בני אדם, חבריו הקרובים, ועם סביבתו, נוף מולדתו, ולעת זקנתו מוצא עצמו לבדו, במקום זר ומוזר, שהמבול עקרו ממקומו, והוא בהרי אררט או בסביבתם. ועם כל זאת עוצר הוא כח לפעול בעולם החרב, ולטעת כרם, ולקיים מגע עם הסביבה, אבל אין לו להשיב אבדתו, והוא נעצב אל לבו, והוא מגלה כי היין מספק לו נחמת מעט, והוא שותה על מנת לשכוח. ותיבת וישכר לא בכדי נאמרת, שקרובה היא לתיבת אשכר, שמשמעה דורון, שי, וזו מתנת השיכור, וזה שכרו, שכחת תלאות היום יום, שעשויות לפעמים להעיק מאד על אדם, ויש שנזקק הוא לבריחה, ומתת היא לו. ואין לכחד כי משלם אדם מחיר יקר מאד על זה האשכר, נח מאבד מכבודו ומתגולל עירום ועריה, ועדיין, זוכרים אנו לו צדיקותו, שאיש צדיק היה, ותן דעתך – איש. (ועוד תן דעתך על המשפט האחרון.)

ובכל אשר כתבנו עד כה נרמזות מאליהן משמעויותיה הרבות של תיבת ויחל, שעליהן עמדנו בתחילת הדברים. שבנטיעה יש אומץ, תקווה, אמונה, ציפייה, ובעולם שאחרי המבול נוכח מאד המוות, הריק, המרחב. והחליל והמחול אינם נגלים לי, ואולי שם הם, ואני אינני רואה, גם לא בריקודו של השיכור, בשמחתו הריקה, העצובה. ויש לומר שאולי מסתתרת שמחתו בתיבת ויתגל, לשון גיל, אבל אין אני יודע ואין הדברים נדברים בי.

ראשוניות:
שני פסוקים קצרים אלה מכילים חמש תיבות ראשוניות: כרם, יין, וישת, וישכר, ויתגל. שני שמות עצם, שלשה פעלים. עוד יש לציין תיבת ויטע שאמנם מופיעה קודם לכן, אבל נאמרת בה' אלוהים, ואילו כאן נאמרת לראשונה בבן אנוש, והיא קודמת לכל תיבות שמנינו.
ראשית יש לומר כי מקום זה מתאים מאד הוא לתיבות ראשוניות. מדוע? שכן עולם נחרב ויש לבנותו מחדש. פרק החורבן חלף עבר לו, וכעת יש לשוב ולהפיח חיים בכל, וזה בחזקת ראשית (וכמעט בראשית), ועל כן מתאימות תיבות המחדשות עניינים.
ואילו עניינים התחדשו?
א) הנטיעה בידי אדם. שקודם נטע ה' אלוהים גן בעדן מקדם. האל הוא הנוטע הראשון (ומכאן קדושת הצומח, השדה, החקלאות), ואילו כאן נח לוקח על עצמו תפקיד האלוהים, וכמו מגלה לנו שהתגלות האל בעולם הולכת ופוחתת, ועל בני אדם למלא תפקידים שבעבר שמורים היו רק לו. ודבר זה עמוק הוא, וככל שימשיך הזמן ויחלוף, כך ייקח האדם לידיו עוד ועוד מתפקידי האלוהים ומיכולותיו, ונח ראש וראשון הוא לנו בעניין זה ודבר יפה הוא.
ב) כרם, יין. ולא ראינו קודם לכן. מדוע הנטיעה הראשונה היא של כרם דווקא? וביתר פירוט – של ענבים? ונראה כי תיבת כרם מרמזת על מסחר, שמשתכלת מ.כ.ר, לשון מכירה, אבל עם מי סחר נח? אם כן נאמר שהכרמים שלעתיד לבוא ישמשו מקורות כלכלה לבעליהן, שתוצרתם נמכרת בשווקים. אלא שהרבה יותר מזה מסתתר כאן עניין הכרה. ומה זה מלמד? שהכרם, וליתר דיוק תוצריו, יש בכחם להעביר אדם ממצב תודעה אחד (פכח), למצב תודעה אחר (שכור). וזה סוד כחו של היין, ושל חומרים משני תודעה בכלל, שחושפים מקומות חשוכים שבנפש. וכידוע, אם חשיפה ממושכת מדי, הרי שיסתיים הדבר באסון. אבל אם מבוקרת, יכול הדבר לחולל נפלאות בחייו של אדם. זה בעניין אותיות כרם. בעניין מספרים ניכר כי עולה התיבה 260, ומעשר ממנה, 26, ולמי עישר נח מכרמו? לה', שהוא אחד ושמו אחד ועולה 26. כך שנח מכוון לעשר לה' את ה', ומכאן יש לנו ללמוד על חשיבותו של מעשר, ומה למעשה מתחולל, כשאנו מפרישים מכרמנו (יהיה זה אשר יהיה). כלומר על ידי מצוות מעשר משיבים אנו טובה לזה אשר מיטיב, מחזירים לו את קרן השקעתו שלו, ולוקחים לנו תשעה מנים ממנה, וזה יפה מאד. עוד נאמר כי כרם פריו עֵנָב, וזה עניינו עין-אב, וזה עניינו התאוות (אב) אל העין, (והלא מעיין נובע, ועינב משתכל נביעה). אבל באמת קשור הדבר לאותה חשיפה פנימית שדיברנו בה קודם, עין-אב, כלומר נותן עינו באביו והרי זה מסתכל בנסתרות, בעריות, במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וכבד הדבר, ומסביר את שכרותו של נח עד מאד.

יין. מדוע שתייה ראשונה היא של יין? וכי לא שתו בני אדם קודם לכן? וברי כי שתו, אבל לא הקדישה התורה לשתייתם, ואילו כאן הקדישה. ונרמזת הסתכלותו של נח בעניינים גבוהים בחינת נכנס יין יצא סוד. אבל אנו נצביע על יין ישמח לבב אנוש, הנובע (על פי הפירוש הזה במקום הזה) מן התיבות העצומות אדם שת אנוש. שנח הוא בבחינת אדם, ראש וראשון לשושלת בני אנוש המתחילה מהתחלה. אבל בין בני אדם (כללי), לבין בני אנוש (כללי), נעלמו משום מה בני שת, ואין אנו יודעים להסביר מדוע. [יתרה מזאת, יש בני נח וזה כללי ובני ישראל וזה פרטי, אבל אין בני שת. ואולי כאן נרמז בני שת (נסתר), אבל אני אינני יודע]. על כל פנים, בשתייתו רומז נח למחבר הנעלם שבין אדם לאנוש, וישת, ומחמת קוצר השגתי אין אני יכול לדבר בזה עוד, וגם כך הרביתי מדי.

וישכר ויתגל דיברנו בהם במהלך הדיון. ויתגל, אבל, מכיל בנוסף להתגוללות גם גילוי, שמחה והתגלות.
ותיבת אהלה כמעט ראשונית, וזוכרת את יבל אבי ישב אהל ומקנה ועל כן זוכרת גם את קין (מקנה), ומגלה לנו שהגילוי מתחולל בפנים, בתוך אהלה, ובאמת רואים אנו את אברהם יושב בפתח אהלה, את יעקב איש תם יושב אהלים, ולבסוף את אהל מועד, שם הגילוי הגדול ביותר, ושם ההסתר הגדול ביותר. ובגילוי יש לנהוג זהירות (לשון זהר, לשון זהירות), ונח, על אף שגילה בתוך אהלה, לא נזהר מספיק, ובנו חם הציץ ונפגע, ועל כך, אם ירצה ה', בהמשך הדברים.

ואשר חיסרתי יושלם, ואשר פגמתי יתוקן בחסדי אל חי רם ונשא.
הקריאה והקדושה לחי עולמים הרון והרוממות לחי עולמים.
אור לאחד בשבת וישלח (מוצאי שבת ויצא), ז' בכסלו התשע"ד, יפו.

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s