אין איל (בראשית ט', כ"ב)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ

פשט הפסוקים
חם בן נח רואה את אביו במערומיו, והוא מספר לשם וליפת.

התבוננות
וירא חם אבי כנען. מה זאת אומרת? הרי נח התגולל בתוך אהלה, כלומר במרחב הפרטי שלו, ומה לחם באוהל אביו?
א) אפשר שהיה חם באוהל קודם שהשתכר נח. אולי ישב עם אביו וכך ישבו להם שלושה דורות, אב ובן ונכד, ודברו בענייני דיומא או בענייני מרומים, ובמהלך השיחה שתו לשכרה, ונח התגולל, וחם וראה את ערות אביו על כרחו. אולי. במצב עניינים זה, חם חף מחטא המציצנות, מחטא החדירה לפרטיות, שבגלגולים מאוחרים יותר מתגלגל לחטא הגניבה. יש להזכיר כאן את שפירשנו קודם לכן, שחם לא שמר על פרטיות בתיבה, וייתכן כי בא אל אשתו בנוכחות כולם, ומכאן וחם הוא אבי כנען, כזכור. אם נצרף את הדברים נגלה שחם, מטבעו, לא משים לבו על עניין הפרטיות, והוא נוח לשתף את סביבתו בכל אשר הוא עושה, לאו דווקא מחמת הפרעה לסביבה, אלא מעצם היותו. פירוש זה ייתכן שיעלה בנו את המחשבה בדבר טבעו החייתי של חם, שאינו נצרך למרחב פרטי, ואינו מבין את הצורך של הסובבים במרחב פרטי משלהם. פירוש הופכי, שאינו מתאים להתפתחות הסיפור, יציג את חם כיצור עילאי, שהתגבר על אנושיותו, ולכן זנח את הצורך בפרטיות. אלא שפירוש זה חלקי הוא, שכן, כפי שנראה, חם לא התגבר על כל מרכיבי אנושיות שבו, אלא על חלקים ממנה. לו היה צומח למדרגת על-אנוש, הרי שהיה זונח את כל תכונות אנוש שבו, ולא רק את אלה הדורשים ענווה ועדינות.

ב) חם בא אל אוהל אביו. גם כאן קיימות אפשרויות. או שבא משום שנקבעה פגישה, או אולי בא על מנת לבדוק את מצבו של אבא, ואולי סתם עבר בסביבה, ונכנס מבלי שהוזמן. (ברור כי טבעי או נוח לנו לחשוב שכל בני המשפחה התגוררו במקום אחד, או לפחות בסמיכות זה לזה, וכי היו הם זה במחיצתו של זה בכל העיתים. אבל ייתכן שלא כך היה כלל וכלל). אם בא על מנת לבדוק מצבו של אביו, מתוך דאגה, הרי שבא להיטיב, ונמצא פוגם, ופירוש זה מקל.
אבל אם נכנס אל אוהל אביו בלא הזמנה, וראה את ערוות אביו, הרי שפגם. ובמה פגם? מה פגם הוא לראות ערוות אדם בכלל, וערוות אביך בפרט? ובכלל, פגם עריות, מהו?
ויש לך לומר שכל ענייני עריות שבעולם שאחרי המבול, הלא הוא עולמנו שלנו, נמשכים ממעשה זה של חם ונח, והם נושאים עמם שאריות זכרון מן הגן, שם חטאו חוה, נחש, אדם. כעת נתבונן בשמות, ונראה כיצד חם ונח משמרים את אותו הזיכרון, אבל פחות: חם "זוכר" בשמו את אות ח' של חוה, את אות מ' סופית של אדם ומכאן שהוא לבדו מייצג זוגיות שנפגמה וכן את הגירוש מן הגן, וזה נמצא בהתאמה לקללת כנען שתבוא אחר כך. חציו השני של העניין, נח, זוכר את שתי אותיות ראשונות של נחש, ומכן שהוא מייצג את המדיח, המפתה. כאילו באים השנַיִם, חם ונח, לחזור על החטא ההוא, אבל בגירסה אחרת, לא תוך-גנית, כי אם חיצונית, לא ראשונית כי אם שניונית, ותחת יחסי איש-אישה, שכבר נקבעו כבעייתיים, מקלקלת גרסתם את יחסי אבות ובנים לעד, או לפחות עד אשר ישלח לנו את אלִיָה. זה באשר לאותיות שהם זוכרים. אבל עלינו לבדוק אילו אותיות שוכחים השניים, והנה אלה הן: הוא שד, וזה עניינו של פגם עריות. שד הוא, שד פנימי, שלעולם אינו מרפה, והוא מלחמתו הגדולה ביותר של אדם בעולם שבכאן, שכן עומד הוא עומד בפתח השער אל החיים, הוא השער אל ציווי ראשון ואל ציווי אחרון, ועל מנת שנבוא אנו בזה השער, ונצא חיים מצדו השני, יש לנו לעבור את אותו שד, ואין אנו יכולים להכריעו. רק מתי מעט, ל"ו יכולים, ועליהם העולם עומד.
וזה עניין עריות בשורשו.
ועדיין אין אנו יודעים מה פגם חם. והנה פגימתו בראיה, שכתוב וירא חם אבי כנען כלומר וירא חם: ומה רואה? אבי כנען – ואם נבין את תיבת כנען על דרך נענוע – הרי שראה את אביו כמנענע. על זה יצא קצף, וחם נענש על טפשותו, על חוסר הבנתו, על עיניו שראו ולא ידעו מה ראו, שכן נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח, ואין זה עניין לבנים לראות אבותיהם בירידתם ממדרגתם. ומובן שבעוברו על זה האיסור, הרי שפגם מיניה וביה בכבוד הוריו, ומוסיף חטא על פשע, ששכר מצווה מצווה, ושכר עבירה עבירה.
שאלה מתבקשת מאליה במקום זה היא מדוע כתבה תורה חם אבי כנען, ולא הסתפקה בתיבת חם לבדה. [שהרי ככל שידיעתנו מגעת, לבד מן התשעה (נח ואשתו, שם חם ויפת ונשותיהם, כנען) אין אנשים חדשים בעולם. ואם כך, הרי שאין לנו אפילו אפשרות לטעות בזהותו של אותו חם הרואה את ערוות אביו]. והנה זה העניין עונה על השאלה, ומענה קשה הוא.

ויגד לשני אחיו בחוץ ששני האחים היו בקרבת מקום, מחוץ לאוהל אביהם, ולא נכנסו פנימה ללא רשות, ולא אבו לחלל כבוד אביהם המתגולל בשכרותו, בעצבונו ואולי בדכאונו.
ומה הגיד לשני אחיו? מלה אחת אמר: בחוץ. שידעו השנים על חולשת אביהם, אבל שתקו בה, והוא אמר: בחוץ שראהו אוחז בחיצוניים, ולא סתם אמר, הגיד, ותפש אביו בקלקלתו, ולא שמר לעצמו, והלך רכיל בעמיו, ממש, ועוד חטא הוא לו.

פסוק קשה מאד הוא. ולוואי ולא ידעתיו כלל.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
השיר והשבח לחי עולמים, התהילה והתפארת לחי עולמים.
אור לשלישי בשבת בשלח, ו' בשבט התשע"ד, יפו.

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s