אין איל (בראשית ט', כ"ג)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו

פשט הפסוק
שם ויפת לוקחים מלבוש כלשהו ומכסים בעזרתו את אביהם, מבלי לראות את מבושיו החשופים.

התבוננות
ויקח ביחיד ולא ברבים, על אף ששנים היו, שם ויפת. ומה זה? מלמד שהיו שניהם פועלים כאיש אחד, על מנת לתקן חרפת אביהם.
קריאה אחרת, וזה רש"י – שהיה שם מתאמץ יותר ועל כן עליו מוסב הפועל ויקח. שם לקח, ויפת נספח אליו; שם עיקר, ויפת טפל. למה שיאמר רש"י דבר מעין זה? שתיבות התורה מלמדות: שמלה ,ישימו ,שכםשניהם, וכל התיבות מכילות אותיות ש"מ. תיבה ראשונה בתחילתה, שניה באמצעה, ושתי אחרונות תחילית וסופית. ואותיות נלוות כדלהן: בתיבת שמלה: ל"ה. בתיבת וישימו ו"י, י"ו, אותיות שם הוי"ה, בתיבת שכם כ' אמצעית, מלמד שהיה כופף עצמו, ותיבת שניהם אותיות נהי באמצע שהיה הולך ובוכה ומצטער, ועולות בגימטריה 65, שם א-דנ"י. ועל תיבת שכם נוסיף כשם, שנהגו כעצתו.

את השמלה
מיודע. השמלה. וכי שמלה אחת היתה? וכי שמענו שמעה, שהיא מיודעת לנו? ויש לנו לומר שהיתה זו שמלתו של נח והיתה מיודעת לבניו. והיה שכור עד כדי כך, שהשאיר כסותו מחוץ לאהלו, אבל התגולל בתוך אהלו. וחם ראה השמלה בחוץ, ובכל זאת נכנס אל אהל אביו. ועל חטאיו מצטרפת גם מידת הטפשות, מה זה עשית, חם? הרי ראית שלמת אבינו מחוץ לאהל, ומדוע היה לך להכנס ולראות במו עיניך את אשר לא לך? ועל כן ענש לו מאד.

וישימו על שכם שניהם גם זה דורש הסבר. לשם מה נדרשים שני גברים על מנת לשאת פיסת בד? מדוע לא נשא אחד מהם שלמת נח בידו? הרי מלבוש הוא, ואין משקלו מעיק.
ועוד יש לשאול האם צעדו בטור, גבו של אחד מופנה אל פניו של השני, או שמא הלכו זה לצד זה? שבמקרה הראשון שכם ימין לבדה או שכם שמאל לבדה, ובמקרה השני, על שמאלו של אחד ועל ימינו של אחר.
וישימו מלמד שלא היו אחדים עוד במעשיהם. תחילה ויקח, שעשו כאיש אחד, וכעת וישימו – שניים, נפרדים. אם כך, נשאל מה קרה בין לקיחת השמלה לשימתה על השכמות? והנה לא נאמר שכמות אלא שכם. וכי שכם אחת להם? הרי לכל אחד שכמו, כשם שלכל אחד גופו.
אם כן נסיק כי תחילה היו מאוחדים ברעיון, שהיה ברור לשניהם כי יש לתקן את המצב הקיים, ולכסות על מבושי אביהם. על כן כתבה תורה: ויקח. אחר כך, לשם השלמת המשימה, נעשו מאוחדים בגופם, ועל כן שכם, ולא שכמות. ואף על פי כן יש כאן פירוד, והוא בתיבת וישימו כפי שכבר ראינו, וכן בתיבת שניהם, וכאן, במקום זה נחלקו אם לשאת השמלה כך או אחרת ואם לצעוד כך או אחרת, וכיצד יש לגשת לעניין. אבל התורה אינה מרחיבה כאן, משום שלא היה הפרש לכאן ולכאן בחינת זה וזה דברי אלוהים חיים, והלכה כך או כך, ואין זה משנה כלל, שאת העיקר למדנו: שמעשים – סופם נעוץ בתחילתם ותחילתם בסופם בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה"; שעל מנת להוציא לפועל איזה דבר יש צורך באחדות בשלב הרעיון, ויש צורך באחדות בשלב הסופי, שלב המעשה. אבל בין זה לבין זה, יש מקום לכל אחד מבעלי העניין לבטא את עצמו, את דעתו, האופן שבו הוא רואה את הדברים, ואף לפעול למען כיוונו. ומשנסתיים שלב זה, ונתקבלו החלטות (גם אם לא פה אחד), יש לשוב ולפעול כאיש אחד למען מטרה אחת. ויפה זה הדבר העולה בנקודה זו.
וחיזוק מן המספרים: וישימו על שכם שניהם עולה בגימטריה ויכסו את ערות אביהם, (1237) וכך שני חלקי הפסוק מתאחדים במספר, שהרעיון וביצועו מתאחדים בנקודה. וסכום הספרות 1+2+3+7 עולה 13, וזה אחד והרי בזה עִסקנו, ואפשר כאן להפליג עוד, ואם חפצה נפשכם, הפליגו, וה' יהיה עמכם.
אין כמו התורה שלנו, אין ולא יהיה. אחת היא לעולם.

וילכו אחרנית
פשט הוא שהלכו לאחור, על מנת שלא יראו את אביהם בכלימתו, וכאן נראית יפה הקרבה שבין כלימה וגלימה. אותיות חיכיות כ' ו- ג' מתחלפות (זכוכית/זגוגית, למשל), ורואים איך גלימתו של אדם מסתירה את כלימתו. בפסוק זה רואים יפה שמשהוסרה הגלימה, השמלה בלשון הפסוק, הרי שנתגלתה הכלימה, והאחים/הבנים באים לכסות עליה.
אבל מעבר להליכה לאחור, מה לב העניין כאן? מה זה וילכו אחרנית? ופירוש זה גורס כך: משנזדקן נח, קל היה לבוא לידי זלזול בו. על שכרותו, על גילו, אולי על שטיונו. ואכן כך נוהג בו בנו חם. אבל שני האחים האחרים, הם לא באים לידי זלזול, משום שהם הולכים אחורנית בזמן. הם זוכרים לאביהם את שנותיו היפות, את עצם העובדה שצדיקותו היא שהצילה את חייהם, ואת חיי כלל בעלי החיים שבעולם. הם זוכרים לו שאיבד את כל אשר ידע והכיר, הם זוכרים לו את עברו המפואר, וכך, בזוכרם אלה הדברים, יכולים הם לכבד אביהם, ולחמול עליו, תחת שיבואו לידי זלזול וכעס.

ויכסו את ערות אביהם
כיסו ערוותו, אבל גם עֵרוּתוֹ. שהיה במצב מעורר, ואין לראות. ובפסוק הקודם קראנו שחם רואה ערות אביו, ולא פירשנו עֵרוּת, וכך עלינו להוסיף שראה גם ראה, ואף התיירא, שכתוב וירא, וניתן לפרש לכאן ולכאן. פשט אומר: ראה. ראה את אביו בעוררותו. אבל אם נדרוש נוכל לומר התיירא ואז נשאל מדוע. מה היה לו להתיירא מן המצב המעורר של אביו? ונכתוב כאן רק זאת: נח – איש תמים היה, צדיק יסוד עולם. ועוררותו, כעוררותם של צדיקים, מזעזעת מוסדי ארץ. וחם, בהיותו חם, לא ידע כיצד לתקן, אבל שם ויפת ידעו. ועל כן אמר להם את שאמר, והם באו לתקן. ומכאן שחם זכאי, שפחד מאד, וכוונתו היתה טובה. ונמצאנו טוענים בעד חם (קודם טענּוּ נגדו), וזה חשוב למצוא נקודת זכות אצל כל אדם, בכל הכח יש לבקש על מנת למצוא, שאם לא כן, לא יבוא אותו אחד על מקומו לעולם, והרי זה בדיוק תיקונו של אדם.
ואומר הפסוק: לעיני הגוים גלה צדקתו זכר חסדו ואמונתו: שהתגולל לעיני חם, וכתוב גלה צדקתו זכר ואז- על פי פירוש זה במקום זה, שם ויפת הם הם חסדו ואמונתו, וזה פירוש יפה. (ויש בזה עוד הרבה מאד, ומי שיזכה יצלול וישלה.)

אביהם פשט: אבי שניהם, שעשו שכם אחד, ופעלו כאחד כשם שכתבנו מעלה. ושאינו פשט: אביהם גימטריה נח. וחם ראה ערות אביו, גימטריה חוה. ואיפה כאן אדם (45)? ה"ם שבתוך אביהם. והאלוהים? אב"י שבתוך אביהם, שעולה 13, וזה אחד. והנחש? מסתתר בין נח לשם. והנה באה תורה לתקן החטא ההוא, ולהתחיל מחדש יישובו של עולם, ונפתלות הדרכים לתיקון, אבל אלה הן הדרכים, ומי החכם שיחלוק על הדרך?

ופניהם אחרנית
וילכו אחרנית ופניהם אחרנית. ברי כי עד שהגיעו אל אביהם המתגולל הלכו לאחור, אבל אז היו צריכים להסתובב אליו, על מנת לכסותו. והסתובבו אליו לשם כך, אבל דאגו שהפנים לא יופנו אליו, כי אם העורף. ופעלו "על עיוור", אבל מתוך ידיעה גמורה היכן עליהם להניח השמלה, על מנת להסתיר גילויו. זה באשר לעלילת הדברים. אך מה באשר לשתי התיבות ופניהם אחרנית? מה הן באות ללמד? ונראה לי לומר כי הן באות ללמד את סוד הסודות ויסוד היסודות שעליו נבנה בניין האדם, וכבר דיברנו בו הרבה ועוד נשוב ונדבר בו לעד: סתירה. פניהם זה פנים, מה שנמצא מלפנים, חזית הדברים. ואת הדבר הזה, שנמצא מלפנים, הם הפנו לאחור. נמצא שעל מנת להסתיר היה עליהם לסתור. הפעולה המקובלת ביחס בין בנים לאבות, היא שהאבות מכסים על הבנים. גם מבחינת הגנה, גם לוקחים עונש הבנים על עצמם (עד בר מצווה), וגם בבית, כשנרדמים הקטנים, והאב נושאם למיטה, ומכסה אותם באהבה. אבל היפך הדברים נדיר הוא, ועל מנת שיבואו לעשות בשלמות את אשר הם עומדים לעשות, יצרו שם ויפת סתירה פנימית, בין הפנים לבין האחור, מה שאפשר להם לפעול נכון בתוך סיטואציה שמטבעה זרה היא להם. וזה באשר לגילוי הדברים לעינינו אנו. ובפנימיות – שהסתירה מקור חיים היא, ועליה עומדת האנושי, ואם נעדרת היא מן התיקון, הרי שאיננו שלם. ועל כן.
עוד: זהו שורש הדברים שאחר כך נגלים בנקרת הצור: וראית את אחרי ופני לא יראו, דברי הקב"ה למשה. לא פנים בפנים כי אם פנים באחור, שכן לא יראני האדם וחי. ומכאן שאב כאל בפני ילדיו (וזה למדנו גם קודם, מן המספרים, שאדם ואלהים התאחדו באביהם), וטוב להם שלא יחשפו אל סודותיו, שעלולים הם לבוא לידי בלבול, ולידי ביזוי וזה חמור מאד. ועל כך דברי החכם:  במכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן – אין לך עסק בנסתרות. פירוש במכוסה ממך – מה שאתה עצמך כיסית, וזה פונה ממש אל שני האחים, ומדריך אותם באשר לאופן פעולתם.

וערות אביהם לא ראו וטוב שכך.

שבח והלל לה' יתברך על אלה הדברים שפיעמו בי.
ומה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן אמן ואמן. והרבה כאן מקום לחסר ולפגם.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.
אור לשישי בשבת תצוה, ז' באדר א' התשע"ד, יום הולדתו (3406)ויום פטירתו (3286) של משה רבנו, איש הנצח, ההוד והיסוד, איש הבינה והברכה והחסד, איש גבורות ותפארות, אור האורות ויסוד היסודות, עבד ה', בחיר בני האדם, אהוב לבי האחד, שמכחו אני יונק, ומבארו אני שותה, וזה הפירוש שלו הוא.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, כללי, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s