שבת מקץ/ראש חדש/ו' חנוכה (נכתב פעם, מזמן. אבד. נמצא. העתק-הדבק)

1.
עמוסה היתה השבת.
2.
ההוא חלם, ההוא פתר, ההם באו, ההוא לא בא, תלכו, תבואו.
משהו, התורה הזאת.
3.
אבל אני יכול לחבר בין שלוש המלים שבכותרת.
מקץ – לשון יקיצה, התעוררות.
ראש חודש – לשון חדש, התחדשות.
וחנוכה – אור קטן, אור איתן.
4.
אומרת המשנה:
על שלוש עברות נשים מתות בשעת לדתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר.
5.
זה די פשוט, בעצם.
הפרוש הרגיל, היום יומי, הקורבני, אומר שנשים מתות בשעה שהן יולדות, כי הן אינן מקיימות את המצוות הללו בקפידה.
אבל באמת אומר הכתוב כי על מנת שאשה תתעורר, תקיץ מתרדמתה, ותראה סוף סוף את המציאות נכוחה, ותדע את האלוהים, עליה לקיים דבר אחד בלבד (ולא שלושה, כפי שניתן לחשוב).
על האישה לזהור. זהירות לשון זוהר.
כך, ורק כך, מבטאת האישה את צלם האלוהים שבה. שהיא נבראה בערב שבת, בין השמשות, וזוהר גדול נגה עליה בעת הבריאה, וכאשר היא באה לקיים מצוות אלו – עליה לזהור כמו פעם, אז, כשהיינו ילדים בגן.
6.
כל עצמותיה תאמרנה: אני נידה. ואנשים יבושו להסתכל בפניה, כי יפה היא, כי זוהרת כזוהר הרקיע. וכולם ירצו לגעתה, לדעתה, אבל היא תאמר להם – לא! אתם מנודים ממני, שאני יקרה לה' מכל אשר ברא והפליא לעשות. היא המנדה, לא המנודה. מסוכנת למגע היא, אש אוחזת בה, מאירה אותה פנים וחוץ.
עד שיום אחד היא הולכת למקווה, מכבה את האש, איננה זוהרת כל כך, רק מעט, ועכשיו היא מתירה לבעלה לבוא אליה, כדרך כל בשר, ולאהוב אותה מאד מאד.
7.
חלה מצוות נתינה היא. רבים האנשים שקשה עליהם הנתינה. הם אינם יודעים דבר ואינם מבינים דבר. אין דבר קל יותר מן הנתינה. ולא זו בלבד, אלא שחיוני הוא לתת, ולמנוע נתינה משמעו סבל ואפילו מוות, במקרים קיצוניים. כל שצריך לעשות זה לחשוב על מתן שתן. ככה קוראים לזה. זה מתן. זו נתינה. עד כדי כך חשוב לנו לתת.
על האישה הנותנת מן החלה שהיא אופה לבני ביתה, לזהור בנתינתה. שלא תחמיץ פניה, ושלא תדאג למחר.
אבל אלה הם רק פני השטח.
נאמר בתורה: ראשית עריסותיכם חלה (במדבר ט”ו, 20). (במקור: עריסתכם)
זו המיטה, העריסה שלנו.
הפרשת חלה זה לפרוש מן המיטה, מן האהבה. זה קשור קשר הדוק לסעיף הקודם, כי אין הרבה סיבות לפרוש מן הדבר הזה, (אלא אם אתם אני, וגם אז אין ממש סיבות, רק נסיבות).
חלה לשון חלול. זה לדאוג לכך שנהיה נקבים חלולים, שיוכל אור לעבור דרכנו, ולא נהיה תקועים עם אור ישן ומרקיב. שנקבל על מנת לתת, וניתן על מנת לקבל, ולא נעצור את התנועה הברוכה והמופלאה הזאת בתוכנו כי “אני לא יודע/יודעת לתת/לקבל”.
אני מכיר את זה היטב. (ובעצם, לעצמי אני כותב. תמיד. לפעמים גם לה)
גם אתם מכירים, אני בטוח.
על כל פנים, לזהור בזמן הפרישות.
8.
הפעם אתחיל מן הסוף:
הדלקת הנר זה לזהור כשאת מדליקה אותו. לזהור. הולך להיות מה זה כיף. אש. אני זוהרת כחמה, אני חמה כזוהרת.
לא אני עייפה, לא בא לי, עזוב אותך, טוב נו.
לזהור.
כשאישה זוהרת במיטה, מחוץ למיטה, ובשעת האהבה, וכאשר היא פרושה מן האהבה, אז היא מוכנה להתעורר. להוולד. אני לא מדבר כאן על להיות זוהרת על מנת שתהיי בת זוג מושלמת לגבר שלך, וכשאת תקיימי את חלקך, יזרח האור שלו, ותהיו מלך ומלכה המושלים בממלכתם בגאון. זה נחמד, אני מודה, זה מושלם, אבל זו רק תופעת לוואי למצב של התעוררות פנימית של האישה שבי. זו שכל כך רוצה לצאת, ואני דואגת לדכא אותה כל הזמן כמעט.
אז, אומרת המשנה, לא תמותו בשעת לדתכן. זה אינו הרגע שאשה כורעת ללדת, זה הרגע שבו היא נולדת. זה רגע קדוש, וגם מסוכן. ואישה שמנסה להוולד, ראוי לה לדעת, שעליה להכין עצמה ללידתה שלה. וזה אומר לזהור.
אני מפרש משנה שמעצבנת את כל הנשים שאני מכיר, כמעט. (אני מכיר פחות משתי נשים, כך שאינני סטטיסטיקאי מוצלח לעניין זה. אבל זו משנה מעצבנת בקריאה ראשונה, תודו).
זה קשור ליקיצה, כמו שנאמר בתחילה.
להתחדשות. זוהי התחדשות מתמדת, כל רגע ורגע. זה נפלא ומחייה, והחיים הם אחרים מאד בצורה הזאת. אחרים מאד.
וזה קשור לאור.
פשט, כשאת בבית, מדליקה נרות שבת, אז לזהור. לא למהר, לא למאוס, לא כלאחר יד, לא כי צריך.
לזהור.
שזוהר זה הכנה להתעוררות הנשית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s