אין איל (לבירור מעשה רבה ורבי זירא בסעודת פורים)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

אמר רָבָא: חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רָבָּה (אדם בשם רבה) ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא.
למחר בעי רחמי, ואחייה.
(מגילה, ז, ע"ב)

ובעברית:
אמר רבא: חייב אדם להתבשם (להשתכר) בפורים, עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים זה עם זה. השתכרו. קם רבה ושחט את רבי זירא.
למחרת ביקש רחמים, ו(זירא) חזר לחיים. (מסכת מגילה, דף ז', עמוד ב')

מוקשה הוא מאמר זה ולא ידעו חכמינו לשם מה נאמר, ולמה הוא מופיע.
ואמרו שבא מאמר סותר, שחייב אדם להשתכר, אבל לא להלכה, ובזהירות, למען לא יקרה דבר כה קיצוני כמו בסיפור, למשל.
ועוד אמרו שלרבה יצר אלימות מפותח, כי נולד במזל כזה וכו'.
ועוד נאמר כי לא שחטו ממש, והיה זה למראית עין.
ותמהו חכמים בעניין ואין פותר, והנה בא זה הפירוש לבאר כפי יכולתו:

בפתח הדברים מצוטט החכם רבא, האומר כי חייב אדם להשתכר עד שלא ידע להבחין בין רע (ארור המן) לטוב (ברוך מרדכי). עד כדי כך. עד אשר יבטל ממנו כל שיפוט ערכי ומוסרי.
ורמז שארור המן וברוך מרדכי, שניהם עולים בגימטריה למניין זהה (502), כלומר מתקיימת בהם איזושהי מידת שיתוף. ואעפ"כ, עלינו לדעת להבדיל בניהם, שהרי בני אדם אנו, וציווי מוסרי כלשהו עומד בבסיס התנהגותנו בכל עת. אבל הציווי שבכאן אומר שעלינו להגיע אל מעבר למוסר, אל מקום שבו טוב ורע בטלים. ומקום זה נושא בשורה הוא, ועל כן בשר (502), ורומז מבשרי אחזה אלוה, מבשרי ממש, גם אחרי שחיטה, ומיד נראה.
נשאל שוב: מה אומר רבא? שעלינו לבוא אל מקום שטרם נודע בו הטוב והרע. זה גן עדן טרם חטא, לפני שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע. עידן התמימות המוחלטת, לפני היות מוות בעולם, וכל הבריאה עומדת על מכונה, ניצבת טהורה, החיים מפכים בכל, ואין צער נודע כלל. ובסעודת פורים, כך אומרים חכמינו, טוב לו לאדם שיבוא לתודעה חדשה שכזאת, שהיא ישנה ביותר (טרם הגירוש מן הגן), וחדשה ביותר (ולה אנו מצפים), ועל כן – שטוב לו שיבוא אל תודעה שכזאת – חייב הוא להשתכר עד כדי כך. (והסיפור כמות שהוא מאפשר לכתוב אפילו עד מוות.)

מיד אחרי הדברים האלה מסופר סיפור השחיטה.
ובאמת מוזר ומוקשה הוא, ומה לנו ולו בכלל?
אלא שכך הוא:
עדלאידע זה עניין אי־הידיעה, שכך מעידה המילה על עצמה, וזה ברור. יש ידיעה, ויש אי־ידיעה. ואי־הידיעה גדולה היא לאין שיעור מן הידיעה. ויעשה אדם רשימה של כמה דברים נודעים לו (וודאי ארוכה תהיה), וכמה שאינם נודעים לו (מסדר ראשון, שיודע שאינו יודע, למשל, אינו יודע שם שכנו מן הקומה התחתונה, או מה שטחו של כוכב הלכת לשעבר, פלוטו, ויגלה שאינו יודע עניינים לאינסוף). אחר כך יערוך רשימה של דברים שאינם נודעים לו מסדר שני (שאינו יודע שאינו יודע, ותהא זו רשימה קצרה במיוחד, על אף שמכילה פרטים לאינסוף, והוא גדול ועצום ורב מן האינסוף הראשון), עד שיקבע בלבו העניין שמה שיודע זעיר מזעיר הוא מאשר מה שאינו יודע. ויתנחם בזה שכך הוא אדם, מעט המחזיק את המרובה, ואין להיעצב על קוצר הידיעה, שכך בדיוק אנחנו, והזמן ממלא את הפער.
מה נותנת לנו אי־הידיעה?
א) חזרה לגן עדן, כשם שאמרנו.
ב) ומשה לא ידעכי (אז) קרן עור פניו. שההארה נראית לעין אדם, באשר אדם בא אל הלא־נודע. ומשה הלך אל הלא־נודע, הוא ה' יתברך הוא הוי"ה אלהי ישראל, ובא אל מדרגת אי־הידיעה, וקרן עור פניו.
ג) עוד ממשה, זה מקום קבורתו שלא־נודע. שמשה קבור בלא־נודע. שעלה אל האלוהים, עלה אל מקום קבורתו שלו, ומשם הביא התורה.
(כך שבסעודת פורים, בבואנו אל הלא־נודע, נמצאים אנו עולים אנו אל הציון של בחיר בני האדם מאז ומעולם ולנצח נצחים, ומשתטחים על הציון, ומבקשים למען ישראל ולמעננו אנו, וכל זאת בלא שנדע כלל).
ד) חומש דברים, א', ל"ט – וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ – הווי אומר – אלה אשר אינם יודעים, הם אלה אשר יבואו שמה (שמה זה משה, זה הציון, זה ארץ ישראל ובחינותיה), והם אלה היורשים. (וגם בפרק ל"א, י"ג עניין דומה);
וכן ניתן דעתנו על כך שנאמר לא ידעו היום טוב ורע, כלומר התורה מכוונת כאן לא לאי־ידיעה כללית, אלא לאי־ידיעה ספציפית – אל אי־ידיעת טוב ורע, ובלשוננו שבכאן – ברוך מרדכי וארור המן. ומכאן שנוכל לדרוש שהדברים נאמרים ביום י"ד באדר, בעת סעודת פורים. שהבנים אינם יודעים בין טוב ובין רע. [וזאת על אף שאומר הכתוב בעשתי עשר חודש באחד לחודש, הווי אומר א' בשבט. ובמקום שיש סתירה, שם אנו חיים.]
ה) חומש שמות: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה על מנת לבוא אל אי־הידיעה, יש לבוא שמה (זה משה, שוב), ואז תבוא ידיעה בחינת אחדות שאין הפרדה כלל, וזו גאולת עולם.
ועל ענייני משה נוסיף את המדרש: משה מן התורה מנין? ותשובה לשאלה: בשגם הוא בשר, כלומר תיבת בשגם מעידה על משה, ואומרת שהוא בשר (גימ' 502). ומכאן שארור המן וברוך מרדכי ומשה (בשר), כולם בחינה אחת באי־הידיעה, שעולים לאותו מניין. ועוד הרבה נפלאות בזה.
ו) וגם לא ליודעים חן (זה קהלת). נדרוש: וגם לא – ליודעים חן. כלומר ה"לא", השלילה, חן היא ליודעים, שיודעים שאי־הידיעה גדולה מן הידיעה, ודרך אי הידיעה יבואו אל חכמת ח"ן, ואל בחינת גאולתם.

כל זה בענייני אי־הידיעה, וכמה גדולה היא מן הידיעה.
(ויש גם אזהרה מפני אי־ידיעה שמובילה לשטות רבה, שנאמר לא ידענו מה היה לו, ועשו עגל בשל אי־ ידיעתם. ויש כאן צורך לפרש לעומק, ומי יתן ויעלה מלפנינו ביום מן הימים). 

כעת, על מנת לבאר את מאמרו של רבא, באים שני חכמים אחרים, ששמותיהם רבה ורבי זירא.
רבה – זה גדול. לשון הרבה. זה הלא־נודע.
זירא – זה קטן. והרי ז(ע)ירא שמו. וזה הידוע, הנודע.

בפורים, בעת מסעם עד הלא ידע, נעלם הקטן בתוך הגדול, נעלם הנודע בקרב הלא־נודע. זה עניין "השחיטה" ששחט רבה את רבי זירא.
שכל ימות השנה כלואים אנו בחליפות שתפרנו לנו, ולהן קוראים "אני". אני נחמד, אני טבח, אני לא יודע, אני עורך דין, אני חשוב, אני יפה, אני אפס, אני לא יכול, כן יכול, אני כך וכך, כראות עיניכם.
ובפורים (לשון פ.ר.ם) פורמים אנו חליפותנו, ואנו כל אשר נחפוץ להיות. אנו מוצאים אל האור את כל אשר לא העזנו להיות. שאותו הדבר שלא העזנו הוא בתוכנו, רק מוסתר, לא־נודע. על כן מתחפשים אנו, לשון חיפוש. ששואלים את עצמנו האם מצאנו את ייעודנו, האם הגענו אל המקום אותו אנו מחפשים? וכן לשון חופש, שחופשיים אנו סוף־סוף, וליום אחד בלבד, מאותם מוסרות האוזקים אותנו אל בחינת רבי זירא שֶׁבָּנוּ, אל האני הקטן, הנודע. (וברי כי מידת חשיפה נחבאת בשורש חפ"ש גם היא. חש"פ – חפ"ש). ומשהשתחררנו, הרי באנו אל בחינת רבה שבתוכנו, ואין אנו יודעים עוד מי אנו ומה אנו, ותמהים על עצמנו: מיהו זה ואי זה הוא? וכך נכון ביום פורים.
ועל־כן כתב רבי זירא, כלומר השמיט אות עי"ן מתוך זעירא. מה משמעות השמטת העין? שהעין – שהתרגלה לראות את הדברים באופן מסויים – מפסיקה לראותם באותו האופן, והיא מאפשרת כעת התבוננות חדשה. ר' זירא אינו רואה עוד את עצמו הקטן, הנפרד, אלא את העצמי הגדול, האחד. את בחינת רבה.
ועל־כן קראו רבי זירא, שיש בו ריבוי עניינים זעירים, ואין הוא משכיל לאחדם לכדי אחד גדול ושלם – רבה.

ועוד על־כן בהדי הדדי – מעורבבים זה בזה. וכשם מעורבבים זה בזה, הרי שהקטן נעלם ולא נראה עוד, בחינת מת. ובאמת לא מת, רק שקיומו המוכר לו פסק, וזה בחינת מיתה, (אבל לא מוות במובן היום יומי).
ואחר כך שבים ונפרדים, זה חוזר למקומו, וזה חוזר למקומו, והכל בא על מקומו בשלום. לצורך המחשה נחשוב על טיפת מים אחת – קטנה, נפרדת, זעירה, היא רבי זירא, הנופלת אל הים הגדול, זה רבה. קיומה הנפרד פסק, ואין היא עוד קטנה, אלא נתונה בהדי הדדי בנרחב לאין שיעור. זה עניין "השחיטה", שהיא התכללות של הנפרד בכללי. וזה גם עניין כלולות – שהחתן והכלה – שהיא הכוללת – נכללים זה בזה – ותהליך ההתכללות הוא אשר מביא תולדות לעולם, מביא חיים.
וזה בדיוק אשר קורה בסיפור:

ולמח"ר בעי רח"מי
נתרגם: ולמחרת ביקש אהבה. (רחם בארמית משמעו אהבה).

שתיבת מחר שכלה אותיותיה (בבחינת תחפושת) והפכה לרחם ואז חזר רבי זירא וחי, ברחמים, הלא הם אהבה, כי רחם עניינו אהבה ללא תנאי. וזה נתקיים ממש ובפועל – שהשם שהעניק רבי זירא לבנו – אהבה הוא. (ועל מנת להיות מובן לחלוטין: רבי זירא קרא לבנו בשם: אהבה). כלומר רבי זירא קורא לבנו על שם אותם הרחמים שביקש עליו רבה, שישוב ויחיה. שהיילוד – אהבה – זוכר בשמו את מעשה הנסים שנעשה לאביו. אותו היילוד והרחם שממנו בקע מתאחדים בשמם, ממש כשם שהתאחדו רבה ורבי זירא "בשחיטה", ולמעשה נכללו זה בזה, כחתן וככלה.

[טיוטת דברים אחרת: ובאמת בנו של רבי זירא – שמו אהבה – וכך נתקיים בו ממש  שהמשיך להתקיים באהבה ממש, שזרעו נקרא אהבה. ומשהוליד בן, חזר זירא, ואנו עימו, אל היום־יום ואל טרדותיו, אל העבודה, אל בית־הספר, אל החשבונות, אל כל הקטנוני והזעיר המהווה את מרקם חיינו.
וכאן לקח הדברים: שבבואו אל הלא נודע, אחרי שעבר אדם את כל המשוכות והמכשולים שבדרך, ופרם עצמו, והסיר הבגדים הצואים, והוא עומד עייף מת אצל הלא־נודע, על ציון משה, שם יבקש אהבה ורחמים.]

ומכאן שאפשר לקרוא את כל הסיפור כמעשה נסים, שביקש רבי זירא בן (חיים, המשכיות לחיים), ולא היה לו, והלך אצל החכם הגדול רבה, שייתפלל עליו שיבוא לו בן, וזה ערך סעודת מצווה, ומסעודת המצווה הזאת קיבל זירא את אשר ביקש (ולמחרת ביקש אהבה) – ואחייה – ובאו לו חיים, בא לו בן יורש,  וקרא לבנו בשם אהבה, שכן זכה להתבטל בתוך האחד הגדול, וזכה לדעת בבשרו ממש שזוהי משמעותה של אהבה. ביקש אהבה, קיבל אהבה. ויפה הדבר עד מאד.

ועל זה נאמר כי לעת הגאולה עתידים כל המועדים להיבטל, ופורים לא ייבטל, כי בגאולה נעמוד כולנו חשופים זה מול זה בתוך הלא־נודע, ולא בבחינת נפרדים, ולא נבוש עוד ולא נכלם, ולא נהיה עוד בחינת מה שאנו עכשיו, בחינת זירא, רק בחינת מה שאנו בנצח, בחינת רבה, וזה עניין לא ייבטל פורים לעולם. (כלומר, גאולה זה פורים. פורים זה גאולה.)

ועוד יש לכתוב על פורים, שעמוק הוא מאד־מאד, ואין עמוק ממנו, ונאמר בתהלים חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק שהנה התחפושת, החיפוש, היא שמביאה אדם אל קרבו, אל עומק לבו.
ויש עוד רב לדון בזה, ומי שירצה יוסיף וילמד, ותבוא עליו ברכה.

שבח והלל לה' יתברך על אלה הדברים ששטפו בי.
ומי יתן ויניחו דעתם של תוהים.
יום ב' בשבת שמיני (פרה), ט"ו באדר ב' התשע"ד, שושן פורים בירושלים ובערי חומה, ואולי גם כאן, יפו.

אמר רָבָא: חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
רָבָּה (אדם בשם רבה) ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא.
למחר בעי רחמי, ואחייה.
(מגילה, ז, ע"ב)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פורים, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s