אין איל (בראשית ט', כ"ה – כ"ז)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו: ויאמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו

פשט הפסוקים
נח מקלל את כנען ומברך את שם ואת יפת.
קללת כנען – עבד לאחיו.
ברכת שם – ברוך אלוהיו.
ברכת יפת – יופי והסתופפות באהל שם.

התבוננות
נראה מיד כי הפשט מבקש התבוננות עמוקה. איזה מין ברכות הן אלה? מה זאת אומרת ברוך אלוהי שם, ומה כאן ברכה? ובכלל, האם רק ברך את שם? ומה משמעותה של ברכת יפת? והאם רק ברך לו? ועוד, מדוע מקלל את כנען, ולא את חם? שהרי חם בעל חטא הוא, ולאו דווקא בנו.

ויאמר
פשט הוא כי הפועל מוסב על נח. נח הוא האורר לכנען, ומברך לשם וליפת. ואפשר לשאול מדוע לא כתבה "ויאמר נח", ויש בזה עניין, ואני אינני שואל כעת.

ארור כנען
דברים קשים הם אלה, ונושאים עמם זכרון נחש, זכרון אדם ואדמה (כל אלה מימי הגן והעונש), וזכרון קין. כלומר זכרונות של קשר ושל שקר, של הפרת דבר האלוהים, וזכרון של רצח אח. כל אלה נכרכים בדברי נח אל כנען, ומכאן חומרת מעשהו של חם, שניאוף, על פי מקום זה, כמוהו ככל הדברים האמורים, וחמור הוא כרציחה ממש. ויש לתת את הדעת על כך שכשם שבגן הפגם קשור היה במיניות, כך גם כאן, והנה שוב (ושוב ושוב) אנו רואים מקבילות בין הסיפורים, שסיפור נח מעין סיפור ראשית הוא. כך גם הכרם שנוטע נח, הריהי מעין גן, ומשניטע הגן, התאפשר לפתע חטא, ולא רק התאפשר, גם יצא אל הפועל. (וקיימות אצל חכמינו דעות המזהות את עץ הדעת עם גפן דווקא. יש דעות נוספות, כמובן, ולכל אחת אורה שלה, אבל יש לנו על מה לסמוך, וזה נאה).
אבל למה מקלל את כנען? הרי חם הוא החוטא. ויש לך לומר כי אבות אינם ששים לקלל בניהם, ונח אינו שונה מהם. ובכל זאת מוצא דרך לקלל את חם בנו, דרך צאצאו שלו הוא כנען. זו אפשרות אחת.
אפשרות שניה, והיא חזקה יותר (וחכמינו פירשו), שהאלוהים מברך את נח ואת בניו (פסוק א' בפרק זה), ועל כן נח איננו יכול לבטל את דבר האלוהים ולארור את בנו המבורך. אבל את כנען לא ברך האל, ועל כן יכול היה נח למצוא דרך להעניש את בנו דרך הדור הבא, בחינת אבות אכלו בסר [ביטוי המשתלב יפה עם הכרם של נח איש האדמה].

עבד עבדים יהיה לאחיו
משמע: שם ויפת אדונים יהיו, וככאלה יחזיקו להם עבדים, וכנען יהיה עבד לאותם עבדים.
נקרא לרגע את תיבות עבד עבדים במשמעות "עשה מעשים" או "עושה מעשים" (שבלשון ארמי עבד משמעו עשה. כמו: בדיעבד – אחרי מעשה: ב – ש – עשה, אחרי שעשה). אם נעשה כן, נקבל ארור כנען עושה המעשים, שעשה מעשים אסורים, מעשים שלא יעשו (ולא כנען עשאם, אלא אביו, חם, ודנו בזה מעט, ויש מקום לדון עוד). ואם כך, הרי שתיבות יהיה לאחיו מקנות לשם וליפת (ולצאצאיהם) בעלות על חם וצאצאיו. שני הפסוקים הבאים מפרשים את העניין לאשורו, שנאמר בהם ויהי כנען עבד למו. כאן נשאלת השאלה הם מדובר בקללת עולם, או בקללה לדורות בלבד. עבד דור אחד, עבדים שניים, כלומר שלושה דורות של עבדות. ואין תשובה בידי כלל. שידוע לנו, והרי זה סיפור עמנו, שעבדנו את מצרים (הוא בן חם), עד אשר בא משה בדבר ה'. כלומר נמצאו בני שם עבדים לעבדי עבדים. זה מחד. מאידך, עד לפני זמן לא רב, עבדים היו בני חם אצל בני יפת. אולי הקללה מתקיימת לעולם ביפת ולדורות בשם, אולי להיפך, אבל ידוע לנו כי נתקיימה עד גבול מסויים בשם, ועד גבול אחר ביפת ומי יודע מה יוליד יום.
עוד: נצביע על בעייה מסויימת העולה מן הקללה. הרי אם כנען עבד לאחיו, והוא גם עבד עבדים, הרי שאחיו עבדים הם. ועל כן שאלנו בתחילת הדברים: האם ברכת האב רק ברכה היא, או שמא מכילה עוד. ויש כאן סברה לחשוב שמכילה יותר מאשר נראה לראשונה. וכך יוצא שחם וכנען הם הם קללת האחים, ומשקוללו כך, הופכים הם את שם ואת יפת לעבדים בעל כרחם.
כלומר דברי נח לחם/כנען יוצרים מערכת יחסים סבוכה ביותר בין האחים וצאצאיהם, מערכת כה סבוכה, שעד היום, ככל שידיעתי מגעת, לא פתרו הצאצאים את הסכסוכים שבניהם.
ומה עוד? שכנען הוא עבד לעבדים, לא לאדונים. זו קללתו באמת. יש עבדים לאדונים, זה ישראל, זה משה עבד ה', שעבדותם יש בה מן האדנות, ויש עבדים לעבדים, שאדונם הוא עצמו עבד, והם נמצאים בהסתרה כפולה – שחושבים הם עבדים לאדונים, וגם האדונים חושבים עצמם לאדונים, ואין זאת כלל. ומה הבעייה המסתתרת כאן? שאין אפשרות להעבד להיחלץ מעבדותו, שכן מטבע הדברים שואף העבד למקום אדונו, אבל כשהאדון גם הוא עבד, הרי שואף העבד למקומם של עבדים, ועל כן אין לו תקומה, ואין לו מציל.

ויאמר ברוך ה' אלהי שם
תיבת ויאמר על שום מה? הרי ראינו כי כל החטיבה הזאת באה עם יקיצתו של נח, וידיעתו את אשר קרהו. ואז הוא מדבר ואורר לכנען. אבל התורה לא אומרת ויאמר נח, אלא רק ויאמר, משמע, קושרת בין יקיצתו לאמירתו, כאילו האמירה היא המשך ישיר של האירועים שקדמו להם, וכיוון שכך, הרי שנח הוא האומר. אם כן, מדוע טרחה וכתבה שוב ויאמר. הרי היינו מבינים לבד כי נח הוא זה המברך את אלוהי שם (ובכך, אולי, גם את שם עצמו). ומכאן (הופעת פעמיים ויאמר) שיש הפרש בין האמירות. הפרש יכול להיות הפרש זמני, כלומר שלאחר שקלל שקט זמן מה, ורק אחר כך שב ודיבר, כמו גמר אומר שאם כבר קלל את אחד מבניו, הרי שיתווה דרך גם לשני האחרים, המבורכים, ובכך יקיים ברכת אבות לבנים, מה שנהוג ומקובל לעשות על ערש מוות (יצחק המברך ליעקב ולעשיו; יעקב המברך הן לילדיו שלו, והן לנכדיו בני יוסף; משה לכלל השבטים ועוד ועוד). וראשית לדברים בלמך ונח (לפני המבול) זה ינחמנו, וראשית חדשה בנח ובניו (לאחר המבול). ויפה לראות כי ברכת אבות לבנים היא שריד מימים קדומים ביותר, טרם שטף המבול את הכל. בתוך בליל המלים הזה יש לראות כי ברכת אבות לבנים אינה ברכה במובן הצר של המלה, במובן טוב לבד, אלא באמת השתקפות האופן שבו רואה האב את בנו, אמת נאמרת, לא איחולים ותקוות, ובאמת הזו יש משום התוויית דרך עתידית לבנים, תהיה הדרך אשר תהיה, יהיו הבנים אשר יהיו. עד כדי כך, שהברכה, במובן זה, כוללת גם קללת הבנים, או הבעת זעם ואכזבה, ואף חידתיות (גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, למשל, ואני מדמיין את גד שומע את דברי אביו, ולא מבין מה נאמר לו, שלא לדבר על יששכר, ובכלל), ואפילו התעלמות (משה אינו מברך לשמעון כלל).
אבל איזו מן ברכה היא זו? הרי המברך אינו מברך לשם כלל. הוא מברך את אלוהיו. וגם אז, אינו מברך באופן מסויים, שתתקיים בו איזו ברכה כלשהי (שלטון, חכמה, ירושה). רק נאמרת בו תיבת ברוך לבדה. נשוב לעניין זה מיד, כשנבחן את ברכת יפת.

אלהי שם
חידה. מה זאת אומרת אלהי שם? האם ביוצאם מן התיבה בחר שם באלוה הנכון? הרי אלוהים דבר עם נח, וצווה אותו, ונח נשמע לדבריו באופן מעורר השתאות. צדיק של ממש. כך שנח הוא איש יודע אלוהים. אם כן, מה פתאום מכנה נח את ה-אלוהים, האחד והיחיד, בורא שמים וארץ, האחד שמן הגן ומן העונש, נותן התורה ביד משה (וזה אנו יודעים, ולא נח) – מה פתאום נח קורא לו אלהי שם? איזה מן דבר זה? ומכאן שבני נח הגיבו כל אחד על פי דרכו לסיפור חייהם. האחד כפר בו, זה חם, ואין "אלוהי חם", האחר קיבל אותו באופן שלם, זה שם, ועל כן אלהי שם, ויפת – בו נעסוק מיד.
אבל אולי אומר אלהי שם, ולא מתכוון לבנו, אלא לשמם של הדברים. האלוהים השוכן בשמו של כל דבר ודבר, בחינת היות שמו של דבר אמיתת מציאותו, מהותו האחת והיחידה. ואין ספק בלבי כי הפשט אינו מכוון למשמעות זו, אלא שהביטוי בהחלט מאפשר, על כן הזכרתיו כאן.

ויהי כנען עבד למו
למי? לשם? לאלהי שם? לשניהם? וגם שאלה זו תשאל בפסוק הבא.

יפת אלהים ליפת
וישכן באהלי שם
ויהי כנען עבד למו

לברכת יפת יש מבנה של ברכה "אמיתית". הוא מקבל מתת כלשהי, זו האסתטיקה, האיכות של היפה; הוא מקבל דבר חידה (מה זאת אומרת לשכון באהלי שם? מה זה בכלל אהל שם); והוא מקבל רכוש (עבדים). כמו כן, ברכת יפת נבדלת מן הברכות האחרות בכך שהיא לבדה כוללת את שלשת הבנים (חם מוזכר באמצעות כנען, כמובן. בכלל, חם נפקד לחלוטין מן הברכות בשמו, אבל הוא שם, נוכח-נפקד, דרך בנו).
יפת אלהים ליפת
מה זה? ראינו בשם שנח מברך את הוי"ה, הוא אדון כל והוא מידת הרחמים.
וכאן המידה הכרוכה בשמו של יפת היא אלהים, הפן האלוהי שהוא בעל הכחות כולם, והוא מידת הגבורה. אם נזכר בתחילת סיפור המבול, הרי שנראה כי הוא מסופר פעמיים, כששני הסיפורים שזורים זה בזה. בפרק הציווי האלוהי אל נח בלטה שניוּת זו עד מאד, ופירוש זה ניסה בכל כחו לחלק את שני הסיפורים לשתי חטיבות נפרדות, כשכל אחת שלמה ובעלת סדר פנימי משלה, ובמקום מסוים עצר. לוז העניין היה הפרדה בין סיפור המבול המסופר דרך מידת הרחמים (הוי"ה), לבין הסיפור כפי שמסופר על פי דין (אלוהים). אבל ייתכן ששגגה יצתה מלפני, שאפשר שרק כאן, בנקודה זו, מסתיימת החלוקה בין שתי החטיבות. שהנה שם בן נח – ברכתו מן הרחמים, ואילו יפת בן נח, מבורך בדין. מה משמעות הדבר?
(במאמר מוסגר אכתוב כי הדברים הכתובים בסופו של כל פירוש, "מה שחיסרתי יושלם ומה שפגמתי יתוקן" אינם בחינת מליצה בלבד, אלא כתובים משום ההבנה הבסיסית שאין בידו של אדם אחד להקיף כל העניינים העולים מפסוק אחד, ואף אין ביכולתו להגיע בכל עת לצפונות לבה של התורה, ועוד אין יכול הוא לצפות כיצד ולאן מוביל פירושו שלו עצמו, אם בכלל מוביל הוא לאי אן. וייתכן שבמקום זה מתקיימים הדברים של תיקון הפגם, אם היה פגם, והשלמת החסר, אם היה חסר, וכל זאת בברכת ה' יתברך, אלהי אברהם יצחק ויעקב דייקא).
אם כן, מה משמעות הדבר? נבחן שוב את דברי נח לשם: ברוך ה' אלהי שם. נחלק אותה על פי עניינים: א) ברוך: ישנה כאן ברכה, וזה ברור מתוך הדברים עצמם; ב) הוי"ה: שמו הפרטי של האלוהים, מידת הרחמים; ג) הוי"ה אלהי: צימוד בין שמו הפרטי של האלוהים לבין שמו הכללי, הכרה בהיות הוי"ה ואלוהים נבדלים זה מזה (מצד בני אדם) בחינת כלל ופרט: שזה כולל זה, ולזה אין קיום מבלעדי זה – מחד, ומאידך – חיבור מידות דין ורחמים ליצירת שדה פעולה שלם, ארצי, אנושי יש לומר, וזאת על שום היותו סותר; ד) הוי"ה אלהי שם: וכאן הפרטנות מגיעה לשיאה, שלא זו בלבד שמצביעה על אלוהים אחד בתוך מערכת אלוהות כללית, ומזהה אותו בשמו, אלא גם "משייכת" אותו לאדם אחד בלבד בתוך המערכה הארצית. רוצה לומר: מן הכלל אל הפרט – באלוהות, ואז שוב אל הפרט – באנושות, וכלא חד.
אז מה משמעותה של הברכה? שהיא קובעת כי רק אלוה זה לבדו הינו ברוך (כשלעצמו), ומבורך (על ידי אדם ובריאה). ומשהכיר נח בכך שאל זה, האחד והיחיד, הוא אלוהי שם, הרי שברך את שם בברכה שאין למעלה הימנה – שאלוהיו אלוהי אמת, ועל כן יש בו הכח לחיות חיי אמת של ממש, אמת דרך השם ממש, כלומר דרך מהותם של דברים, ולא דרך התואר או הפועל [כלומר לא דרך האופן שבו האנושי מתייחס אל האירועים (תואר) (שכל נברא הוא אירוע), או תוצאותיהם של מעשים (פועל)]. שם זוכה לברכת האמת. וזו ברכה של ממש ועוד יותר, משום שכרוכה היא בחיי מעשה בעולם ממש, קריאה בשם ה' בתוך היום יום הנברא (בחינת הוי"ה אלוהים), ולא בחיי רוח לבדם, במנותק מן האמת כפי שהיא משתקפת בעולם האנושי (הוי"ה לבדה).
ועל כן ברורה נחיצותה של ברכה זו לתורת משה, שהוא אמת ותורתו אמת, והיא תורה וחיים, תורת חיים היא.
(ובמידה רבה מאד זוהי ברכתה של תורת ישראל: שהיא מאפשרת לאדם לחיות חיים של אמת, מאפשרת לו להלך בדרך אמיתתם של דברים בתוך העולם ממש, במשא ומתן שבו, בכבדות ובזוהמה שבו, ולא לתעות כפיסח בנתיביו הרבים של השקר והטינופת, הפזורים ביד רחבה בכל מקום ואתר).
אם כן, רואים אנו שעל מנת להבין מעט את ברכת שם, הרי שנצרכנו לברכת יפת. נבחן אותה כעת:
יפת אלהים ליפת
במבט ראשון נראית הזהות שבין תיבת יפת הראשונה, שמשמעותה "יתן יופי, ייפה, ייף" לתיבה האחרונה שגם היא יפת (שהוא שם בן־נח).
[מבלי משים נכתב כאן כי יפת הוא שם בן־נח, מה שנכון מאד, כי יפת הוא שמו של בנו השלישי של נח (השלישי, אבל לא הקטן, כאמור). יחד עם זה, ובלי לסתור, יפת אינו שם בן נח כלל, על שום היותו יפת בן נח. ויש לחשוב גם את חם, שגם הוא שם בן־נח (במובן זה ששמו של בן־נח הוא חם). נמצא כי שם־בן־נח כולל את שני אחיו, ושני אחיו אינם כוללים אותו, ואינם כוללים זה לזה. ומכאן מעמדו של שם אחר הוא בקרב שלושת הבנים, וברכתו – היא ברכת אלוהיו – הריהי גם הברכה לאחרים, שהם יונקים ממנה חיותם. הוא קיבל עצמוּת הברכה יונק מן המקור, והם ממנו יונקים, ואין יניקתם עצמאית.]
אם כן, בלידתו קורא נח לבנו יפת, משמע ראה בו יופיים של דברים, ובשמו קבע בו יופי, וגם כאן, על ערש מותו, (לפחות מבחינתנו, שנח עומד לסיים תפקידו בתורה), מברך אותו ביופי. משמע, יפת לא מתפתח יותר מדי בחייו. על אף שעבר עליו מה שעבר, וראה מה שראה (חורבן עולם ראה, מבול ראה, חיים חדשים ראה, ערוות אביו ראה), נותר הוא בסופו כבתחילתו, ויש בזה משהו יפה, כמובן, שתמים הוא, (כאביו שנקרא תמים). אבל יש בזה גם חסר מסויים, שאדם כזה כאילו נמנע ממגע עם העולם, ואין הוא מעורב בדברי הימים כלל, ועל כן הם (הימים), אינם יכולים להעניק לו ברכתם. ומהי ברכת הימים? זו חכמה, זו שמחה. על כן נאמר גיל, שכלל שאדם קשיש יותר, כך הינו בעל גיל, וככל שמוסיף גיל, כך מוסיף שמחה, והשמחה הזו מקורה בחכמה הנגלית (לשון גיל, לשון גילוי) עם השנים. מה עוד יתמוך בדברים אלה? שנוכל לקרוא את תיבות יפת אלהים ליפת באופן הבא: יֶפֶת הינו אלוהים ליֶפֶת. יפת הוא אל לעצמו, הוא נע מעצמו אל עצמו, ולא בא במגע עם הסביבה. מבחינתו – הוא הסביבה. נוכל לחלץ מדברים אלה מסקנה מעניינת מאד: על פי הפסוק הזה היופי נע מעצמו אל עצמו, כמו ישות נפרדת בעולם האיכויות. הרי איכויות רבות בעולם: טוב ורע, חכמה, אהבה, שנאה, מלחמה, רעב, שובע, מחסור, שפע ועוד ועוד. אלא בעוד שאיכויות אלה יוצרות מגע חי עם סביבתן, מקבלות ממנה, או לוקחות, ונותנות מה שנותנות, הרי היופי מנותק מעט. מעצמו אל עצמו. ומבחינה זו ברכת יפת עד כה הינה קללה ממש, שמנתקת את יפת ממקור החיים עצמם, מן האלוהים האחד, המכיל כל, שהיופי רק איכות אחת שלו, אחת מתוך אינסוף איכויות אחרות.
עוד: אפשר להיות חמוּרים פחות, ולזכות את יפת, ולומר כי משמעות הדברים היא שיפת ימצא את היופי באלוהים. ויש לשים לב: באלוהים, כלומר במידת הדין הקשה. הרי ראינו כי אלוהים מביא מבול, וגם ראינו כי ה' מביא מבול. יפת, על פי הברכה, ידע לראות את היופי במה שנראה קשה, רע, מגביל. וזו ברכה יפה מאד, דווקא. אלא שעד כה, על יופיה הרב, אין הברכה שלמה, משום שהיא מפרידה בין יפת להוי"ה, מה שיוצר מציאות מדומה בעבור יפת (ובאמת זה הצד הירוד של עוצמת היופי, ורבים הנכשלים בו בדור הזה ובכל הדורות כולם, ישמרנו השם ויצילנו). דבר זה לא נעלם מעיני נח, והוא מיד מוסיף את הדברים הבאים:
וישכן באהלי שם
וכך נותן נח ליפת גם מגע עם העולם האמיתי – אבל דרך שם – דרך שכינה באהלי שם. ובאמת שאלנו עצמנו קודם לכן, מהו אותו אהלי שם שנאמר בברכה. כך שפירוש הברכה הביא עימו תשובה אחת. על דרך הרמז ודרך ההיסטוריה אנו רואים שעמי יפת מגיעים אל הכרת האל דרך משיחם היהודי, ושמו העברי עולה בגי' אהלי שם, ונראה כי ידעה תורה לומר – דרך אחד מבני שם, תבוא ליפת הכרת אלוהים, והלא הכרת האלוהים היא היא המגע האמיתי עם המציאות. המציאות ממש, האחת שאין בלתה.

וישכן
הפירוש הרך יותר ידבר על שכינה, שכינת עמי יפת, שהיא שורה ביניהם, וגם להם חלק בה. ואילו הפירוש הזועם יקרא ישכן לשון משיך, לשון נושך, לשון כלב.
וכל אחד יבחר לו, ויפרש לו כראות עיניו.

באהלי שם
למה רבים? כמה אהלים יש לשם? מה זה בכלל (מעבר לאשר כבר פירשנו)?
על דרך מיעוט רבים שנים, שני אהלים לשם. באחד נאמר כי דר הוא, ובאחר מה עושה? אולי קודש הוא, אולי אהל שם הוא אב טיפוס לאהל מועד.
אבל נוכל גם לומר כי בשניהם עובד הוא את אלוהיו, גם באהל זה וגם בזה. כאילו היו שניהם אהלי מועד, ואף יותר מזה, באהל הפרטי עובד שם את הוי"ה אלוהיו, ובאהל המיוחד גם.
זהו החידוש השמי, שאין הפרדה בין מקום העבודה (עבודת ה') לבין החיים, שהחיים הם עבודת ה', ועבודת ה' היא החיים. שאפשר לחשוב היה שיש מקום קודש, ויש מקום חול, ואין הם באים כרוכים זה בזה. לזה מקומו שלו, ולזה שלו, ואין הם מתערבבים. ואילו שם בא עם הכרה חדשה: הבית הוא מקום המשכן, והמשכן הוא מקום הבית, והמקום בכל הוא. על כן וישכן. יפת מתברך מאורו של שם, מן הגילוי המפעים שלו, שלית אתר פנוי מיניה, ושאין חילוק כלל. שם מבין את רעיון האחד היטב, ויפת רק מעט.
רמז: אהלי גימטריה 46, זה מאה, ומכאן אדרוש מאה אהלים לשם, ואפשר שהן סימן למאה ברכות שבכל יום, ואפשר שסימן למאה שערים שנתברך בהם יצחק אבינו, והכל עולה בקנה אחד. (כלומר, שוב מתקבל מבנה שעל פיו יפת מתברך מברכת שם.)
עוד: באהלי גימטריה חם, כך שאפשר למצוא שגם הוא מתברך מן האורה השמית, אבל מקבל מעט שבמעט, רק ברמז, על מנת יוסיף ויחיה, על מנת יקיים את חלקו בבריאה, יהא אשר יהא.
ועוד ברור הדימיון בין אלהי שם לאהלי שם, ואין אני כותב עוד.

ויהי כנען עבד למו
תחילה נאמר בכנען עבד. אחר כך יהי עבד לשם, אחיו, (ואפשר גם לאלהי שם), ועוד אחר כך יהי עבד ליפת ולשם, שני אחיו. נמצא שם מקבל פעמיים עבדות חם, מכאן שהוא, שם, בכור לנח. ואם תאמר, הרי ידענו זאת, שאמרה תורה שם חם ויפת, נשיב כי בני נח לא כסדרם נדברו וראינו. שבשושלות היוחסין נזכר יפת ראשון, ואומרים מי מחכמינו שיפת הוא הגדול (אבל אין הוא בכור). כך שסדר הילודה של שלושת בני נח לא נודע, אלא מן הפירוש, ומכיוון ששם מקבל פעמיים חלק יפת בעבודת חם, הרי שם הוא הבכור (גם אם לא הגדול), שבכור יורש כפליים מאחיו.
שלוש פעמים עבדות חם – האם סימן לנצחיות עבדותו? דיברנו בזה ואין אני יודע כלל.
אלא שעל מנת שיצא לחופשי, הרי שעליו להפוך עבד לה', וזה לבדו חופשי, ולא אני אומר, אלא המשורר הגאון, ולוואי והייתי אומר, כך שיש בעבדות חם, ובעבדות בכלל, מקום מוצא. רק שצריך לעבוד ה', ולא דבר אחר, ואין דבר אחר, ואנו עדיין נאבקים להבין, וזה הרי כל כך פשוט, ועם זאת כה קשה, כה מתסכל, וכמעט בלתי אפשרי.

אבל אפשרי.

ומי יתן ונצא מעבדות לחירות, ומגלות לגאולה, ומאפלה לאורה, ומאבל ליום טוב.
שבח והלל לה' יתברך על אלה הדברים השוטפים בי, ונס הוא, נס גלוי הוא.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי ה' הנאמנים, ובזכות צדיקים וחסידים.
ההוד וההדר לחי עולמים הועד והותיקות לחי עולמים.
יום שלישי בשבת שמיני (פרה), ט"ז באדר ב' התשע"ד, יפו.

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s