אין איל (בראשית י', ב' – ה')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס: ובני גמר אשכנז וריפת ותגרמה: ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודדנים: מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשנו למשפחתם בגויהם

פשט הפסוקים
יפת מוליד שבעה בנים. שנים מבניו מעמידים צאצאים. האחד (גמר) מעמיד שלושה צאצאים, והשני (יון), מעמיד ארבעה. מאלה (השבעה, השלשה והארבעה וזו אינה קריאת פשט ויהא עלינו לברר) נוצרים עמים, כשכל עם שוכן בארץ, היא ארצו, ומדבר שפה, היא לשונו.

התבוננות
בני יפת מדוע יפת ראשון? ומכאן, אומרים חלק מחכמינו – יפת הוא הגדול בבני נח. ואין אנו יודעים, ודיברנו בבכורה אל מול הגיל, ואין הגיל קובע, אלא הבכורה אכן נמסרת לבכור שבבנים. וכל ספר בראשית עניינו בכורה: מי בכור ומי לא, ומדוע כך, ולמה אחרת: קין והבל (שהבל הביא מבכורות צאנו), קין ושת (שושלת שת היא שממשיכה, ושושלת קין נכחדת), שם חם ויפת, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשיו, רחל ולאה, יוסף ואחיו, ער אונן ושלה, זרח ופרץ, מנשה ואפרים. וכך יוצא שנושא הבכורה שזור בכל סיפורי ספר בראשית, וכי הספר מנסה לברר מהי בכורה, ולמי היא שייכת, וזה עניין עמוק ביותר, והוא מניח את היסודות לבכורת עם ישראל, שאינו העם הראשון, ואינו העם הגדול, אבל בכור הוא לאלוהים. וכל טענה בדבר היות עם ישראל גנב, ומחוצף ובלתי ראוי מצויה בדפי ספר בראשית, וכל תשובה לטענה מעין זו מצויה גם היא שם. ונאמר בתורה מפורשות: ראשית גוים עמלק, ואין להבין כלל, שהיו עמים קודם, ואין לנו אלא לומר שעמלק רודף לישראל ושונא לו משום כך, שטוען עמלק לבכורה – בדין טוען – ואף על פי כן ישראל הוא הבכור. והרי עמלק נכד עשיו, והוא בא לתבוע את בכורת סבו, ואין בכחו לקחת, אבל בכחו להשמיד להרוג ולאבד.

גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס
גמר: בהושע כתוב: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן. כלומר, גמר הוא שמה של אשה. ובנקודה שאנו עומדים בה, בספר בראשית, נראה כי זהו שם של גבר.
אבל אני אבקש לערער על כך, ולטעון ששבעה ילד יפת, זה נכון, אבל חמישה בנים, אלה מגוג ומדי ותבל ומשך ותירס, ושתי בנות, אלה גמר ויון. והתורה מפרטת את המשך השושלות של גמר ויון לבדן, משום שרק בהן ודאות בדבר המשכיותן, שבניהן בקעו מרחמן הן. הרי רחוקה האפשרות שמגוג ומדי ותבל ומשך ותירס לא פרו ורבו והוסיפו לעולם, שיודעים אנו שמדי העמיד עם, שראינו בעתיד הרחוק פרס ומדי, ויודעים על משך, גם מצד התנ"ך שמזכיר אזור משך ("גרתי משך", שמצר המשורר על מגוריו באזור משך), וגם מצד ההיסטוריה (יש הטוענים כי השם "מוסקבה" נגזר מן משךּ). ועל השאר קיימות מסורות ועדויות רחוקות. אבל על גמר ויון אין חולק. יון זה יון, התרבות ההלנית הידועה לנו מאד על חכמתה, תיאטראות שבה, יופי שבה. וגמר זה גרממיא/גרמניה, ובאמת צאצא גמר הוא אשכנז, מה שמוסיף מידע בדבר היותה גרמניה, וגם היא ידועה לנו מאד, על חכמה שבה, מוסיקה שבה, שטן שבה.

ועדיין מנסה אני בכל כחי להבין את משמעות השמות. אני מנסה לחשוב כמו יפת, כמי שראה את חורבן העולם, ותוהה אני בדבר השמות שנתן לילדיו, ולא עולה בידי.
יון יכול לרמוז ליונה ששלח נח, ויפת קורא לאחת מבנותיו, כאשר פירשנו, בשם תואם.
תבל יכול לרמוז על עולם ומלואו, ומשך יכול לרמוז על המשכיותו של אותו העולם.
אבל נאמר תוּבל, ונכתב בכתיב חסר, ומעיד על איזה קשר רחוק מאד, עתיק, זכרון שנמחה, לתובל-קין הוא בן למך וצלה, הוא לטש כל חרש נחשת וברזל.
תירס יכול לרמוז סתירה, שסתר אלוהים עולמו, ויפת ראה, ואפשר שכיוון עמוק יותר, אל הסתירה, עמוד היסוד שעליו ניצב אדם, ואל הסתר והמסתורין הנחוצים לו, לאדם, על מנת שיחיה, וכל זה כי ראה יפת את הדברים במו עיניו.
אבל אין נפשי שלימה עם אלה המדרשים, ומותיר אני אותם כאן על מנת שאולי, ביום מן הימים, ילמד מי שילמד, וידע לקרוא נכון וישר, ואולי דברים אלה יהיו לעזר לו.

אשכנז וריפת ותוגרמה מצביע על הקשר העתיק מאד שבין גרמניה ותורכיה.

ובני יון… כתים ודדנים כיתים אפשר סקיתים? ואולי כרתים? ובשושלות דברי הימים שם דדנים נכתב רדנים, וזה אפשר רודוס? אולי.

מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשונו למשפחתם בגויהם
מאלה כמה כוללת תיבה זו? האם 14, מספר כלל הצאצאים המוזכרים כאן, גם של יפת, גם של גמר, וגם של יון? האם רק של בני הבנים/בני הבנות?
ולמה מכוונת התורה כשאומרת מאלה נפרדו? האם אלה נותרו במקומם, ואיי הגוים עזבו איש ללשונו?
ונראה לומר כי לא כך הוא, וכי קריאת הפשט היא הנבונה כאן. כל צאצא וצאצא – 14 במספר מהווה התחלה של שושלת יוחסין חדשה, כל אחד עוזב למקומו – זה ארצותם, כל אחד דובר את שפתו (וזה מוזר מאד כי כולם צאצאים להורה אחד, ולסב אחד, ומכאן שכולם דוברים אותה השפה, ואין ספק כי התורה מכוונת לעתיד הרחוק, שמשפחות הפכו עמים, וכל עם פיתח לו שפה משלו. ובהמשך, כידוע, נדרש לשאלת השפה.)
ויוצא לנו לחזות בכוונתה של תורה, שבאומרה עם הריהי אומרת ארץ ולשון. שכאשר משפחות משפחות מתקבצות יחד באזור מובחן להן, והן דוברות לשון אחת, הריהן הופכות לעם. ארץ ולשון. ולזה אוסיף מקור משותף, וזה מסכם הכל: בית אב, ארץ, לשון. וזה עניין חשוב מאד שדברה בו תורה, שהיא קובעת את המסגרת שבתוכה יפעל העם העברי, בסופו של דבר. מסגרת בני אדם, בני אנוש, בני נח, מסגרת קיומית, מסגרת דתית, מסגרת מוסרית, ואחר כך – במובנים יותר קונקרטיים (על אף שהם אחוזים באתרים גבוהים) – מסגרות המקום והזמן, ומסגרות השפה והלשון.

איי הגוים זה מקום ראשוני וחשוב, שנולדת בו תיבת גוים, והיא תשמש הרבה בתורה בפרט ובלשון בכלל, וכמובן באה במשמעות עמים, ויש לתת את הדעת על כך שבאה בלשון רבים ולא בלשון יחיד, שגוי אחד, משמעו גוים אחרים, כך שראשוניותה בצורת רבים הכרחית. ולא זו בלבד, אלא שכתבה תורה נפרדו איי הגוים, ומכאן שעניין ההפרדה נטוע בעם, ואין לשנות זאת, וכל נסיון לעשות כן ייתקל במחסום בלתי עביר, ודינו שיביא לעולם תסכול רב וצער גדול. וכאן ייחודיותו של ישראל, שהוא גוי אחד בארץ, ועל כן סתירה היא ממהותו, שכן ראינו שאם גוי אחד יש, הרי גוים רבים יש, ולא ייתכן גוי אחד, ואף על פי כן, והסתירה הפנימית שבעם היא היא סודו, היא יסודו, ועליה בונה בניינו.
עוד נדרשת תיבת גוים על דרך גו, לשון אמצע, מרכז, תוך. שגוי, עניינו לעצמו, שלו, גוי הוא עניין פנימי, והיותו של אדם בן לעם הוא עניין פנימי שבתוך האדם, ועניין שבתוך העם. על כן איי הגוים, שאי הלא הוא יבשה מוקפת מים, מבודד הוא משאר יבשות, ועל האי הזה יכולה להתפתח תרבות נפרדת, ואין הכוונה דווקא לאי במובן הגיאוגרפי, שעמים רבים התפתחו זה לצד זה על פני האדמה, אלא שכל עם הוא מעין אי לעצמו, הוויה מבודדת עם מקום משלה, שפה משלה, מנהגים משלה. ויש לזכור דבר זה היטב היטב. לכן גוי – פנים שהולך מעצמו אל עצמו. ואחר כך תבאנה מלחמות.

שבח והלל לשוכן מרומים על אלה הדברים שעלו בי, והם עמוקים.
ומה שחיסרתי יושלם, והרבה מאד חיסרתי, שכן חתומים הדברים, ומה שפגמתי יתוקן בחסדי השם המרובים.
הכתר והכבוד לחי עולמים, הלקח והלבוב לחי עולמים.
יום שני בשבת תזריע (שבת החודש), כ"ב באדר ב' התשע"ד, יפו.

בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס: וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכְּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה: וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים: מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת נח, תורה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s