אין איל (בראשית י"א, א' – ט') (הקדמה)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר: ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמע איש שפת רעהו: ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר: על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ

פשט הפסוקים
כל בני האדם שבעולם מדברים באותה השפה. הם מתכננים לבנות עיר בארץ שנער, ובה מגדל גבוה, ולהשאר שם, שכן אין ברצונם להתפזר בארץ כולה. האלוהים אינו רואה בעין יפה את יזמתם, והוא מסכל את תכניותיהם, ומפיץ אותם בעולם כולו. בניית העיר נפסקת, ואף על פי כן נמצא מי שקוראה בשם, והוא בבל.

הקדמה
אחרי שפרשה התורה את אילנות היוחסין בפנינו, שעניינן השתלשלויות עמים ממקורם שבשם חם ויפת, ותחמה עם לכדי בית אב, ארץ ולשון, מקדישה התורה סיפור שלם לשאלת הלשון, וזה שכתבנו בסוף הפסוק הקודם שלא כתבה תורה ללשנתם, כפי שנהגה עד אותה נקודה, וזאת משתי סיבות לפחות: האחת, והיא מענייננו, שהיא עוסקת בזה כאן, כלומר דחתה העיסוק בשאלת מקורות הלשון לאחר העיסוק בשאלת העמים. והשנית, שכתבה לשונותם בעמים שקרובים זה לזה או אשר השתלשלו זה מזה, והם בעלי מקור משותף, שמי, חמי או יפתי. כלומר התורה מזהה משפחות של לשונות, ולמעשה, בְּמפּוֹתה את העמים, עורכת מעין מיפוי של הלשונות למקורותיהן. ברי כי היא אינה עוסקת בזה באופן מודרני, שזה אינו עניינה, אבל מעניין ואף מפתיע לראות שהיא מקדישה פרשה שלמה הנודעת בשם מגדל בבל, (שבחסדי ה' יתברך הגענו אליה ואנו זוכים לעסוק בה) לעניין הלשון. כלומר אנו יכולים לראות בעינינו שהתורה אינה מניחה שפה כעניין מובן מאליו, אלא מעלה שאלות: מהיכן באה שפה לעולם? ושפות מהיכן? ולמה בכלל הן קיימות, השפות? מה מטרתן? האם בכלל בעלות תכלית הן? ואולי עוד. את כל זה עושה התורה בשפתה שלה, העברית, בשבתה כלשון קודש, ולא במעמדה כלשון חול. דבר זה שולח אותנו אל הבעייתיות הפנימית (אינטרינזית) לעיסוק הלשוני: אנו עוסקים בשפה באמצעות השפה, ועל כן מוצאים עצמנו פעמים רבות בקצה גבול יכולת הביטוי. דבר זה ייחודי לשפה הוא, שכן בכל ענף אחר אנו עוסקים באמצעות השפה, אבל לא באמצעות עצמו. כך למשל אנו מעלים שאלות מוסריות או ערכיות באמצעות השפה, ולא באמצעות המוסר או הערך. גם שאלות מקצועיות (יהיה זה מקצוע המתמטיקה ושאר מדעים, או המשפט, או החינוך או הרפואה או המכונאות לסוגיה) נידונות באמצעות השפה, ולא באמצעים מכניים, רפואיים, חינוכיים או משפטיים (וברי כי השפה היא "אמצעים חינוכיים", והיא "אמצעים משפטיים", אך לא בלעדית). ואולי זהו אחד מאיפיוני השפה: היא אמצעי. אלא שאמצעי טהור כל כך, אמצעי תמיד, עד כי השיג את אידיאת האמצעי, והפך לדבר כשלעצמו. וכל זה אולי.

מהם גבולות השפה? ולמה בכלל לשאול שאלה זו בדיון זה? התשובה לשאלה השניה היא שסיפור מגדל בבל מלמד כי האלוהים עצמו מגביל את השפה, דווקא משום ש(נראה כי לדעת תורה) השפה אינה בעלת גבול. לא הייתי אומר דברים אלה, שהם חריפים ונועזים ביותר, אילולא כתבה התורה עצמה: ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. השפה נתפשת כמכשיר כה עצמתי, עד כי היא מאפשרת לבני האדם, בהיותם מאוחדים בשפתם, להשיג את כל אשר רצונם להשיג. פעולת האלוהים באה להגביל את הכח הפראי הזה, ולהחליש מעט את העוצמה הטמונה בשפה. ועל כן שאלנו מהם הגבולות. עניין שוודאי יעלה לפירוש בהמשך הוא שהמגביל אינו אלוהים שהוא מידת הדין הקשה, הוא הגבול, הוא התחום, הוא ההפרדה בין אור לחושך בין מים למים, בין קודש לחול ובין ישראל לעמים, אלא השם הוי"ה עצמו, הוא מידת הרחמים, הוא שמפריד בין בני האדם. הוא שבולל את שפתנו, הוא שמפיץ אותנו לארבע כנפות הארץ. מה זה? מדוע יושבת מידת הרחמים במקומה של מידת הדין? מהו דין שברחמים (גבורה שבתפארת)? ובעזרת ה' נזכה לעסוק בשאלות אלה בכל כוחנו.
הזכרנו קודם לכן את הפרדת ישראל והעמים כאחת מן ההבדלות היסודיות באמונתנו. ברי כי הבדלה זו כוללת את ההפרדה בין לשון הקודש לשאר לשונות. בידוע כי אנו אומרים הרבה רוממתנו מכל לשון, וזו שאלה. מה זאת אומרת רוממתנו מכל לשון? האם משמעו שהלשונות, כל הלשונות, מידת רוממות בהן, ואילו לשון הקודש רמה על כולם? ועוד נשאל האם העברית שפה שהתפתחה דרך בני עבר, בדומה לכל הלשונות האחרות שהתפתחו דרך בית אב כלשהו במקום כלשהו, או שמא נוצרת היא את שפה הקדומה, שבה נאמר שפה אחת ודברים אחדים? ועוד נשאל במה רוממותה? ועוד נשאל מדוע בכלל שפות מרוממות הן? מהו הדבר הרם שבהן? ובעזרת ה' יתברך, נברר בירורים גם באלה השאלות.

נחזור לשאלת גבולות השפה: יודעים אנו שהשתיקה היא מעבר לשפה, ואין הכוונה לשתיקה שבמהלך שיחה, אתנחתא מן הדיבור, שהיא חלק חשוב מן השפה, (ממש כשם שעצירת פעולת הנשימה ברגע שבין השאיפה לנשיפה ולהיפך, חיונית היא לתהליך הנשימה). יש להניח כי השאלה מכוונת לדממה מתמשכת, עמוקה, שאין בלתה. לקול דממה דקה. אפשר שם משכן האלוהים, והרי הוא עצמו מעבר לשפה, אם כי היותו שכזה אינו מונע ממנו לדבר את כל התורה כולה בשפת בני אדם. וזו סתירה נאה מאד.
יודעים אנו שהתנהגות היא מעבר לשפה המדוברת (אם כי היא מכילה אלמנטים שפתיים), יודעים אנו כי הדומם והצומח והחי הינם חסרי שפה (אם כי גם להם יכולת (אינסטיקטיבית?) לבטא מצבים, רגשות, פחדים, צרכים, אזהרות). [דומם? וודאי. עצם קיומם של שריגים מעיד על כך כי בקרבת שריג, חומר דומם מקבל מידע המאלץ אותו להכנס לשריג בסדר מסוים, או להוותר מחוצה לו. הסדר הזה יכול להתפרש כשפה, במובן קמאי ביותר שלה, עד כדי היולי – ארגון וסידור מסויימים בתנאים נתונים. כך למשל, מאותן האותיות, שהן חלק מאבני השפה, נוכל לקבל חומרים שונים: פחמן יתורגם בשפה אחת לכדי יהלום, ובשפה אחרת לגרפיט. אותה אבן בניין מוגשת לנו בשפות שונות, והפערים הינם אדירים: צורה, צבע, מרקם, נקודת התכה, ערך, מחיר, סמליות – אלה הן חלק מן השונויות שבין השריגים, יהיו אלה פיסיוֹת או ערכיוֹת (וברי כי אלה הערכיות – מצד האדם לבד). ועוד הרבה דוגמאות יש מזה.]
נמצאנו טוענים כי השפה נמצאת בכל, ויש לחשוב בדבר עד מאד. מה משמעותו? יענה מי שיענה מה שיענה, לדידי משמעותו תגלה מתוך הפירוש לסיפור, ולפיכך ניגש אליו בדחילו ורחימו, שהוא עיקרי עד מאד, ומי יתן כי ה' יתברך יעזרנו, ויעלה בידינו לחלץ ממנו איזה דבר מתוך דבר, וכן תשובות לשאלות שהעלינו.

לסיום ההקדמה נרשום בקצרה עוד כמה שאלות העולות מן הסיפור:
א) הביטוי כל הארץ חוזר בסיפור מגדל בבל, שכל כולו תשעה פסוקים, חמש פעמים. מדוע?
ב) מה הקשר בין ארץ ולשון? כלומר מדוע כותבת התורה בפסוקים הקודמים ללשונותם בארצותם? מה הקשר בין שאלה זו לשאלה הקודמת?
ג) פן נפוץ על פני כל הארץ. מדוע זו בעיה? הרי שפה אחת הם מדברים, ודבריהם אחדים, ואין העולם מיושב כלל. מה מדביק אותם למקום? מה מדביק אותם זה לזה? למה שלא יפוצו לכל עבר?
ד) וירד ה' ואחר כך אומר נרדה ונבלה. אבל כבר ירד. למה אומר שוב? ולמה בכלל ירד? ומה עניין לו לרדת, ולבלול שפות ואנשים?
ה) הביטוי בני האדם מופיע בתורה לראשונה ואף לאחרונה. מה משמעותו?

עד כאן הקדמתנו אנו, ובעזרת ה' נבוא אל הקדמת התורה לסיפור, והיא קצרה מאד:

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים

וזה, וכל הסיפור כולו, נפרש בדפים הבאים, בעזרת ה' יתברך.

שבח והלל לאין קץ לאל חי עולמים שנתן בפי דברים אלה, ובלשון הקודש נתן.
ואשר חיסרתי יושלם, ואשר פגמתי יתוקן, בחסדיו המרובים.
הקריאה והקדושה לחי עולמים הרון והרוממות לחי עולמים
אור ליום ג', ט"ז בניסן ראש חדשים, א' דחול המועד פסח התשע"ד, חסד שבחסד – יום אחד לעומר, יפו.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s