אין איל (בראשית י"א, א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים

פשט הפסוק
כל בני האדם בעולם דוברים את אותה השפה.

התבוננות
שאלות:
א) מדוע כתב ויהי, ולא ותהי?
ב) מה בין שפה ודברים?
ג) מה בין אחת ואחדים?

תשובות
א) תיבת ויהי משמשת כאן משום שאין היא מוסבת על תיבת הארץ, (שאז היה לכתוב ותהי) אלא על כל הארץ, כלומר הצירוף כל הארץ משמש כיחידה אחת בפסוק, והוא נוטה בזכר, ועניינו כלל בני האדם במרחב הגיאוגרפי כולו (בהמשך נראה כי תיבת הארץ משמשת לא רק במשמעות מרחבית). כלומר, כפי שהבינונו מן הפשט, כל בני האדם שבעולם דברו באותה השפה. הביטוי כל הארץ מופיע קודם לכן בהקשר של שם חם ויפת, שנכתב בהם ומאלה נפצה כל הארץ, ואחר כך באות השושלות. אלא שבשושלות ראינו שנכתב, בין היתר, כי כל עם נפוץ ללשונו, ומכאן שהתורה כבר יודעת, וכבר סיפרה לנו בעקיפין, שלכל עם שפה משלו. אך מתברר כי איזה עניין לא נותן לה מנוח, לתורה. מהיכן באו השפות? מה מקורן? הרי שם חם ויפת דיברו באותה שפה, שכן צאצאים לאב אחד היו, והתורה מכירה בכך. על כן כותבת שם: מאלה נפצה כל הארץ וכאן כותבת ויהי כל הארץ, ושני הביטויים חופפים. נמצא שכל הארץ שנפוצה, היא כל הארץ המדברת שפה אחת ודברים אחדים, ואין לך דבר הגיוני יותר. ואף על פי כן יש כאן בעיה, שהרי לכל עם לשונו. ובעיה נוספת, ברובד הלשוני, שכל הארץ שבכאן נוטה בזכר, ואילו שם בנקבה. מדוע? ולזה תשובה עולה, שהתורה מבטאת בכל אחד מן המקרים איכות אחרת של הביטוי. שם, כאשר עסקה בתפוצתם של עמים לכל עבר עקב הוספה, ריבוי, פריה ורביה, הדגישה את הצד הנקבי שלו, הארץ. ואילו כאן, כשעוסקת במופשט, בכללי, בדיבור, הדגש הוא על צד הזכר – כל. [ובהערת אגב נוסיף כי כאשר הצד הנקבי הופך לכללי, הריהו קרוי כלה, שהיא נכללת בכללי ביום כלולותיה, ובליל הכלולות נכללים השניים זה בזה, ולזה יקרא חיים.]
[עוד נכתוב כאן במאמר מוסגר כי עקרון אין מוקדם ומאוחר בתורה (שעיקר עניינו שהתורה חקוקה בנצח ולא בזמן) נגלה כאן במלואו: שקודם כתבה ללשונותם, ורק כעת ניגשת לשאלת הלשונות, ואין כאן כל בעיה.]

הארץ ומכאן שתיבת הארץ משמשת גם במשמעות של קבוצת בני אדם, ולא במשמעות איזור גיאוגרפי, כמקובל. וזה נפוץ. (וקודם לכן הזכרנו שימוש בתיבה זו לצרכים אחרים. למשל: לשחת הארץהשופט כל הארץ… וגם אֲדוׂנֵי הארץ… ויש עוד. ויש לכתוב כי פעמים תופיע התיבה בשתי המשמעויות בו זמנית (כמו בדוגמא השלישית, למשל, וזה יפה מאד, וכמובן, אפשר להחיל זאת על שתי הדוגמאות הראשונות גם כן, אם כי שם לא מובהק כל כך).

כל הארץ וכאמור בהקדמה, חוזר ביטוי זה חמש פעמים במהלך סיפור המגדל, וזו כאן הופעה ראשונה, ויש לשאול מדוע. ותשובה ראשונית עולה, שהסיפור הזה כללי הוא, והוא נוגע לכל האנושות כולה, והתורה באה להדגיש את העניין עד מאד. אבל תשובה זו, הגם שנכונה, הריהי דלה וחסרת מעוף, ועל מנת להבין איזה דבר, יהא עלינו לצלול לעומק הסיפור. והנה נראה כי חמש הפעמים שבהם מופיע הביטוי אינן אחידות: פעמיים הוא בא במובן של כלל בני האדם, ועוד שלוש פעמים בצורה אחרת: על פני כל הארץ, וזה במובן של פיזור מרחבי. ומתוך התיבות לבדן נמצא כי סופי תיבות של הביטוי על פני כל הארץ מרכיבות את תיבת צליל, ומשום שאנו עוסקים בשפה, ומכאן גם בדיבור, הרי שתיבת צליל מתאימה מאד לענייננו, והיא מרמזת על הפער שבין צליל אחד (במובן שפה אחת ומקום אחד), לבין ריבוי צלילים, שאמנם נושא עמו צרות רבות ורעות, אבל מביא עמו אפשרות להרמוניה. זו נקודה שיש להתעכב עליה, שכן נראה מן הסיפור שהאלוהים עצמו מעוניין בפיזור בני האדם, וכי הוא אינו רואה בעין יפה את כוונתם להשאר במקומם. רצונו של האלוהים נגלה מתוך הסיפור, והוא שיפוצו בני האדם לכל עבר, ויפרו וישרצו ויעצמו במאד מאד בכל מקום שאליו יגיעו, יהיה זה אשר יהיה. וכל זה נחשב, על פי הסיפור, רחמים מאת ה', ולא דין. שכוונת בני האדם להגביל עצמם לכדי ארץ שנער היא טעות גסה, והיא החמרת דין שלא לצורך, ועל כן מתערבת מידת הרחמים בתכנית האנושית. שכן ברור לה, למידת הרחמים, היא שם הוי"ה, שלו היו נשארים כלל בני האדם במקום אחד, היה הדבר מוביל לכדי אסון. ובהכירו את נפש האדם לפני ולפנים, חולק האל על כוונת בני האדם, ומסכל תכניתם. והנה נגלה בבירור ולעיני כל, כי האל עצמו מעדיף את המחלוקת, את הריבוי, את הסתירה, את החקירה (חקירת הלשון והארץ, למשל), על פני הסתגרות, הצטמצמות, אחידות. שכן אחידות אינה אחדות. האחדות מידה טובה היא, והיא תתכן אך בחברה מגוונת ומרובת קולות, צלילים, שפות. אבל האחידות רעה עד מאד, והיא פוגעת בנפש בני האדם, שכל נפש שואפת לבטא עצמה כפי הכחות הגלומים בה, ולא כפי שנכפה עליה מבחוץ. ואין ספק כי גם לביטוי העצמי גבולות, וכי עליו לגדור עצמו בגדרים חברתיים ומוסריים. אבל אלה חייבים לנבוע מתוך הנפש עצמה, ולא לבוא בלעדית מן החוץ, על ידי חוקים ותקנות אינסופיים, שכל סטייה מהם תביא לענישה. ובעיני אני רואה כי ה' עצמו מעדיף אלף מונים חברת אנשים חטאים, על פני חברת אנשים מדוכאים ואחידים, משל היו תוצרי פס ייצור תעשייתי, חסרי נשמה וחסרי חיים. ועל זה אולי אמר בתהלים: בלע ה' פלג לשונם כי ראיתי חמס וריב בעיר, שהאל פוגע בתוכניות בני האדם (בלע) והוא מפרידם לקבוצות דוברות שפות שונות, משום שהעיר (זו בבל, אבל כל מקום התכנסות של בני אדם יתאים כאן) הפכה למקום חמסים ורוע.
ונעיר כי בהחלט יתכן שכוונת בני האדם טובה היתה, שהם צאצאים לשורדי המבול, וידעו את סיפור רשעת הדורות הקודמים, שסופה הכחדה. ואולי רצו למנוע מעצמם את האפשרות לרשוע, ותכננו למשול בעצמם ביד כה רמה, עד כדי הכחדת האפשרות לחטוא. וזה, כבר ראינו, לא לרוחו של האלוהים בשבתו כמידת הרחמים. וכן נאמר שאולי שָמְעוּ שִמְעוֹ של מבול, אבל שכחו סופו, שם מבטיח האלוהים שלא ישמיד עוד את הארץ כולה, וכי אין צורך להסתתר מפניו, ולהישמר מעבר למידה הטובה. מכאן אפשר להסיק כי לא בטחו בהבטחת האל, וזכרוהו אך בכעסו. ולא היא. וגם זה טעם לכך שמידת הרחמים היא הפועלת בסיפור המגדל, ולא מידת הדין, שהיא מפחידה מאד, קשה היא, ויש להתיירא מפניה, ולהשמר ממנה תמיד.

שפה אחת ודברים אחדים זהו מקום ראשוני מאד שכן לכל ארבע התיבות זו הופעה ראשונה בתורה וזה אומר דרשני. אמנם תיבת אחת הופיעה קודם לכן, ביצירת האשה מן האדם ויקח אַחַת מצלעותיו, אבל כאן הניקוד שונה ככל האפשר, כאשר אות א' סגולית ואות ח' קמוצה: אֶחָת, כך שהראשוניות הינה פנימית לתיבה. כך או כך, מה כל הענין?

לפני שנמשיך נכתוב את הדבר הבא:
ספר בראשית קובע ממש כאן, בסיפור מגדל בבל, כי שפה אנושית היא מתת אל. לדידו, השפות לא יכולות היו להתפתח ללא התערבות אלוהית, ובני אדם לא יכולים היו להתחיל לדבר בשפה בעצמם, כאינסטינקט. השאלה מי דיבר ראשון דומה לשאלת הביצה והתרנגולת: היו אלה הילדים או ההורים שדברו לראשונה? הרי ברור לנו שאם לא נדבר עם תינוק החל מרגע הוולדו, הוא יאבד את יכולת הדיבור שלו. כך שחייב היה להיות מי שידבר עם הרכים הנולדים. אבל זו שדיברה אל הרכים הנולדים, מאין היא למדה את שפתה? (וכותב אני בלשון נקבה, לפי שהאם היא זו שלוחשת רכות לילדים הנולדים, בעודה מניקה, רוחצת, מחתלת, מרדימה). ואין כאן דרך לענות. מה שנדרש כאן הוא קפיצה, וזו קפיצת האמונה. בשבתי כאיש דתי, נוח לי לקבל את הקביעה כי האלוהים הוא מקור השפה, כשם שהוא מקור הדברים כולם. אבל בשבתי כאדם (וזה בהכרח דתי) שומה עלי לבחון את הדברים לאשורם. ומה שעולה בי הוא זה: קפיצת האמונה אינה קפיצה חסרת כיוון, קפיצה כללית. היא קפיצה מכוונת. אני קופץ בזמן ולא במרחב, אני קופץ בתודעתי ולא בגופי. לאן? אל הרגעים הראשונים של הבריאה, ואחר כך אל הרגעים הראשונים של החיים, ואז אל הרגעים הראשונים של התודעה. אל האדם הראשון.
מה אני רואה? ובכן, תחילה איני רואה דבר. על כן משתמש אני בחושי האחרים. איני שומע דבר. איני חש. איני טועם ואיני מריח. אַיִן וּכְלוּם. אבל יודע אני, שכך עיצבתי את דמיוני זה, שבאתי ממקום שבו כל החושים הללו קיימים לדידי, וכי הם רלוונטיים לחישתם של מיליוני גירויים; ועוד יודע אני, שנתון אני בנקודת בראשית. משמע: כלל הדברים שיבואו לעולם, ויגלו בפני בעתיד, כלולים הם ברגע זה, מקופלים בתוך עצמם עוד ועוד ועוד. כאן בנקודת הראשית מצויים כחות וחוקים ומערכות וכוכבים. אין בנמצא חלל, אבל רעיון החלל מתפשט כאן כאילו כבר קיים. אין כאן אור, אבל רעיון האור זורח. אין כאן חיים, אבל הרעיון מפכה ומוסיף ומרבה. עולם התופעות כולו מצוי כאן, וכיוון שאין מרחב, כל התופעות כולן כלולות זו בזו, ואין הן נפרדות. אין הפרדה בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, ובין החי והדומם, ובין האות והמספר. אין הפרדה בין תופעות לרעיונות, בין תופעות ותפישתן, בין הדבר כשלעצמו לבין הדבר בהופעתו. כעת, מסיבה כלשהי שאינה ידועה לי, כל האין הזה, שאין בו דבר אך הכל כלול בו, והוא אחד (אך לא מספר), מתחיל להתרחב. רעיון החלל מתממש בתוכו, משתלט עליו, כובש אותו, והוא הופך ממשי. ועמו בא הזמן. ועמם בא החומר/אנרגיה. ואין החלל קודם לזמן, שזו סתירה, ואין הזמן קודם לחלל, ואין שניהם קודמים לחומר, ואין החומר קודם להם. זמן, מרחב, חומר. זה כל מה שיש. ומספר. זה מספר שלוש.
אני מתבונן בכל אחת מן האיכויות הללו. קיימת ביניהן איזו מערכת יחסים, אך איני עומד על טיבה. החומר מצוי בתוך המרחב, ויש מרחב בתוך החומר. החומר עובר תהליכים רבים, וכל תהליך שכזה הוא נקודת התחלה למדידת איזה אירוע בזמן. יש זמן כללי, טוטאלי, מוחלט, הזמן הראשון, ויש זמנים אחרים, יחסיים, רגעיים. אני ממשיך להתבונן ורואה דבר אחד משותף לשלוש האיכויות:
החומר נע לכל עבר בתוך החלל. תנועתו ניתנת למדידה באמצעות זמן ומרחב.
הזמן נע לפנים, אך לא לאחור.
המרחב עצמו הולך וגדל, מתפשט, נע לעבר החוץ, כשלא ברור כלל לתוך איזה תווך הוא נע, אם בכלל, ומה יש מחוצה לו, אם בכלל.
תנועה היא הגורם המשותף לשלושת אלה.
אני מעלה השערה שאם התנועה משותפת לכולם, הרי שייתכן שהיא סיבה ראשונה להתרחבות הראשונית. אבל איני יכול לשער מה נע בתוך נקודת בראשית, ואין אני יודע מה מחוץ לה. אבל אני מוסיף לתנועה הראשונית הזאת תואר, והוא שתיים. אני מסכם את המבנה: אין – אחד. תנועה – שתיים. זמן חומר ומרחב – שלוש. ומיניה וביה – רבבת הדברים. ורואים בחוש כי לבד מאותה תנועה ראשונית, שאין אנו מבינים לאשורה, התנועה מחייבת חומר (שינוע), מרחב (התווך שבתוכו מתחוללת התנועה, וזה כולל כיוון), וזמן (שדברים נעים במהירות כלשהי, וזה נמדד בזמן).
וחכמינו כינו את התנועה הראשונית צמצום, ובכך ענו על שאלות רבות, ובה בעת העלו שאלות רבות אחרות.

מה שחוץ לנקודת בראשית, חוץ לזמן, חוץ למרחב אני קורא אלוהים. ולמה שתוך נקודת ראשית, תוך הזמן, תוך המרחב ותוך החומר אקרא אלוהים גם כן.
אינני מבחין כלל בין אלוהים ובין התבונה. יש תבונה בעולם החדש. היא תופשת את הזמן. היא קובעת את אופן התפשטות המרחב. היא קובעת את היחסים שבין החומרים שנוצרו בעת ההיפרדות.
היקום הוא יצירה תבונית, והוא שינוי מזערי עד לא מורגש באלוהים, ויחד עם זה – בעבורי – הוא כל מה שיש.

יחד עם שלוש האיכויות הראשונות, מופיעות מאליהן איכויות משנה. למשל, מהירות. כיוון, טמפרטורה. מרקם. אור, צבע, צליל, מוליכות. ועוד ועוד.

חולף איזה זמן, והיקום גדל עד מאד, ומערכות כוכבים נוצרות, והן פועלות לאור אותם חוקים ראשוניים, רעיונות שנוסחו טרם ההפרדה הגדולה. התנועה היא מושכלת, תבונית. הדברים כמו מתחוללים מאליהם, אבל הם אינם עצמאיים לחלוטין או אקראיים. הם כפופים לצו מסויים, להנחיה, לחוק. אני נזכר כי עוד לפני שדמיינתי את כל אשר אני כותב, חייתי בעולם שידע לנסח את החוקים הללו מתוך תצפית. רעי בני האדם התבוננו רבות בעולם, ועל סמך ההתבוננות לבדה, ניסחו את חוקי התנועה, את חוקי הכבידה, את חוקי החשמל, את חוקי התרמודינמיקה. התבונה שהיתה בדברים לבדם, עברה כעת לראשיהם של בני האדם, והם ידעו להשתמש בתבונתם החדשה על מנת ליצור, לפתח ולהמציא דברים חדשים. בנקודה מסויימת התקיים היקום הזה, שכבר אינו ראשוני, אך גם אינו מפותח מדי, בשיווי משקל טהור. במשך זמן ארוך מאד, שהלך והצטבר לכדי מיליוני שנים, למיליארדים, הכיל היקום חומר, מרחב וזמן (על תכונותיהם) לבדם. רבים מבני האדם החיים בתקופתי יסכימו עם האמירה שעד שלב מסויים היה כלל היקום אוסף של דוממים בתנועה.

חולף עוד איזה זמן. היקום גדל והתקרר. והנה, בפינה מאד מיוחדת של היקום, והיא אינה מיוחדת כלל, עלה כפורח דבר חדש בדברי ימי עולם. חיים.
עולם מת הוליד חיים. ובלשון אחר דומם הפך לחי. שלוש המלים האחרונות – גם אם נצרח אותן בקול גדול, בכל יום, בכל שעה עגולה, בכל רגע פנוי, לא נמצא בהן מנוח. מה זאת אומרת דומם הפך לחי? ומיד נסביר ונאמר שהיה זה תהליך ארוך וכי הדברים לא התארעו באופן מיידי, ורבו השלבים שבדרך, ונכונים יהיו מאמרינו. אבל הם אינם משנים את העובדה הפשוטה, שעל פי מה שאנו לומדים היום, באיזשהו רגע נתון, כאן על פני כדור הארץ, דומם הפך לחי. ואין אנו יכולים לתפוש באמת, רק להגיד, שכן עינינו רואות שחיים מקורם בחיים, ואין מקורם בדומם כלל וכלל. ועוד אומרים אנו כי בבואנו לחקור את היקום, מניחים אנו שהחוקים שתקפים היום, נכונים היו גם אז, ולהיפך. ומדוע זה לא נראה היום דומם ההופך לחי? מדוע רק אז, באיזו התפרצות פראית, יחידאית, רגעית (יימשך הרגע ההוא ככל שיימשך) נוצרו חיים, והם מלאים חכמה ובינה, והם אוצרים סודות רבים, והם כרוכים זה בזה כשני סלילים, ויודעים לשכפל עצמם, ולהרבות עצמם, ולמצוא את מזונם המתאים להם, ולהשתמש בחמצן ובאור על מנת להמשיך את תהליכי החיים, והם נחלקים לזכר ולנקבה, האחד יזריע והאחר ירחם, וכל זאת על מנת להמשיך, בסופו של דבר את קיומם הם. האם כל זאת קרה לבדו, כך סתם, בתהליכים אקראיים, מתוך הדומם? ועוד נוסיף ונשאל מדוע ברגע שאחרי אותו רגע יחידני פסקה ההתפרצות, והדומם הפסיק להפוך לחי? אם נמשיל את התפרצות החיים ללידה, יהא עלינו לשאול מדוע לא תלד הארץ שוב? החיים בנים יחידים הם? ואולי ילדה הארץ צאצאים לאינספור בעת ובעונה אחת?
שאלות רבות מעלה קו המחשבה הזה, ותשובות רבות להן, ואנו איננו יודעים. וברי כי לא נפתור כאן את כל הבעיות, אבל טוב להעלותן ולחשוב בהן.

והנה עוברים להם ימים רבים והיקום כבר ותיק, מפותח, והוא דומה מאד להופעתו הנוכחית. ולפתע פתאום, ברגע אחד יחיד ומיוחד, (יימשך גם הוא ככל שצריך לו) שב וצץ ועולה דבר חדש בדברי ימי עולם, והפעם מקורו בחי, ולא בדומם. אחד מן היצורים החיים נודע לעצמו בנפרד מסביבתו. מבלי שיוכל לתאר כיצד ואיך, הופך אחד מאותם בעלי חיים, שמקורם בדומם, שמקורו באין – למתבונן.
הוא מפסיק להיות רכיב כלשהו באיזה מנגנון משוכלל ליצירת חיים. הוא תופש את הרכיבים האחרים בנפרד, ואת המנגנון בכללו. הוא בוכה. הוא מצייר. הוא צד. הוא תופר, ושומר וחוסך ומתכונן. הוא מייצר. הוא קורא לדברים בשם, וקורא לעצמו בשם. הוא אומר אני והוא אומר אתה. והם. הוא זוכר, ולזכרונותיו יש משמעות, שכן על פי זכרונותיו יפעל. הוא מפתח חוש מוסרי, וחוש אסתטי, והוא מבדיל בין טוב לרע, ובין יפה למכוער. ועוד עניינים רבים בו, והוא הולך ומגלה, ומתפעל ומסתגל, וכובש ונהרג ונפגע ונלחם ומתגבר ומכניע (גם את האבן ואת האש ואת הברזל) ונכנע. הוא משקר ומתבייש ונבוך וכועס. הוא מגלה את הסתירה. וכך נמשכים הדברים עוד ועוד עד אין קץ. מתוך כל הרשימה הזאת, רצוני להתעכב על עניין אחד (ועל עוד אחד), שהם לענייננו, שהוא, כזכור, מגדל בבל: הוא קורא לדברים בשם, והוא קורא לעצמו בשם (ועל הדבר השני נתעכב אחר כך). השאלה היא מאין ידע לקרוא לדברים בשמם. כיצד עלה בידו להמציא שמות לפרטים רבים כל כך, בעולם חסר שמות?
והתורה, כבר אמרנו, קובעת שיד אלוהים בדבר, ואין לנו אלא להכנע, שכן אנו מאמינים בני מאמינים. אבל המנגנון האלוהי, האופן שבו העניק לבני האדם את יכולת הדיבור, ושם בפיהם שמות ופעלים ותארים, זה מותר לנו לחשוב. ומחשבתנו אומרת כך: בפסקאות האחרונות התחקינו אחר דברי ימי עולם ככל יכולתנו. בקצרה אומנם, שכן אי אפשר להאריך מדי, אבל ככל יכולתנו. וראינו שכל הדברים כולם היו מרוכזים לכדי נקודת ראשית אחת, שהכילה כל. רעיונות ומחשבות ומספרים ואותיות ומה שמופשט ומה שמוחש. ובאיזה תהליך שניסינו לעמוד על טיבו התגשמו כל הדברים לכדי יקום, עולם, זמן, ארץ, דומם, צומח, חי, אדם וסתירה. ושוב נאמר כי כל אלה מקור אחד להם, והם ידועים זה לזה (באופן מסויים, ישיר מאד) במקורם. כעת, משהחל תהליך ההפרדה, הותרו הקשרים החזקים שבין הדברים, והפכו רופפים. אלא שחומרים מסויימים שמרו על קשר כלשהו עם חומרים אחרים. כך למשל שמרו כל הגופים את הקשר שלהם לכח הכבידה. הפוטון, למשל, חמק ממנה בדרך כלל, שבר את הקשר, אבל במקום מסויים, שחור ומסתורי, נכנע לה גם הוא. ועוד למשל, שמר הפחמן על קשר עם המימן ועם הזרחן ועם החנקן. הוא ידע לקשור אותם ולחבר ביניהם, תוך שמירה על מידע קיים.
בני האדם, עוד לפני שנפרדו בתודעתם (ועל כן אינם עדיין בחזקת אדם אלא דמוי־אדם), שמרו גם הם על קשרים מרובים עם אותם מחשבות ורעיונות, ואף מלים ואותיות שבמקור. טוען אני כי יכולים היינו לשמוע את הדברים מתוך הדברים עצמם. אמנם משמעויות טרם היו, אבל שמיעה היתה גם היתה. וכך בעומדנו מול מים, ידעו הם לומר לנו מים, ואנו ידענו לשמוע. ולא ידענו משמעות הדבר. ומשהחל תהליך ההיפרדות התודעתית של האדם מן הסובב (שאך התחילו הדברים לקבל משמעות לעצמם), עדיין, אומר אני, עדיין יכולים היינו לשמוע את הדברים המדברים את עצמם. בעומדנו מול סלע, הרי שמענו סלע, ובעומדנו מול עץ, הרי שמענו עץ. ואין אני יודע אם שמיעת אזניים היתה זו, או שמיעת לב, אבל נוטה אני לחשוב כי שמיעת לב היתה. וכך ידענו לקרוא לדברים בשמם, שכן ידענו את שפתם, והם ידעו אותנו, וכן יידעו אותנו, שממקור אחד באנו. ומשמעות הדברים לדידי, שאלוהים עצמו, הנסתר בטבע הדברים, לחש התיבות על אזנינו. לא שדיברונו עץ ואבן, אלא הוא לבדו, בטובו, דבר עמנו ונשמעה.

מכל זה אומר אני את הדבר הבא: היקום חי הוא, ותבוני. ועל כן הטענה שהחיים התפתחו מן הדומם, מן המת, אין היא נכונה. חיים ביולוגיים, כפי שאנו מכירים, הם תוצר הכרחי של יקום חי, ואין הם תוצאה של יקום מת. תודעה היא תוצר של תבונת היקום, ולא אחרת. ואין זאת אלא שכדור הארץ הוא הרחם היקומי, ואין לנו לחפש חיים במקומות אחרים, שלא יימצאו חיים בכבד, בריאות, בלב או בכליות. או בעור או בעין. כל אלה חיים הם, וכל אלה עושים תפקידם נאמנה כל עוד נשמת רוח חיים באפם, באפינו. אבל החיים מתחוללים אך ברחם, שם הם נוצרים ומשם הם באים. והארץ היא הרחם היקומי, שכן נוצרו בה החיים, ואין לנו לחפש שם בחוץ, אלא כאן, בפנים. שיש עוד הרבה חיים לגלות. וכבר החילונו בכך. ואילו שם, בחוץ, עלינו לחפש אחר מקור החיים, מקור הדברים כולם, והוא מצוי בכול, פנים וחוץ, ועלינו לחפש בכל, ככל אשר יאפשרו לנו כוחותינו. או אז נדע ונשכיל. מה נדע ומה נשכיל?
שברמה מסויימת, וכאן חותם אני, במקום מסויים בתודעת היקום, אלוהים שמו, מקום שמו, והוא אחד, כל הדברים כולם אחד, ומעולם לא נפרדו.

שפה אחת ודברים אחדים
אחת, אמרנו, הופעה שניה, ניקוד ראשוני. בפעם הראשונה שהופיעה תיבת אחת, וראינו, באה במשמעות אחת מבין רבים. צלע כלשהי. מתוך כלל צלעות אדם, לקח אחת. וכמובן חשוב הוא שאחת לקח, לספר דבר אחדותם של איש ואשה, שהם אדם, שהם אחד, ואין הפרדת הצלע אלא לצורך חיבור.
אבל כאן אֶחָת סגולית וקמוצה. ולדידי אחת מוחלטת, סגולית, שאין בלתה. ואין היא מתפשרת על אחדותה. קמוצה היא. לא מתחלקת עם שפות אחרות. אחת ודי.
ומהי השפה האחת? אומרים חכמים לשון הקודש, ואני מסכים עמם בכל לב. עברית היתה, ועברית נשארה, ובעברית נברא עולם.

שפה אחת אמנם, אבל דברים הרבה. והם אחדים. כך שאינם הרבה. אחדים. כלומר בפסוק ההקדמה לסיפור המגדל מופיעה סתירת יחיד־רבים, והיא חשובה לאין שיעור, שנפש האדם חייבת סתירה על מנת שתחייה. והשפה תופשת את נפש האדם, את עצם הלוז שלה, וממנה יוצרת תיבותיה. (וזה עוד דבר שאמרנו שנתעכב בו, ולא התעכבנו. והוא סתירה, שהיא עמוד היסוד של בן האדם.)
ואולי שפה אחת ודבר אחד, היה לה לכתוב. אבל לא כתבה. הדברים הם אחדים. ויש לשאול אם אחדים במובן מעטים או אחדים במובן לא נפרדים, מאוחדים. וברי כי שתי האפשרויות מתקבלות, וכי כל אחת מהן נושאת תובנותיה, ודברנו בזה באריכות רבה, ותש כוחנו.

שבח לאל עולם על דברים אחדים שנכתבו בשפה האחת.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי האל המרובים. והרבה חיסרתי ופגמתי.
השיר והשבח לחי עולמים התהילה והתפארת לחי עולמים.
אור ליום ו', ג' דחוה"מ, י"ח בניסן התשע"ד, יפו.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s