אין איל (בראשית י"א, ג' – ד')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר: ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ

פשט הפסוקים
המתיישבים בבקעה שבארץ שנער מחליטים לבנות עיר, ובתוכה מגדל גבוה מאד. העיר והמגדל, כך חושבים המתיישבים, יעניקו להם שם, מה שימנע את פיזורם בעולם.

התבוננות
שני פסוקים כאן, ואנו מבולבלים. מדוע? שלפני שהחליטו על בניין העיר, הרי נדברו ביניהם ללבן לבנים. מדוע שיעשו דבר שכזה? הרי אין אדם מחליט לייצר מחט, ואז מחליט לייצר בגד. הבגד הוא הצורך והמחט תומצא על מנת לסייע לתהליך הייצור של הבגד. ואילו כאן, כך נדמה, התהפכו היוצרות, והאנשים היושבים בבקעה מתחילים מייצור הלבנים, כשאין עדיין תכנון לבנות עיר ומגדל.
אינני יודע מדוע עשו כן, אם בכלל, או שמא התורה בוחרת לספר את הסיפור כך, כאילו הפוך.
איש אל רעהו
הופעה ראשונה לתיבת רֵעַ בתורה, והרֵעִים הראשונים הם אנשי הבקעה שבארץ שנער. וכל שנותר לנו כקוראים וכמפרשים הבאים אל תיבה זו, הוא לראות האם רעותם תעמוד להם או שמא תתהפך עליהם לרעתם. ועל זה יאמר אחר כך: אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ולדידי נתהפכה עליהם רעותם לטובתם, ולטובת דורות לעתיד לבוא.
ויאמרו
התורה לא מביאה דבר איש אל רעהו מאז דבר קין אל הבל, ושם אף לא הביאה הציטוט המדויק. רק אמרה ויאמר קין אל הבל אחיו. אחר כך יודעים אנו כי חם מספר לשני אחיו על אביהם, אבל לא מצטטת מפיו. סיפרה כי אמר. ואחר כך, נח, בינו לבינו, או בינו לבין האל, ובכל מקרה בינו לבינינו, מברך את השניים, ואורר לשלישי.
הדברים הראשונים בתורה שנאמרים בין חברים הם אלה: הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. כעת, לא ייתכן שכלל יושבי הבקעה אמרו דבר זה איש לחברו, כלומר נכון יהיה לחשוב כי התורה מביאה כאן אמירה שהיא מעניינת, משמעותית, נצחית, על מנת להעביר לנו איזה דבר. למה חמש המלים הללו עונות על הדרישות הללו? אני אינני יודע. רק רואה אני שלושה צבעים: תחילה לבן ושחור, לבנים ושרפה, וכן לבן ואדום, וזה לבנים וחמר (שאנו מכירים כאדום מן הערבית. ויש להוסיף כי גם מן היין, שצבעו אדום, ובארמית חמר/א (ומכאן חמרמורת למחלה הבאה מן השתייה). וזה מה שאני רואה, ואין אני יודע מה משמעו. אמנם לכל צבע מקבילתו באילן הספירות, אבל אינני רואה מה העניין.
האם העיסוק הוא העניין? שאנשים יושבים יחד, ומתוך צורך דוחק מוצאים להם איזה עיסוק? הייתכן שצברו לבנים וחומרי בנייה לרוב, כך סתם? ייתכן, ואמת נכון הדבר כי עיסוק בחיי האדם הוא עניין חשוב ועמוק עד מאד, אבל אני אינני רואה את חשיבותו בהקשר הזה.

מה שרואה אני הוא זה:
הבה
שני משפטים אומרים אנשי הבקעה זה לזה. שניהם פותחים בתיבת הבה. שני משפטים אומר ה' בכל החטיבה הזאת. השני פותח בתיבת הבה. מסקנה: בני אדם ואלוהים – שפה אחת להם. ועל כן מצאנו עוד עניין בסיפור מגדל בבל, וזה לא רק הפרדת לשונות בין קבוצות בני האדם השונות, ובין לשון הקודש ללשונות העמים, אלא גם "הפרדת כוחות" בין אלוהים ואדם. (ומעניין ויפה לראות עד כמה קרובות תיבת לשונות ותיבת לשנות, ששינוי בין קבוצות עמים דבוק עד מאד בלשונם). בני האדם, שראשוניים היו, והיה בכחם לשמוע דבר אלוהים, מפסיקים – החל מעתה – לשמוע את דבריו. ואלו הם דבריו? שמות וצורות ופעלים ורעיונות. ובפירוש הפסוק הראשון בחטיבה זו כתבנו על הדיבור הישיר, המיידי, הנחווה, של האל לבני האדם, דיבור שמטרתו המקודשת הוא להעניק לנו את השפה. כעת, כך נראה, פוסק הדיבור הזה, ודרגת ההיפרדות שבין בני האדם והסובב אותם הולכת וגדלה. מעתה – יהיו הם אחראים בלעדיים לשפתם, ואם ירצו, יהא עליהם למצוא ולהמציא מלים חדשות לעניינים חדשים.

עוד רואה אני דרך אל הפשט:
תחילה נדברו לבנות בתים על מנת להתיישב בהם. היתה זו משימה סבירה והגיונית: משמצאו מקום יישוב, מן הראוי שיישבוהו, יבנוהו. אלא שתוך כדי הבנייה ההיא, התהפך עליהם לבם, והתגדלו מאד, ואז החליטו לבנות עיר ומגדל. וזה הגיוני, רק שלא ראיתי קודם לכן, וגם עולה בקנה אחד עם הפסקת הדיבור האלוהי אליהם: משפסק זה נדברו לבנות מגדל גבוה, מעין אנטנה, שאולי ישמעוהו משם, שכן פסק הדיבור בארץ ולא ידעו על מה. וזה נאה וחביב (ואף ישליך אחר כך למיוחד שבדיבורו אל אברהם, יצחק ויעקב אבותינו).

ויאמרו – והפעם לא איש אל רעהו. רק אמירה, החלטה, שבינם לבין עצמם.
הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים
מכל זה מעניינת תיבת לנו, שחוזרת על עצמה פעמיים בפסוק, פעם כאן ופעם באומרו ונעשה לנו שם, ומכאן נגלה פן נוסף של חטאם: הדרת כל מי שאינו משלנו. העיר היא לנו, השם הוא לנו, ולא לאחרים. ועל דרך רמז, לנו גימטריה אלהים, וזה הרמז משנה אופי הדברים לחלוטין, שהרי רצו לפאר שם ה' בבנותם העיר, ובבנות המגדל כמקדש לו. ועל כן נעשה לנו שם מתפרש נעשה אלהים השם, בחינת ה' אלוהינו ה', וכן בחינת ה' הוא האלוהים. ונותיר הדברים כאפשרות, שכך נוהג זה הפירוש. ואם נוסיף תיבת פן שהיא גימטריה סיני נקבל צופן עמוק מאד, (לנו שם פן העולה אלהים שם סיני), שמתחבר אחר כך דרך וירד ה', וזה נכתב בסיני מפורשות, ושם נאמר וירד ה' בענן, ועוד נאמר וירד ה' על הר סיני ועוד. ונוכל לדרוש כאן שאמנם בסיני נתן תורתו לעמו לבדו, אבל דרך סיפור מגדל בבל נראה כי מראש רצה שעמו יפיץ התורה בעמים, שתורת חיים היא. והפיצונו, ועל כך בא שכרנו, ויבוא עוד ועוד. ובניגוד לכך אנשי הבקעה, שחפצם היה לשמור לעצמם, וירידת ה' בבבל, בניגוד גמור לירידתו בסיני, לא נועדה אלא להכין את הקרקע למתן תורה, והכנת הקרקע היא תפוצת העמים, היא ריבוי הלשונות, היא המחלוקת, שרק מתוך כל אלה אפשר גילוי גדול ומרהיב של אחדות פשוטה.

עוד נראה כי למגדל חלק חשוב בעשיית השם, שכן על דרך היום יום יראו אנשי העולם את המגדל, והוא יעורר יראה בלבבות, ורואיו יעריצו את הבונים, ויעריכו אותם ואת כישוריהם. אבל על דרך המלה, ראשו בשמים, ושמים לשון רבים, ויחיד הוא שם, וזה אותו שם שאמרו אנשי העיר לעשות לעצמם, כאילו אמור המגדל לכבוש איזו יחידת שמים, שתהא בלעדית לאנשי העיר לבדם. וגם בזה ניכרת מידת חטאם, שאותה הפרדה קיצונית מדי שעשו בינם לבין שאר עמי העולם בארץ, רצו לעשות גם בשמים. וזה לא לרוח האחד.

פן נפוץ על פני כל הארץ
והרבה ראינו חשיבותה של התפוצה, שיש לצאת אל העולם בחינת שילוח קן, ולא להסגר מפניו ולהתחבא מעיניו. פיזור העמים בעולם הוא הכרחי לצורך יישובו ולצורך חיותו, ואין לקבוצת אנשים למנוע זאת, בגלל מניעים מסוג התגדלות ובדלנות.
נפוץ חביב הרמז שבתיבה זו, שהיא מעידה על פיזור ואבדן דרך, אבל בשיכול אותיות היא צפון, ועל פיו מוצאים אנו את הדרך, והוא מצפן לנו, במרחב ובנפש, וצופנת היא איזה צופן, והיא מעניינת.

וזה כל שעלה מלפני בפעם הזאת.
השבח והלל לחי עולמים על דברים אלה שעלו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, ובוודאי חיסרתי ופגמתי.
הגאווה והגדולה לחי עולמים הדעה והדבור לחי עולמים.
אור ליום ד', כ"ג בניסן התשע"ד, שמונה ימים לעומר, יפו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s