אין איל (בראשית י"א, ה')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם

פשט הפסוק
כפשוטו עד מאד.

התבוננות

(כל הפסוק הזה מוזר מאד, כשם שכל הסיפור מוזר עד מאד. נזכור כי עיקר עניינו של הסיפור הוא השפה, וננסה לפרש הדברים באור זה)

וירד ה'
זוהי הירידה הראשונה בתורה, והיא ירידת ה' בכבודו ובעצמו. ותיבות וירד ה' מלמדות שסר מן העולם השפל, עזב את הארץ, ושכן בעליונים לבדם, ועל כן צדקו אנשי העיר, כשכיוונו אל השמים, בבקשם אותו (וזאת על פי אשר פירשנו בפסוק הקודם, ויש לעיין שם עבור ההקשר). אבל באמת הוא גם בארץ, אלא שבהסתר גמור. ובשמים בהסתר חלקי. שקשה לבני אדם להתבונן סביבם ולראות ה', ודאי שקשה לראותו בפניהן ובגופיהן של הבריות, ועל כן, בבקשם אחר האלוהים, נושאים בני האדם מבטם למעלה, שם המעלה ניכרת יותר, ושם אין בני אדם וחפצים שיטלו לעצמם רוב מעלתו.
על כן באומרה וירד ה', הרי שאומרת שנתגלה ה' בתחתונים, זמן רב לאחר שגילה עצמו לאחרונה שם, וזה היה במבול, ואולי גם בקשת – שהיא סוג של התגלות שמימית וארצית גם יחד – ובברכות לנח ובניו לאחר מכן.
וירד ה' לראת
שהירידה היא אל הראיה, וזה יפה, משום שאנו רגילים לחשוב על חוש הראיה כחוש עילאי ביותר, ואכן צודקים אנו, שהוא עילאי עד מאד. אבל גם חוש השמיעה עילאי הוא. וגם חוש הריח עילאי, וכן חוש הטעם. ואדון לכל החושים – המישוש. האם ירד ה' מן המישוש אל הראיה? דעתי לא נותנת. אז מה עליון על כל אלה? הדעת – בחינת אחדות כלל הדברים כולם ותולדות הבאות מאחדות זו. וזה יעלה על הדעת? שהשם יתברך בכבודו ובעצמו ירד מהוד רוממות אחדותו, ויבוא אלי פירוד, אלי מגדל ועיר? ודאי. שה' לא צריך להוכיח אחדות. הוא אחדות ואין כאן מה להוסיף. וכך עשה גם כשירד למצרים, להרוג בכוריהם, וכן עשה כשדיבר אל משה, ואחר כך אל עם, ודיברנו בירידתו זו בפירוש הפסוק הקודם. וגם יש לראות כי בני האדם שקבעו מקומם בבקעה, וממילא ירדו, שבקעה היא מקום תחתון, מתכננים לעלות מעלה, והיתברך שוכן מרומים יורד מטה, והנה נמצאים הם הולכים לקראתו, והוא הולך לקראתם, והליכתם זה אל זה נאה היא מאד, ותביא עמה תולדות. ומהן אותן תולדות? לשונות. שפות. ריבוי. ומכאן עוד רובד של סיפור המגדל מתגלה, וזה, לטעמי, סובלנות מאת ה'. רגילים אנו לפירושים מסוג בני האדם התגדלו על ה' וכו' וכו', ואני כופף ראשי בפניהם, שהם גדולים ואני איני גדול, אבל עינם לא ראתה – שכן לא עמדו על כתפי עצמם – שהאלוהים יוצר מערכת מרובה שממנה בהכרח ינבעו מחלוקות (על גבולות ומשאבים, ובין עמים, ובין לשונות, ובין אדם ואלוהים, ואדם ועולם, ובין אדם ואדם ועוד ועוד מחלוקות לאין קץ) וזו המערכת מתקרבת לשלמות של ממש, שכן אין כבוד השם נגלה מתוך כפיית האחדות, אלא דווקא מתוך הפירוד, והריב והמחלוקת. ובעבור זאת מוכן הוא להסכין לכך שעמים יקומו על עמו להורגו, ושיקום עמו על עמים להורגם, ואלה יאמרו כך ואלה יאמרו להיפך, ואחרים ישפילו כבודו שלו, את בניין ביתו יהרסו, ואת קודש קודשיו יחללו, והוא ישתוק ויחריש, ובני עמו שלו יפרו חוקיו ויעזבו בריתו, והוא ישתוק ויחריש, ולמד אני ממנו עד מאוד את השיעור הזה, שאין לך אלא לקבל דרכו של אדם, שכן אם האלוהים מקבל דרכו (וראייה לכך – שלא עונש לו), מי אתה שתחלוק? וברי כי אצלו אפשר לקבל כל התנהגות, אבל אצלנו לא, וזה הבדל גדול מאד בין האלוהים לבינינו, שאת הגבולות שהוא נטע בשפה – אנו דורשים בהתנהגות, ואת הגבולות שהוא הסיר מבני אדם שבעולם (שכל אחד רשאי לעשות כעל העולה על רוחו), ביקשנו אנחנו להגביל. זהו עוד צעד חשוב בהתבגרות המין האנושי, כשם שזהו צעד חשוב בהתבגרות של כל אדם.
עוד: תיבת לראת בכתיב חסר. מה חסר? אות ו"ו. מה עניינה של אות ו"ו? חיבור. מכאן שתיבת לראת לבדה רומזת בשקט רב על כך שאותה ירידה לצורך ראייה – מחוסרת חיבור היא, ומכאן שהוא נפרד לאיזה רגע נצחי, וזה לשונות וחכמתן, ואין כאן פגם, רק רמז נאה.

באשר לדברי חכמים כי באו למרוד ונענשו, ודאי שיש אמת בדבר, וגם אנו דיברנו בכך, וברי כי אחד הרבדים בסיפור הוא חטא ועונש. מבחינה זו, גם כן בהקשר דברים שכתבנו בפסוקים קודמים (בקעה בארץ שנער המקבילה לגן עדן בראשית), הרי שיש בכל הסיפור מעין גירוש. וזה גירוש שלישי בדברי ימי עולם, שתחילה, כזכור, גורשנו מן הגן, ואחר כך המבול, שהיה גירוש מן הארץ ומן החיים, ועכשיו גירוש מן הבקעה. והגירוש הראשון הביא עמו זיעת אפים, ועצב, והרג, ואות, ועיר (ושמה חנוך), ועוד הביא עניינים רבים, והגירוש השני מחק כל אלה, והביא התחלה חדשה, ועורב ויונה ויין ובשר וקשת וברכה וקללה. וכן שושלות ועמים. והגירוש השלישי מביא עמו הפרדה, ושפה, ולשון וחכמה, וגם סובלנות אין קץ.
(אנו נשוב ונעסוק בירידת ה' בפירוש הפסוקים הבאים.)

בני האדם
כתבנו בהקדמה כי זוהי הפעם הראשונה והאחרונה שבה ביטוי זה מופיע בתורה, כלומר התורה לא תתייחס עוד לאף קיבוץ אנושי בשם העצם המרובה (שהוא גם שם תואר) בני אדם, ואף לא עשתה זאת קודם. רק כאן, בבואה לכתוב על השפה, משתמשת התורה בצירוף זה, ולא בכדי, שאחד האיפיונים העמוקים ביותר לבן אדם הוא מדבר, ואף רווח השימוש בביטוי דברה תורה כלשון (נ"א: בלשון) בני אדם ורבו הפירושים והדיונים על זה, וחלק אומרים שדברה בלשון פשוטה, ואין צורך לדקדק כל כך, ורבנו הרמב"ם אומר להיפך, שדברה בלשון פשוטה על מנת שיבין הציבור הרחב – ודווקא משום זאת יש להעמיק בדברי התורה ולהוציאם מפשוטם, על מנת להבין מה באמת רצתה לומר בעומקם של דברים. אבל לדידי אומר זה הביטוי שהתורה מדברת בלשונם של אלה בני האדם, שישבו בבקעה בארץ שנער, שהיא שפה אחת ודברים אחדים, ועל כן מה שנובע מן הביטוי הוא שהתורה כותבת בשפה אחת (למשל: ויזד יעקב נזיד, וכל ביטוי, פסוק, שבר פסוק וכו' יתאים כאן) ובדבר האחד הזה, שנכתב כמשפט אחד – שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע – טמונים דברים אחדים, טמון ריבוי (בהמשך לדוגמא שהבאנו – קריאה אחת תאמר שיעקב מבשל מרק, וקריאה אחרת תאמר שיעקב עושה מעשה זדוני – יזד נזיד). ואין מקום מתאים יותר בתורה לרמוז על הריבוי שבאחדות, ועל האחדות שבריבוי, ועל היותה של התורה רוויית משמעויות, שתיבותיה גונזות בתוכן עניינים לרוב. ואם יתן הקורא דעתו על כך שכל זה מקופל בשתי תיבות בלבד בני אדם, הרי שתתברר בפניו אמיתת התורה, ועומק כוונתה, וכל זה יפה עד מאד, וזכינו להרחיב את משמעות הביטוי שפה אחת ודברים אחדים שאומר שהשפה האנושית חייבת – חייבת! – להכיל כפלי משמעות, משחקי מלים, סתירות פנימיות, נוסחים מרובים, עמימות והסתר (כל זה בנוסף על היכולת שלה להעביר מידע ולמסור מסר) שאם לא כן – לא תהיה השפה אנושית כלל וכלל, ואי אפשר יהיה לבנות עליה תלי תלים של פרשנויות, מגדלים של חכמה, מערכות חוקים, ועוד. בקיצור, לא ייתכנו חיים אנושיים כה עשירים בהינתן שפה חד־חד ערכית, וזה באה תורה ללמד ולקיים.

אשר בנו בני האדם נקרא את תיבת בנו (שעניינה בנייה) במשמעות בתוכנו, ונקבל פסוק נפלא ביותר, שאומר שאלוהים יורד משמי מרומיו לראות את העיר והמגדל הקיימים בתוכנו, בני האדם. בקריאה כגון זו, נגלה שבתוך כל אחד מאיתנו קיימים עיר ומגדל. העיר היא נקודת ההתעוררות שלנו, מה שמעיר אותנו לחיים, והמגדל הוא נקודת החוזק שלנו, עמוד המשמר שלנו, וכן הפוטנציאל שיכול להביאנו לידי גדוּלה. וגדולה, כידוע, היא חסד, משום שכאשר אדם אחד מממש את יכולותיו, מביאן לידי מיצוי, הריהו עושה חסד עם רעיו בני האדם, שמראה להם כי הדרך אלי גדולה אפשרית, גם אם אינה סלולה, וכי כל אחד מאיתנו, בני־האדם, יכול להביא עצמו לידי מימוש, לו רק יסלול את דרכו שלו בבקעתו שבארץ שנער, שהיא הארץ שבה חייב אדם להחליט באיזו דרך להעביר את חייו: דרך השינה או דרך העֵרוּת, ששנ – ער היא התכה של שני ניגודים אלה, והבקעה היא הביקוע שלהם.
כך שקיבלנו מלים שמרמזות על פוטנציאל אטומי, ומה שיצא מתוכו היו שפות וחכמה ואנושות וריבוי, ואף האלוהים עצמו, בשבתו כמידת הרחמים אות יו"ד אות ה"א אות וא"ו אות ה"א (הא' שבתוך וא"ו הכרחית היא כאן) יזם את תגובת השרשרת, שהניעה את תהליך היצירה.
וכל זה נאה מאד, וגם קצת מאיר את אהבת האלוהים לברואיו, ואיך הוא יורד אל חדרי לבבנו, לראות מה איתנו ואיך אנחנו, ואיך הוא דואג לנפשותינו הרכות, ואנו מודים לו על אהבתו. על כן קראנוהו מגדל בבל, שבבל משמעו בב – אל, שער האלוהים, ומגדל בבל משמעו הגדלת השער המוביל אליו, וקודם שנעבור בו אנו בדרך אליו, עבר בו הוא, הישיר דרכו אל תוכנו.
(קריאה כזו מאירה גם את כותב הפסוק ככזה שמזהה עצמו עם בני האדם, שכן הוא כותב: בנו – בני האדם. משמע הוא אחד מהם. ואולי זה הפסוק של משה, הפסוק שמשה אהב עד מאד.)

ויש לציין כי גם זה כלול בתיבות בני האדם, שהתורה עצמה קובעת כי ברגע ההחלטה האלוהית לבלבל את הלשונות, הפכנו כולנו בני אדם, במובן האנושי של הביטוי, וכן קובעת את אדם הפרטי, אדם מסיפור הגן, כאב לכל הברואים כולם. (וזה גם בחינת זכר ונקבה ברא אותם, וגם בחינת וייצר ויפח). ולא אמרה בני נח, ולא אמרה בני שת, אף בני אנוש לא אמרה, על אף שיכולה היתה, כלומר התורה רואה בבני האדם בריות הזוכרות את מקורן עד נקודת הראשית ממש, ולא כאלה הקובעות להן איזו נקודת התחלה כלשהי. כלומר על־מנת שתהיה ראויה להקרא בן־אדם, יש לה, לבריה, בנוסף על צלם ודמות ותבנית שברא בה ממילא, לדבר באחת או יותר מן השפות האנושיות, וכן לדעת את צור מחצבתה, עד התחלת כל ההתחלות ממש.

שבח והלל לאל חי עולם על אלה הדברים ששטפו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי השם המרובים.
ההוד וההדר לחי עולמים הועד והותיקות לחי עולמים.
ערב שבת, כ"ה בניסן התשע"ד, עשרה ימים לעומר, יפו.

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s