אין איל (בראשית י"א, ו' – ז') (חלק א')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו

פשט הפסוקים
ה' גורם לבני האדם שלא יבינו איש שפת חברו, על מנת שיפסיקו לבנות העיר והמגדל.

התבוננות
ויאמר ה'
דבר נפלא ונאה הוא שבמקום שבו עוסקת התורה בשאלת הלשונות, אנו מוצאים דיבור מפי ה'. ואין פליאה (ובאמת יש, אבל לצורך העניין נניח לזה) בעצם היותו מדבר, שיודעים אנו וראינו הרבה שהוא מדבר. אלא שמדגישים אנו את ההתאמה שבין נושא הסיפור לבין אופן הגשתו. נשאל: אל מי מדבר ה'? ונחשוב בזה אחר כך.

הן עם אחד ושפה אחת לכלם
באשר לשאלת העמים, יודעים אנו לומר כי אין מוקדם ומאוחר, ומעשה עשתה תורה שפירטה תחילה שושלות ובהן עמים ארצות ולשונות, ורק אחר כך פנתה לשאלת הלשון. וזה דומה למה שראינו בעת בריאת האדם, שתחילה נברא בחינת זכר ונקבה ברא אתם, ואחר כך פירטה וייצר; ויבן, למשל. קודם כללי, ואחר כך פרטי. גם כאן נוהגת כך, מן הכלל אל הפרט. ואגב כך חיזקנו ההתאמה שמצאנו בין סיפור הגן לסיפור המגדל. וכל זה תשובה למי שישאל מדוע אמר עם אחד, והרי ראינו עמים הרבה.
וניתן גם לשאול האם באומרה עם אחד רומזת תורה לעם שיקום בעתיד והוא ישראל? תשובה: כן. ולמצער – אפשר שכן. וגם רומזת לריבוי מחלוקות שבתוכו עד בלי די, ולכך שלא יוכלו לשמוע בני העם הזה איש שפת רעהו, ולכך שיפוצו בעולם כולו, ולכך שיהא עליו לבנות מגדליו ועריו מתוך מחלוקות ופירודים, פנים וחוץ, ולא מתוך אחדות, ולא ישב לבטח בבקעתו, שוקט על שמריו תחת גפנים ותאנות. וגם רומזת שילבן לבנים ויחמור חומר אצל מלכים גדולים, ויהיו אלה אבני הבניין להשבת אחדותו של אותו העם, שכמעט נמוג מן העולם, כשהגיע עד שער נ' של טומאה ולא עבר דרכו. [ואילו עשה כן, לא היה נגאל.] (ושער נ' רמז שנער). ומתוך כל זה יקום להם רועה (ושמו גם הוא נרמז בסיפור), וינהגם במדבר, ויתן להם תורה מאת היתברך, ויקום עם עולם.

שפה אחת
בסיפור מגדל בבל, שאנו עוסקים בו בעיקר מכיוון השפה, מופיעה לראשונה בתורה תיבת שפה עצמה. תחילה בפסוק המקדים, ויהי כל־הארץ שפה אחת ודברים אחדים, וכעת כאן, בפסוקים אלה, שלוש פעמים, ולבסוף תאמר כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ. סה"כ חוזרת התיבה בסיפור חמש פעמים – פעמיים לבדה, פעם אחת בצורת שייכות (שפתם) ופעמיים בסמיכות (שפת־). (חמש הפעמים הללו מתאימות לחמש ההופעות של הצירוף כל־הארץ שעסקנו בו, ובהמשך הדברים נבדוק אם נוכל לקשור בין שתי החמישיות). כעת נשאל מנין צצה תיבת שפה? שכן עד כה ראינו עמים, ארצות ולשונות (ולא היתה שפה), ולפתע פתאום מכנה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו את אמצעי הדיבור שנתן בבני האדם בשם שפה. מה טמון כאן? אם נסתכל על מבנה הפה האנושי, הרי שנראה שפה, שהיא חיצוניות הפה, ועוד שפה שגם היא חיצוניותו, ואם נסתכל פנימה, הרי שנמצא לשון. כך שניתן לומר שלשון היא פנימית, ושפה היא חיצונית. אם נפרוט את הדבר, הרי שנוכל לומר ששפה קובעת באילו מלים נשתמש על מנת להביע את עצמנו בדיבור (או בכתיבה), והלשון קובעת את סדר המלים, את מערכת היחסים המתקיימת בין המלים לבין עצמן – בתוך משפט. וכל זה אנו יודעים, כדוברים של שפה, באופן כמעט ממילאי. כך שקבוצת מלים לבדן, ללא לשון, ללא סדר ומערכת חוקים ברורה (אך גמישה), לא יכולות להוות שפה (עד כדי כך, שללא לשון אין משמעות לשלוש המלים "קבוצת מלים לבדן", או לכל צליל אחר שיפיק הפה בפקודת שליטו הבלעדי השוכן מעליו). וברי כי מערכת חוקים לבדה לא תתכן, ואין כאן מה להסביר. כך שהשפה והחוק באים יחד, כרוכים זה בזה, ואין להפריד. ומכאן שבני אדם, שבהם דיברנו קודם, (שהם בהכרח בעלי שפה), הריהם בריות נושאות חוק, והן כפופות לו, ואין יכול נברא להקרא בן אדם, אם אין חוק כרוך בו באופן עצְמוּתִי (כתרגום לאינטרינזי, דבר שהוא פנימי לו, מהותי לו, הכרחי לצורך הגדרתו, בלתי ניתן להפרדה).
[עוד: ויהי כל הארץ שפה נוכל לפרש כאומר שהעולם כולו הוא שפה, שכל פרט בתוך הבריאה הוא חלק של שפה, והוא יכול לעמוד בפני עצמו, או להצטרף לחלקי שפה אחרים על־פי מערכת חוקים מסויימת, ואז יקבל משמעות. כך נוכל לפרש כל תופעה (ואולי: כמעט) באופן כלשהו.
דוגמא: קיר. זהו מבנה הנוצר מחיבור של לבנים זו לזו באמצעות חומר הדבקה כלשהו, והעמדתן, בדרך כלל, בניצב לקרקע. או אם נחשוב על קיר מסויים בתוך מבנה קיים, הרי שנמצא שהוא מהווה פאה אחת מתוך כמה שבמבנה. אז איך נפרש? כרצוננו. אם נרצה, נוכל לראות בקיר מכשול המונע מאיתנו התקדמות, או מחיצה המסתירה מעינינו את אשר מבקשים אנו לראות. אבל אם נרצה אחרת, נוכל לומר שהוא מייצג תמיכה או הגנה, שהוא מטיל צל ביום קיץ חם, או שומר על חום ביום קר, ועל כל פנים מעניק מחסה מן־החוץ בכל העיתים. (והצירוף מן־החוץ יפה הוא בעיני, שמן עניינו תוך הדברים, פנימיותם, וחוץ עניינו חוץ, ומהי פנימיות החיצוני?). כלומר הפירוש לתופעה (במקרה זה קיר) תלוי ביחס הפיסי והרגשי שלנו אליה ברגע נתון. את התרגיל הזה ניתן ליישם בעבור (כמעט) כל תופעה או צירוף של תופעות].
נחזור להתבוננות בפנים האנושיים, ונראה את הפה, שהוא נצרך לשתי שפתיים, או שתי שפות, על מנת שיוכל לפעול כהלכה, ועל כן לא טוב מצב של שפה אחת, שהוא אינו יפה לדיבור, ואינו יפה כלל. ובדברי ה' אנו מוצאים תיבת הן ונוכל לפרש אותה במשמעות והרי, ומכאן שהאל אומר "והרי כל הארץ שפה אחת…", על דרך שלילת מצב כלשהו שיש לתקנו, שכך אי אפשר וזה לא נכון. כלומר האל מבחין שהמערכת הקיימת חסרה, פגומה, והוא בא לתקן.

עוד: משמעות נוספת לשפה היא גבול, אזור מעבר בין תווך אחד למשנהו. כמו שפת־הים, למשל, או שפת־הנחל, או אבני־שפה. נשאל, אם כן, מדוע בוחר האל לקרוא לאמצעי הדיבור בשם שפה דווקא. מה הקשר בין גבול, החוצץ בין איכויות שונות, לצלילים שאנו מפיקים בפה, על מנת לבטא איזה רעיון, או למסור מידע? ועל דרך התרגיל שעשינו קודם לכן כאשר הדגמנו את פירוש התופעה הקרויה קיר, נפרש את אותם הצלילים שאנו רגילים לקרוא להם מילים, כגבול שבין הפנימי לחיצוני, הגבול שבין האופן שבו התופעה נחווית ונרשמת בנפשנו, לאופן שבו אנו מבטאים אותה במלים בעבור אזניים זרות, או אזנינו שלנו. המלה תפוז, לדוגמא, איננה פרי עגול ומתוק ומלא מיץ, בעל קליפה כתומה דקה יחסית, ותחתיה קליפה לבנה, עבה יותר. המלה תפוז היא צירוף של שלושה צלילים המסומנים באותיות ת'פ'ז', ואשר חיבורן, על פי חוקי הלשון, מפיק צליל מסוים ומובחן המסמן את הפרי בעל התכונות שפירטנו. אבל המלה איננה הפרי.
אם נחיל את התרגיל הזה על כלל התופעות שבעולם ועל יחסים שביניהן, נגלה שהגבול בין התופעות כפי שהן נרשמות בנפשנו – לבין אופן ביטויין בפינו – הוא הוא השפה.

לכלם
זו הופעה ראשונית לתיבת כלם, והיא ריבוי של תיבת כל, שהופיעה כבר פעמים רבות. כך ששורש כ.ל.ל, שממנו נגזרות התיבות, כבר ראינו, אבל את צורת הרבים אנו רואים לראשונה. ומה לנו להתעכב כאן? שהשם בכבודו ובעצמו מדבר, והוא מוצא לנכון לקרוא לכל הקיבוץ האנושי שבבקעה בשם אחד, כלם, ולא זו בלבד, אלא שאותו כלם מתאפיין בשני אופנים. האחת – כולם בני עם־אחד, כלומר עדיין לא נחלקו לעממים, ושתיים – כולם בעלי שפה־אחת. ומכאן שעממים לא נוצרו אלא אחרי בלילת הלשונות, ומכאן שאין דרך לעם להתבחן מבלי שיפתח שפה משלו, הייחודית לו לבדו.
והתורה מנסחת באופן מעט מוזר, שהיא קובעת כי שפה אחת לכלם, שהשפה בחינת כלי שיש לכולם וזה ברור, וגם כי עם אחד לכולם, משל היה עם גם כן איזה כלי, אמצעי, שבני אדם אוחזים בו. וובאמת כן הוא. עם ושפה הם שני כלים, מלבושים, שעוטפים קבוצה כלשהי, והם מבחינים אותה משאר קבוצות. וראינו שהגורם השלישי המבחין הינו ארץ, וכל השלושה הללו חוברים ליצירת לאם, שהיא תיבה המורכבת מראשי תיבות של לשון וארץ, המולחמות לסוף תיבת עם, וזה חביב, שהתוצר הסופי הוא עם, ושילוב כל השלושה יוצר לאם.

ובהקדמה שאלנו מה בין ארץ ולשון, שראינו שכותבת התורה ללשונותם בארצותם, ויש לך לומר שקיים קשר הדוק בין השתיים, שתוואי הארץ, נופה ומזגה קובעים במידה רבה את התייחסות בני האדם אל סביבתם. לדוגמא, נראה כי לא סביר לצפות שאנשי שבט הדרים ביערות הגשם ישתמשו באותה מלה, ויעניקו את אותו יחס רגשי שנותנים דרי המדבר לתופעה הקרויה מים (שכל מלה משמרת יחס רגשי שבין האדם לתופעה הקרויה בשם). שפע המים ביערות הגשם, לעומת נדירות הופעתם במדבר, בהכרח תיצור יחס שונה כלפיהם. בעבור אלה המים הם חיים ממש, ויקרים הם מפז, ובעבור אלה הם רק עוד תופעה בסביבה שופעת מאד, ואיש לא יעלה על דעתו מצב של מחסור במים, שכן הם מצויים בכל. שוכן יערות הגשם יתקשה לדמיין כמויות כה גדולות של חול, או יובש קיצוני, או מרחבים עצומים, צהובים, חפים מסימני חיים, שכן סביבתו הפוכה ממש מכל אלה, ומנגד, אפשר שבן־המדבר כלל לא יוכל לצייר בנפשו כמויות כה גדולות של מים, סביבה ירוקה עד שגעון, עתירת חי וצומח. והרי ברור הוא כי לא ייתכן שישתמשו אלה השניים באותן המלים עבור תופעות דומות, שכן בעבורם התופעות אינן דומות כלל. לכל זה יש לצרף את השוני העצום בצלילים שמפיקה הסביבה. ברור שצליל שתיקת המדבר, למשל, לעומת סאון המים הזורמים והרחש הקבוע ביערות הגשם, או קולה הרועם של סופת חול לעומת שאגת האש בעת שריפת יער, יפעילו את אמצעי החישה האנושיים באופנים שונים, וכך בסביבה א' "יתורגמו" תופעות באופן אחד, ובסביבה ב' באופן אחר. ומכאן שהתוצר המתקבל אצל האדם – המלה – יהיה אחר כאן וכאן. על זה נוסיף כי כל אלה גם יחד יגרמו להפעלה שונה של שרירי הפה והלע (על פי רחשי הסביבה, בדיוק כאילו דברו עמם הוריהם בצלילים שונים), ולפיכך לשימושים שונים בחלקי הפה השונים (לדוגמא, אלה ישתמשו יותר בלשון, ואלה יותר בגרון, או בשיניים), ומכאן, בסופו של דבר, תתקבלה שפות שונות עד מאד. וכל אלה דוגמאות להמחשת חלקה של הארץ בקביעת אופי השפה והלשון.

וזה החלם לעשות
פשטן של מלים: הנה התחלת מעשיהם. האלוהים אומר (לעצמו או למי), הרי כולם מאוחדים במוצאם ובלשונם, והנה החלו לעשות איזה דבר (לבנות עיר ומגדל).
פשט הוא כי על פי המשך הפסוק נראה כי האלוהים איננו מרוצה ממעשיהם, והוא מבקש לחבל ביזמתם. אבל לפני שנלך אל הפשט, נדרוש, ונקרא את שלוש התיבות שבראש פסקה זו בצורה הבאה: וזה החלם לעשות?! כלומר, שאלה על דרך פליאה. בני האדם נמצאים במצב נדיר ביותר שבו כולם מאוחדים (שהרי הם עם אחד) וכולם מבינים זה את זה (שפה אחת), ומתוך מצב זה, שבו יכולים בני האדם להשיג הישגים אדירים ברוחניות, בגשמיות, בסדר החברתי, ברעיונות מוסריים, הם החליטו לבנות דווקא עיר ומגדל להסתגר בהם, ולעשות לעצמם שם? זה הכל? בקריאה הזאת נראה כי האלוהים מצפה מבני האדם להתנהגות כלשהי, אחרת, והוא מבין כי על מנת לסייע להם לעמוד בציפיותיו, יהא עליו להתערב בהם שוב, לשנות סדרי עולם, משום שאלה הנוכחיים – חסרים משהו. ובאמת כך הוא נוהג, בהבינו כי אותו מצב מאוחד שנתונים בו בני האדם, הוא מצב מנוון, משום שזו אחדות שמקורה בו, ולא בהם. על מנת להגיע למצב אחדותי אמיתי, יש ליצור חיץ, הבדלה, שוני בין עמים ולשונות, ואז להניח למערכת האנושית לרוץ, שתמצא את אחדותה בעצמה. אולי אז יידעו בני האדם להעריך את חשיבותה של האחדות, את גודל הההישג, ואת הפוטנציאל הטמון בו. ובידוע כי עדיין לא באנו שמה, אבל גם אם נתמהמה, בוא נבוא. יום אחד נבוא.
עוד: אומרים בני האדם בבואם לבנות פנימיות עצמם (שאמרנו העיר והמגדל אשר בנו – בתוכנו) נעשה לנו שם. אפשר לקרוא אלה הדברים כאומרים נבנה לנו כלי פנימי שבאמצעותו נוכל לשיים את התופעות, בחינת נעשה לנו שם. כלומר, קריאה זו מבינה את הדברים הנאמרים בהקשר לשוני. שיש להם פועל (נלבנה, נשרפה, נבנה, נעשה, נפוּץ), ויש להם שמות עצם (לבנים, עיר, מגדל), אבל שם תואר אין להם. איך יודעים? שאין שמות תואר בדבריהם זה לזה. הם אינם מבקשים לבנות מגדל גבוה, עיר יפה ובצורה, לבנים חזקות. רק עיר, מגדל, לבנים. וכשחסר תואר (וזה הרי מה שהם מנסים לעשות, לתת איזה תואר לעצמם – נעשה לנו שם בחינת נדע מי אנחנו, נדע לקרוא בשמנו אנו) הרי השפה פגומה, ויש לתקן. מדוע בוחנים אנו את הדברים הללו, שנאמרו לפני כמה פסוקים, דווקא כאן? משום שאשר חיסרתי יושלם, והנה משלים אני. אבל גם משום שאת תיבות וזה החלם לעשות שאנו מפרשים כעת, אני קורא על דרך חלקי הלשון, ואת תיבת החלם אקרא במשמעות חוֹלָם. זהו חולם חסר, שמעידה התיבה על עצמה, וזהו סימן הניקוד השני המופיע בדברי ימי עולם, והוא נאמר מפי ה'. כמובן, זו איננה קריאת פשט, אלא דרך מדרש היא. מדוע השני? שכתב קודם לכן, לפתח חטאת רבץ, וגם ויפתח נח את חלון התיבה, כך שהפַּתָּח הוא סימן הניקוד הראשון בעולם, וזה מתאים, שכן הוא פתח לשאר סימנים שיבואו אחר־כך. וחולם סימן שני, והוא כרוך בעשייה, שכתוב החלם לעשות, ויפה לראות את הקשר הרעיוני שבין חלום ומעשה, שרבים מגדולי עולם מספרים לנו שבראשית מעשיהם הגדולים נצב לו חלום. וזה יפה מאד, אפילו.
עוד: החלם, ל' דגושה בדגש חזק, שורש ח.ל.ל, במשמעות התחלה (ועוד משמעויות לו), ולא במשמעות לייצר, לחולל (שורש ח.ו.ל). והייתי מצפה דווקא למשמעות השנייה, ולא לראשונה, שכן בני האדם מייצרים לבנים, עיר, מגדל. הם מחוללים איזה דבר. אבל האלוהים רואה עמוק יותר ממני, ו"עיניו" רואות התחלה של איזה דבר אחר. של אנושות, של שפות ולשונות, של חיים. על כן ל' דגושה בדגש חזק.

ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות
ביודענו כי האל מסכל את תכניותיהם של בני האדם, נוכל לקרוא את אלה התיבות כך: ועתה לא! יבצר מהם כל… כלומר משמעות הפסוק משתנה מהבעת חשש שהמשימה תושלם, להצהרה אלוהית, שאין דרך להתנגד לה. אבל זה לא מספיק, ועלינו לנסות ולהעמיק עוד.
יבצר, יזמו
שני פעלים כאן, לשניהם הופעה ראשונה בתורה. הראשון, יבצר משמעו מניעה, עצירה של איזה דבר. ה' אומר ועתה לא־יבצר, משמע, אין מניעה, לא יהיה מי שיעצור את בני האדם מלקיים את תכניתם. הפועל השני – יזמו – עניינו רעיון, והוצאתו אל הפועל. מה שנפלא בפועל הוא שורשו, ז.מ.ם (לשון מזימה, שהיא יכולה להיות נכלולית, רעה, ויכולה להיות חיובית), שמכיל בתוכו את המעצור, את המניעה (לשון זמם של כלב, המונע ממנו אפשרות של נשיכה). כך שכל יוזמה – כל יוזמה – תתקל במחסומים, מעקשים, מכשולים, שהדבר טמון בשורשה. וזה נכון לטוב ולרע: כל מזימה שלילית ניתנת לסיכול, שכן היא כוללת בתוכה מכשולים מובנים, וזה טוב מאד, אך מנגד, כל מזימה חיובית מועדת לכשלון, שכן שורשי חסימתה קיימים בה בהכרח. ונראה כי ה' יתברך קובע את הדבר כאן, בבקעה שבארץ שנער, שכך יכול אדם, או קבוצת אנשים, לברר האם המזימה היא אך רעיון רוח, או שמא אמת טמונה בה, ועל האדם או הקבוצה להתגייס בכל כוחם, על מנת להוציא את הרעיון מן הכח אל הפועל.
כעת נוסיף כי יבצר שורש ב.צ.ר (ומכאן מבצר, מבנה המונע גישה לאי־אן) וגם הוא, (בדומה לשורש יז"ם) מכיל שתי משמעויות לפחות – האחת משמעות של מניעה, כאמור, והאחרת של בציר, קטיף פרי הגפן, שהוא בעצם הוצאת הכח הטמון בזרע, אל הפועל – במקרה זה פרי, ואולי גם יין. כלומר משמעות של השלמת מעגל חיים. ויש גם בצ"ר במשמעות כח ואף במשמעות שכבת סלע המכילה מתכות שונות, ואלה רעיונות משלימים גם למשמעות ההגנתית שבשורש, וגם למשמעות המקיימת – זו המביאה דברים לידי מימוש.

עוד דבר, והתייחסנו אליו באמירה באחד הפסוקים הקודמים: האלוהים קובע כאן כי אחדותם של האנשים בשתי בחינות – עם ושפה, היא מצב חזק מאוד, המאפשר עשייה ללא גבול. כל אשר יזמו לעשות נעשה אפשרי, ואין מי שיעצור. מכאן מסקנה שעוצמה טמונה בעם, ועוצמה טמונה בשפה. וה' פוגם בשתי תכונות אלה של יושבי הבקעה – גם מפיץ אותם על פני כל הארץ, וגם בולל שפתם ובכל אלה נעסוק מיד.

עד כאן חלק א'
שבח והלל לאל חי על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו הגדולים.
הזיו והזהר לחי עולמים החן והחסד לחי עולמים.
יום ב' בשבת בהר, ה' באייר התשע"ד, שנת 66 לתקומת ישראל.

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא־יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s