אין איל (בראשית י"א, ו' – ז') (חלק ב')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו

פשט הפסוקים
כבחלק א'.

התבוננות
לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות
כפי שכתבנו בסיום חלק א', תיבות אלה מעידות על עוצמת האחדות ועל עוצמת השפה, ויש לחשוב בדבר. קל לחשוב על קבוצת אנשים הנרתמת למשימה, קשה ככל שתהיה, ומצליחה בכך. קל גם לחשוב על כשלון, אבל אם בני אותו עם אינם חוששים מכשלונות, ולומדים מהם, הרי שכשלון נעשה שלב הכרחי בדרך להצלחה. אם נחשוב על דוגמא מעולמנו, נראה כי אחרי כשלונות רבים, הצליחו אנשים להמציא כלי תעופה. מה שנחשב לאורך אלפי שנים בלתי אפשרי, והיה עניין דמיוני בלבד, הפך לעניין יומיומי, שגרתי, כמעט משעמם. אותם עקרונות שעמדו בבסיס ההצלחה הזו, למשל, לקחו את בני האדם עד לחלל, ובכך פרץ אדם את גבולות עולמו ממש, ולא באופן מטאפורי. ועוד אלפי דוגמאות בעניין זה: הרי דמויי מגדל בבל ניצבים היום בכל עיר גדולה, בנינו מכשירים המאפשרים לנו לראות אל הרחק אל תוך החלל, או אל תוך נבכי נבכיו של החומר, וכל זה נראה כה פשוט, עד כי שוכחים אנו שדברים מעין אלה היו בחזקת קוסמות בתקופות אחרות. מכאן שדברי האלוהים לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות מתקבלים על דעתנו באופן שלם. אלא שהאל אינו מדבר על מחוייבות, דבקות במשימה, השקעה, ניסוי ותעייה, כגורמים המביאים להצלחה, אלא על אחדות של עם ושפה. ונאמר כאן כי עם במקרה זה – לא עניין אתני בלבד, אלא כל קבוצת אנשים החיים יחד, עובדים יחד, לצורך הגשמת מטרה מסויימת. ושפה – לאו דווקא במובן המלים שאנו מלמדים את הילדים בשנותיהם הראשונות, אלא ז'רגון משותף, שהוא השפה של אותם בני עם אחד. לדוגמא, מי ששמע מתמטיקאים, נגרים, רופאים או פחחי רכב (כל אלה בחזקת עם) מדברים ביניהם על נושאים שבתחום התמחותם, והוא אינו דובר את שפתם (ז'רגון), הרי שוודאי לא הבין דבר, גם אם השתמשו אלה במלים משפתו שלו. ולי יפה לראות עד כמה התורה מבינה את ההתאגדות האנושית כגורם שאין לעמוד בפניו, וכי אנשים הפועלים כאחד ישיגו כל אשר ירצו להשיג. וגם אדם אחד לבדו, אם יפעל כאחד, ישיג כל אשר ירצה להשיג. ויפה שבעתיים לראות כי אלה הדברים (שהם דברי הכוונה ועידוד לכל אדם, והם כלליים ומידת אמת שבהם גלויה וברורה, גם אם קשה להשגה), מסתתרים בתוך סיפור המגדל דווקא.
ועדיין, דברים אלה הינם תיאוריים, ידועים הם, ועל כן יש להוסיף ולשאול. זאת נשאל: מהי באמת עוצמת השפה? מה טמון בה, מדוע היא רמה? ובהקדמה שאלנו שאלה זאת בהקשר של רוממתנו מכל לשון. ובאמת, מה רוממות שבלשון? וככל שמעמיקים בדבר כן הולך ונעשה ברור, שהלשון היא הסמל המובהק ביותר ל"נצחון הרוח על החומר", אם אפשר לדבר שכזאת. כלומר, כמו שראינו בהקדמה ובפירוש הפסוק הראשון בחטיבה הזאת, עד שלב מסויים היה היקום כולו "אוסף של דוממים בתנועה" (לפחות על פי התיאור המדעי של העולם). ככל הידוע לנו עד כה, מתוך הדומם צמח החי, ולא זו בלבד, אלא שרק כאן, על כוכב הלכת ארץ. וכאילו לא די בעניין זה לבדו, שהוא מבעית באי התאמתו לכל חוק טבעי (שהרי אין חוק טבע שאומר שחיים הם תוצאה הכרחית בסביבה נתונה. לעומת זה קיים חוק טבע האומר כי גופים בהכרח ימשכו זה את זה והחוק אף יודע לחשב את גודל הכח שיפעיל כל אחד מן הגופים על חבריו), ואף מבעית בהסתברות אפסילון (אם לא למטה מזה) שלו להתרחש, הלך החומר החי, והעמיק אחיזתו בבלתי אפשרי, עד שעמד על דעתו ואמר אני, אמא, אבא, עץ, אבן, אש, מים, שמיים, ואחר כך בראשית ברא אלהים. מתוך החומר נבע דבר שאיננו חומרי (מלים וחוקי לשון), ואין הוא מוכתב תנאים מקדימים (שיכול אני לומר קוף, בצל או כלב ככל העולה על רוחי, בלא התאמה לשום חוק שהוא, ובלא שאציית לאיזה חוק, מלבד רצוני לבדו, ואין דרך לצפות את מילותי הבאות. לדוגמא: קיבורת). קיומו של רצון בתוך חומר, והוצאת הרצון הזה מן הכח אל הפועל, מעבר להיותם ניסים תמידיים (ונס תמידי – וזה אסונו – חזקה עליו שייעלם בתוך גילויו, שעינינו מתרגלות כל־כך לעצם קיומו, עד כי אין הן רואות בו חזקת נס עוד), הריהם עצמם ממש רוממות שבלשון, שהיא ההופכת את החומר הכבד, הדומם, המת, לקליל, חי, בעל רצון חפשי. ובקצרה – חומר מדבר הוא בחזקת סתירה, וזה סוד החיים, כפי שמבין פירוש זה.

הבה נרדה
והרי כבר ירד, שכתוב וירד ה' לראות. לשם מה חזרה תורה על עניין הירידה? ואם היה אומר הבה נרדה קודם, ורק אחר כך וירד, לא היתה הבעיה עולה. שקודם היה מכריז על כוונתו, ואז מממשה. ואילו כאן ירד, ואז הכריז על כוונתו לרדת. אם כן מה? ראשית, נוכל לחשוב שירד תחילה אל הארץ, ורק אחר כך ירד אל הבקעה, ושם בלל השפה. אבל אפשר שהירידה הראשונה היא חזרת האלוהים אל הארץ אחרי שעזבה בעת המבול, כלומר ירידה במשמעות מעבר ממקום גבוה למקום נמוך, ותיבות הבה נרדה באות במשמעות רדייה, שלטון. שתחילה יורד לראות מה היה, ואחר כך מפעיל סמכותו – לרדות בבני האדם – ומשמעות הדבר – קביעת גבולות שפתם.
(ואם נחשוב על הסיפור המצויין 1984, נזכר כי שם רדה השלטון באופן חריף באזרחיו המסכנים, ואחד מן המכשירים היותר משוכללים שהמציא על מנת לעשות כן, היה הגבלת שפתם לכדי אמצעי תקשורת בסיסי בלבד. חלומם, אותו ככל הנראה השיגו במהדורה האחת־עשרה של מילונם (newspeak), היה ביטול המלה חופש, כך שאזרחיהם לא יוכלו אף להגות בעניין גס מעין זה. איפשהו בדרך הם מביעים שאיפה לבטל גם את האביונה (orgasm), והחיבור בין השניים מעניין מאד, כמו כל הנושא כולו).
אם כן, מאיתנו לא לקח האל את מושג החירות (להיפך, טבע אותו בנו עד מאד), וגם לא מושגים אחרים (וכאן מעגליות מסויימת ואין אני נכנס לנבכיה), אבל נטל מאת אותם יושבי בקעה את השפה האחת, ששְׁמהּ אגב – שפת כל־הארץ (כפי שמסגיר פסוק ט'). קריאה שכזאת (שירידה שנייה לשון רדייה) מאיינת את שאלתנו בדבר שתי הירידות באומרה כי לא שתי ירידות היו, אלא אחת בלבד.
קריאה דומה (במובן הירידה האחת) נקבל אם נפרש את תיבת נרדה במשמעות הפקה או הוצאה – כמו בביטוי רדה דבש. הרעיון המתקבל הוא שהאל "סוחט" את השפה האחת מפי בני האדם (מתודעתם, מן הַמְדבֵּר שבהם), ואת "החומר" המתקבל הוא מערבב, בולל. קריאה זו מתאימה מאד לשימוש בשורש ב.ל.ל, המשמש בסיפור עד מאד.
עוד: שתי ירידות הן, כאמור. האחת לצורך ירידה נוספת, ומשזו באה – מה צורך לה? אומר האלוהים ליעקב: אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה… אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה (בראשית מ"ו). כלומר ירידה צורך עליה היא. אפשר גם כאן, שהירידה השניה באה להעלות ולרומם, ואין להתיירא, שכן אנכי אעלך גם עלה ויש הבטחת השם שעליה כפולה(!) בוא תבוא. הווי אומר – ירידת האלוהים ממשכן מרומיו מביאה איתה עלייה שאינה אפשרית אחרת. וזה – כמו שדיברנו הרבה מאד – ריבוי שפות ולשונות. עוד בהקשר זה: בתורה אנו מוצאים ארבע ירידות נוספות של ה': וירד ה' על הר סיני; וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם; וירד ה' בענן וידבר אליו; וירד ה' בעמוד ענן. כך שניתן לסכם:
ירידה ראשונה מביאה עמה את עוצמת השפה ואת עוצמת האחדות.
ירידה שניה: ריבוי שפות ולשונות.
שלישית: תורה.
רביעית: מידות.
חמישית: האצלה.
שישית: קביעת מעמדו של משה כאדון הנביאים וענישה – צרעת.
וירידה שביעית היא הירידה למצרים, עם יעקב, והיא מביאה עמה תורה, שפה, אבות ואמהות, עם, משה, דברות, האצלה, מידות, ועוד ועוד, עד עצם היום הזה.

הבה
אל מי מדבר ה'? הרי כשאמר נעשה אדם לא אמר הבה, רק אמר נעשה, ולא מוכרח נמען. אבל כאן אמר הבה. ודיבור זה מחזיר אותנו אל ראשית הדברים ואף קודם לכן, שסופם נעוץ בתחילתם: לעיני כל ישראל, בראשית, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. לכל ישראל אמר: הבה נרדה. וירדנו עמו. על כן הסמיך לידת אבינו אברהם ואמנו שרה אל סיפור המגדל, שכאן נגלה אור ישראל בעולם. והנה סיפור המגדל, שגם כך גדול ועצום הוא מאד, מתגדל עוד יותר, ולא בכדי קראנוהו מגדל. ועוד יש לראות כי מגדל בבל גימטריה 111, וזה אחדות שבריבוי, וריבוי שבאחדות, ואות אל"ף עולה 111, שהיא ראשונה והיא אחת. ופלא הוא. ומספר 111 הריהו צימוד של שלוש יחידות, וכל יחידה עולה 37, ושלוש פעמים זה – עולה 111, כך ששלוש יחידות חוזרות אל א' היחידה, ומעגל פלאים הוא. כן 37 רמז לג' עליונות ולז' תחתונות, שיחידה כשמה כן היא, אחת, וכוללת כל עשר ספירות בלי פירוד כלל, ואין היא נגלית בעולמנו זה, והיא לעת משיח תגלה. ומצאנו רמזי אחדוּת שאין בלתם דווקא כאן, במקום הפירוד הגדול מכל, למעט הפירוד שבגן, כמובן. ויפה הדבר עד מאד.
עוד: כל אחת מן האחדות הבל הוא, שהבל עולה גם הוא 37, ושלשה הבלים – 111, שזה העולם הבל הבלים (ופירושו הבל אחד ועוד שני הבלים – שמיעוט רבים שניים – ויחד שלושה הבלים), אלא שאין משמע הבל "לא בעל חשיבות", ואין משמעו "חסר עניין". רק שהוא חולף. ועל כן בקצהו השני של הבל ניצב נצח, שהוא איננו חולף, וזה נשמת הבל המתגלגלת במשה.
וכל אלה הדברים טמונים כאן, בפיזור העמים ובלילת הלשונות, ודי לנו לדבר בזאת.

ונבלה שם שפתם
שתי אותיות שם מופיעות בסיפור שמונה פעמים: פעם אחת ברבים: שמים, פעמיים במשמעות שֵׁם (שם־עצם, יחיד. ריבוי: שמות) מהן אחת נוטה (שְׁמָהּ), וחמש פעמים במשמעות שָׁם, במקום ההוא (תואר־הפועל). וכל זה מה? שכל אלה תקפים שם, בעיר שנבנתה בבקעה שבארץ שנער, ובשאר מקומות אין בלילה. רק בבבל. על כן, משיצאו עמים מן הבקעה (וכאן משמעות עמים לא בני משפחה אחת, אלא דוברי שפה אחת), הרי שפסקה המבולקה, ויכול היה כל עם ללכת אל מקומו, ולהתיישב שם. ושם בנה עריו וגבולותיו. ומדוע אומר אני שאינם בני משפחה אחת? משום שלא הכרח הוא שהיו כל בני אותה משפחה באותה בלילה. אבל הכרח הוא שמשהלכו למקומם, זיהו בני כל קבוצה את חבריהם על פי השפה, ולא על פי השתייכות משפחתית, שכן אין בה תועלת אם אין אפשרות להבין. ודוגמא לזה – העמים הסלאביים, שגוזרים שמם מן המלה (Слава) ומשמעות שמם – "אלה הדוברים את המלה/שפה". וכמובן, דוגמאות לאלפים יש (עברים מדברים עברית, אנגלים – אנגלית וכן הלאה), אבל הדוגמא הסלאבית מובהקת מאד.

נבלה
כמה משמעויות: האחת המשמשת בסיפור והיא לשון בלבול ובלילה.
השנית – מלשון בליה, שחיקה, שבלתה השפה שבפיהם, הפכה מיושנת, לא מתאימה עוד למילוי תפקידה. ומכאן שנצרכה שפה אחרת, חדשה, ובריבוי – שפות אחרות – והן עשו מלאכתן טוב יותר. ופירוש זה עולה בקנה אחד עם הבלילה.
משמעות נוספת – לשון רעה – (למשל מעשה נבלה). שהפך את השפה שבפיהם לרעה, ולא יכולים היו לשמוע איש שפת רעהו, וכאן רעהו במשמעות רוע – היפך המשמעות הנפוצה – שהרעו זה לזה בשפתם, ואולי גם במעשיהם.
ולבסוף לשון כלי הנגינה – נבל – שהוסיף ה' לדיבור הרווח מבטאים, ניגונים שונים של המלים, כך שכל קבוצה יכולה היתה לשמוע את השפה כפי שהתנגנה בנפשה ועל שפתיה, ולא יכולים היו לשמוע ניגון אחר. (וזה מזכיר את תפילת יהודי המזרח ותפילת יהודי אשכנז, שמי ששמע זה בינקותו, אינו יכול לשמוע תפילת אחיו אחר כך, ועל כן התפצלו וכל אחד דבק בניגונו. וזה עמוק.)

שפתם
ששפה אחת היתה. ואומר שָׁם שפתם ומדגיש הרבה את מיקומם – שם – ומכאן שוב נראה הקשר שבין מקום לבין שפה: שם דברו שפה אחת, ומשיצאו משם, דברו שפות הרבה. וגם בלילה שם היתה, שהיא כח מאת ה', ובמקומות אחרים לא פעל כחה, ועל כן יכולים היו לשמור בני העמים על לשונותיהם בארצותיהם, כפי שקראנו הרבה בפרק הקודם, ובכל זאת דיברנו הרבה.

אשר לא ישמעו איש שפת רעהו
ישמעו במובן שמיעת הלב, הבנה. וקודם אמרו איש אל רעהו, ויכולים היו לשמוע זה את זה, ורעותם רעות היתה, והם הרעים הראשונים בתורה, ואין רעות קודמת לרעות בוני המגדל (ומכאן יש לקרוא מחדש את דברי משה הראשונים למה תכה רעך, וכן את הכלל הגדול ואהבת לרעך כמוך). ועכשיו אין הם רֵעִים עוד. ומכאן שבלב הרעות ניצבת הבנת איש את אחיו, שאדם שומע קול רעו, ורעו שומע קולו. ונגלית כאן קרבה גדולה בין שורשים שמ"ע, שמ"ר, שהם אותיות ש"ם ואות מן הגרוניות נסמכת אליהן. האחת עי"ן והשנית רי"ש. שעל מנת לשמוע יש להסמיך את העין אל השם, ועל מנת לשמור יש להסמיך ראש אל השם. וגרון רומז על מקור כחו של אדם (גר־און), ומכאן שרעים מסגירים זה בפני זה את מקור כוחם – ושומרים זה על כוחו של זה – והנה עוד פן של הרעות, ויפה הוא.

ומי יתן ונסמיך אנו עינינו אל השם, ואת ראשנו גם, ונשמע בקולו.
השבח לאל עולם על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה חיסרתי ופגמתי. הרבה מאד.
הטכס והטוהר לחי עולמים היחוד והיראה לחי עולמים.
יום שני בשבת בחוקותי, י"ב באייר התשע"ד, 27 ימים בעומר, יפו.

וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s