אין איל (בראשית י"א ח' – ט')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר: על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ

פשט הפסוקים
אלהים מפזר את בני האדם על פני כל הארץ והם מפסיקים את בניין העיר. העיר נקראת בבל על שם בלילת השפות שהתחוללה בה.

התבוננות
ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ
וזה בניגוד לדאגת יושבי הבקעה – פן נפוץ על פני כל הארץ. איך הפיץ? האם לקח אנשים והעלים אותם מן הבקעה, וחזרו והופיעו במקום אחר? האם נשאם על כנפי נשרים? האם הביא רעה גדולה אל הבקעה, ונסו אנשים מפניה לכל עבר? (וזה נרמז בתיבת ויחדלו, וראיתי בפירוש בעל הטורים ואביא בהמשך). אינני יודע כלל תשובה לאלה השאלות, אך העניין עצמו מוזר מאד, והוא קשור הרבה במה שדיברנו. שהרי אם מפיץ אותם ה', מה לו לבלול את שפתם? יהיו אנשים כאן, וידברו שפה, ויהיו אנשים שם, רחוק מאד, וידברו באותה השפה. מה אכפת? אכפת. שבאלה הדברים דברנו רבות עד מאד: אילולא בלל השפה האחת, היו שבים כל אותם נפוצים, ומתאחדים בבקעה. שבני שפה אחת ימצאו זה את זה בכל מקום שהוא, ומרחקים לא יהוו להם מכשול כלל וכלל (וזה ראינו יפה מאד לכל אורך הגלות, שהתכתבנו אלה עם אלה בכל תפוצות שהיינו, שאלנו שאלות, ענינו תשובות, קיבלנו עלינו מרותם של רבנים מרוחקים חצי היקפו של עולם. ומכאן שיהודים מדברים שפה אחת, ומאוחדים הם. ורק כאן, ב"בקעה", מששבנו והתאחדנו בגוף, נדמה כי הלכנו ובללנו שפתנו, עד כי לא נבין עוד איש את רעהו. אבל באמת רק נדמה, ובאמת דוברי שפה אחת אנו. ובמהרה בימינו נווכח. וכל זה יפה מאד). אלא שלמדנו כבר כי ה' חפץ בריבוי של שפות ועמים, שמתוך כך מזהירה אחדותו ביותר, גם אם קשה לראות, וגם אם נדמה אחרת. על כן צריך היה לנקוט בשתי הפעולות – גם הפצה, וגם בלילה. ואפשר שהן אחת – שהספיקה בלילת הלשון להפצתם, שכן אומר האלוהים בפסוק הקודם – נרדה ונבלה, ולא אומר נרדה ונפיצה ונבלה. ומכאן שייתכן שהבלילה לבדה – ההתבוללות (שהיא בדיוק עקירה מעם אחד) – הספיקה על מנת לגרום להם לעזוב מקומם ולחפש להם מקום אחר. אבל כתוב שהפיץ, כלומר, היה פעיל בעניין. ואם נבדוק תיבת ויפץ, שורש פ.ו.ץ נמצא קרבה רבה אל שורש פצה, וזה פצה פיו, אולי רמז לכך שבהבל פיו הפיץ ה' את יושבי העיר והבקעה על פני כל הארץ. אולי. ובכל זאת חתום הדבר.

ויחדלו
צורה זו מופיעה פעמיים בלבד בתורה, אחת כאן והאחרת בסוף מכת ברד: ויחדלו הקולות והברד, ומכאן למדו חכמינו שקולות וברקים של מכת ברד נכחו גם כאן, וזה, כאמור, בפירוש בעל הטורים.
על שורש ח.ד.ל במשמעות פסק נכתוב רק שאות ראשונה ח' שעניינה חיים, ושתי אותיות אחרונות ד"ל, והן מעידות על דלדול, כלומר חדלון הוא דלדול כח החיים, פגיעה בעוצמתם. בפירוש זה דיברנו רבות על עוצמות השפה והאחדות, ועל כך שה' מבקש להחליש אותן מעט, לצורך שדיברנו בו, והנה אותיות השורש ח.ד.ל, מתיישבות עם זה העניין. ומצד שני – שתי אותיות ראשונות ח"ד – שעניינן אחדות, והברה אחרונה (א)ל (אות א' מובלעת בתנועה) שעניינה שלילה. כלומר שלילת האחדות. וגם זה עולה יפה עם פירוש הדברים.

ויחדלו לבנת העיר
אבל לא חדלו לבנות המגדל (או שבניינו הושלם טרם הפיץ ה' את העמים בעולם). ומה זה? ומיהם אותם בכלל אלה אשר נאמר בהם ויחדלו? הרי נפוצו האנשים לכל עבר, ומכאן שבניית העיר פסקה כתוצאה טבעית של תפוצתם. כך לפחות, מפשטם של דברים. השערה עולה כי ייתכן שקבוצה אחת נשארה שם, בבקעה, והיא זו אשר חדלה מבניין העיר. ואם כך הוא, שהיתה קבוצה אחת שנותרה שם, האם שינו שפתם? האם גם שפתם נבללה, או שמא המשיכו לדבר בשפת המקור? ואין לדעת. רק לומר כי עיר, שהיא נקודת התעוררות שבנפש, אפשר שתפסיק להבנות, ואפשר שתפסיק להתפתח. אבל מגדל – נקודת ההתגדלות – אפשר לה להוסיף ולהתפתח עוד ועוד, ובאין איזון בין העיר – המתפשטת לרוחב, ובין המגדל הנבנה לגובה, תצא ההתגדלות מכלל שליטה, והאדם שנפשו מתגדלת רק יוסיף לחפש כיצד להוסיף עוד ועוד גדולה לעצמו, עד אשר יווכח במותו שלו, ויגלה כי גדולתו אינה נחשבת כלל. וזה איפיון נאה של נפש האדם, ורואים אנו בעינינו מדי יום.

על כן קרא שמה בבל
מי קרא? אדם אחד אשר נותר שם? אולי ישראל שלעיניו מתחוללים הדברים, אולי הוא קרא שמה בבל? ואולי ה' עצמו נתן שם לעיר בארץ? ומשונה הדבר עד מאד, שנתן מי שנתן שם לדבר אשר לא הושלם. ששם דבר ניתן אחרי השלמתו, ולא באמצע, כאשר ננטש ונזנח. ועוד מוזר שהתורה מספרת סיפורה של עיר ומעניקה לה שם. ולא סיפרה את סיפור הקמתה של ירושלים, או של חברון־עיר־אבות, או של יריחו או שאר ערים מרכזיות בארץ ישראל. דווקא בבל. וברי לנו כיום כי בבל מהווה חלק מרכזי מאד בהוויתו של העם היהודי, שחלק הארי של תורה־שבעל־פה נלמד שם, והלכות המלוות אותנו עד היום – משם מוצאן. אבל אז, בעת התרחשות הדברים, עוד לפני גלות ראשונה, עוד לפני לידתו של עם, מי בכלל ידע או חלם או חשב על בבל? ויש לומר כאן שבאותו הזמן איש לא חלם או חשב על ארץ כנען כמרכז לאיזה דבר שהוא. לדידי יפה לראות כיצד התורה מאפשרת לדברים להתפתח אל נקודת אל־חזור, ולא מתחילה ממנה. כלומר אין התעקשות שכנען ורק כנען, וירושלים ורק ירושלים. עד שנבחרה כנען, ועד שנבחרה עיר שלם/יבוס, עבר זמן רב, והתרחשויות רבות התחוללו בעולם על מנת שתתגלה קדושת ארץ ישראל (וגם אז כנען לא נשכחת כלל. כשם שאדם לא שוכח עברו, כך אין ארץ שוכחת קורותיה). מכאן שהתורה מעניקה מקום להתפתחות הדרגתית, ורק משבשלו העיתים, ואיתם בגרו ובשלו המשתתפים במאורעות (עמים, אישים, לשונות, דתות, ארצות וערים), מתגלה "המצב הסופי" או "מצב אחרון", שבו מתבררים לאשורם תפקידי המשתתפים, ואז נכונה ההתעקשות על הארץ, ועל ירושלים. אחרי כל זה נוכל לכתוב כי שמה של בבל נדרש כך: בָּבּ אֵל, כלומר שער־האל, או שער־האלוהים. ויש לשאול האם השער הזה מוליך אל האלוהים, או שמא זהו השער שהאל עבר דרכו כששב והופיע בארץ? (וכל זה באופן מטאפורי, שהאל אינו עובר בשערים וכו'). ולי נראה כי האפשרות האחרונה מתאימה יותר לסיפור, וברי לי כי יימצא מי שיחשוב אחרת.

כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ
וכשם שמתחיל הסיפור במשפט הקדמה, כך הוא מסתיים במשפט סיכום. ומשפט הסיכום סותר את משפט הפתיחה. שפה אחת ודברים אחדים הפכו לשפות הרבה ולעמים הרבה. וכן לדברים רבים. ולעומת מחשבת בני אדם אשר נדברו להשתקע באותה בקעה – ניצבת מחשבת האל וסותרת היא את תכניתם.
עוד אנו נוכחים כי שמה של השפה האחת הוא שפת־כל־הארץ, ולדידי היא כוללת כל־הארץ ממש, על דומם, צומח, חי ומדבר שבה, ודיברנו בזה ארוכות.
מה שנדרש כאן הוא להבין מדוע מדגישה התורה את מעורבות ה' במהלכים. מדוע כתבה שם בלל ה' וגם כתבה משם הפיצם ה'? מדוע לא הסתפקה באזכור אחד של שמו? שלו נהגה כן, לא היה נפגם פשט הדברים כלל. נכתוב כי אפשר שהסתירה מוגדשת כאן מאד, שהאחד – שם הוי"ה – הוא אלוהינו ואין עוד – דווקא הוא יוצר ריבוי בארץ (עמים וגבולות, לשונות ומבטאים), ומכאן שהריבוי מקורו באחד, והוא טוב ביסודו, ומלא רחמים. ועוד נכתוב כי תיבת שם מופיעה כאן פעמיים, וכן תיבות כל־הארץ מופיעות כאן פעמים, וכאמור שם הוי"ה. ומכאן שנמצאות תיבות בלל והפיצם מקבילות זו לזו, ועל כן אפשר שרק בלל או רק הפיץ. אבל תורה מתעקשת שגם בלל וגם הפיץ, ולא אחרת. פעולה אחת במרחב התודעתי (בלל – שפה), ופעולה אחת במרחב העולמי (הפיץ – ארץ). וענינו על שאלתנו אנו, וזה חביב מאד.
לסיום החלק הזה נציין את התיבות שחוזרות על עצמן בפסוק זה:
שם, ה', כל הארץ, והנה מתגלה איזה דבר מתוכן: ששם ה' מצוי בכל הארץ, ואל לו, לאדם, להגבילו לתחומיה של אותה בקעה, תהיה זו אשר תהיה. [ברי לי כי תיבת שם משמשת בפסוק כפסוקית מקום, אך אני אינני מגביל עצמי, ומתייחס (כאן, במקום זה) לצורת האותיות המרכיבות את התיבה בלבד.]

תם אך לא נשלם פירוש לסיפור המגדל. ובעזרת ה' יתברך יושלמו חסרונות ופגמים. והרבה יש מאלה.
השבח לאל עולם על אלה הדברים שפעמו בי.
הלקח והלבוב לחי עולמים המלוכה והממשלה לחי עולמים
יום רביעי בשבת חוקותי, י"ד באייר התשע"ד (פסח שני), עשרים ותשעה ימים לעומר, יפו.

וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, מגדל בבל, משה, פרשת נח, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s