אין איל (בראשית י"ב, ז' – ט')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו: ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה': ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה

פשט הפסוקים
ה' מתגלה אל אברם באלון מורה, ולראשונה מבטיח לו שהארץ תנתן לזרעו. אברם בונה מזבח לה', וממשיך במסעו בארץ. הוא עוצר בין בית אל לבין העי, בונה עוד מזבח לאל וגם קורא בשמו. אחרי כן הוא ממשיך בדרכו דרומה.

התבוננות
וירא ה' אל אברם
כאן מתחולל אירוע גדול ביותר, וראשוני עד מאד. ה' נראה אל אברם (או: אברם רואה את האלוהים). והרי לא יעלה על הדעת. מה פתאום בן אנוש, יציר זרע וביצית ורחם, רואה את האלוהים? האל אינו גוף ואין לו דמות הגוף והוא נעלם וגם אינסוף לאחדותו. היאך ייתכן?
זה העניין בדיוק: אברם רואה את האלוהים, כי אברם אחד הוא. אחדותו היא שתלווהו לכל אורך חייו, והיא שתהיה נוכחת בכל מעשיו. והיא הסיבה שבעטייה נבחר אברם מכל אנשים שבעולם לקבל את דבר האל. הוא נוכח באחד שמעבר לכל הדברים כולם, או שבתוכם, או מחוצה להם או בכל דרך שהיא. שהרי אחד הוא, ולדידו אין הפרש בין מצב א' כלשהו למצב ב' אחר כלשהו, ויותר מרמז לעניין זה ראינו בדברים שאמר לו בראשית: ונברכו בך כל משפחות האדמה, אשר – שב אני וכותב – הם כה יוצאי דופן ומוזרים. שבאדם אחד יתברכו כל משפחות האדמה? ודת אדום לקחה עניין זה כולו אל תוכה, ועשתה עימו מה שעשתה, ואין מה לדבר בזה כאן.
ונוסיף כאן בהמשך, בברית בין הבתרים, נעסוק רבות בעניין כח הראייה של אברם, ונעמוד על ההפרש בין הראיה שבכאן, לבין מה שמתרחש שם, כשדבר ה' מתהווה אל אברם במחזה.

לזרעך אתן את הארץ הזאת
הנה ההבטחה. זאת הבטחת אלוהים לאברם בדבר הארץ, ומכאן – הארץ המובטחת. וזו ההבטחה הראשונה מתוך כמה, והן תבואנה עם פרטים נוספים ולעיתים אף תנאים והסתייגויות. אבל כאן טמונה ראשית ההבטחה, חמש מילים פשוטות, ללא מגבלות שהן: לזרעך אתן את הארץ הזאת.
תיבת לזרעך מכילה את כל הסוד כאן, משום שבזמן שהדברים נאמרים אין לאברם זרע, ואין לו חצי מושג או רבע מושג שיום אחד יעמיד צאצאים. את חרן עזב בהיותו בן שבעים וחמש, ואת ישמעאל הוליד בן שמונים ושש. עשר שנים לפחות מפרידות בין אברם כאן, בהתגלות הראשונה, לבין אברם האב. מכאן שתיבת לזרעך, טבעי לה שתוליד תגובה מעין: "מה פירוש לזרעי? הרי אין לי זרע". (אפשר לחשוב כאן על זרות – זר-עך). אבל אברם שמע ולא מיחה. תחת זאת, בנה מזבח לה', וזה מזבח ראשון מתוך כמה שיבנה במשך חייו, ונשים לבנו לכך שנבנה המזבח הראשון עם ההבטחה הראשונה. במהלך דברינו נתחקה אחר אותם המזבחות ואחר אותן ההבטחות, ובחסדי ה' וברחמיו אולי נבין איזה דבר מתוך דבר.
עוד נשים לבנו לכך שלא הקריב קרבן על אותו מזבח שבנה – ולמצער – לא כתבה תורה. רק שבנה מזבח, ונלמד שכאן, ברגע זה, בניית המזבח היא לב הדברים, והקרבה עדיין איננה במקומה. ותבוא עת לזה, כשיבשילו התנאים, ויקרב לבם זה אצל זה.

ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו
תיבת ויבן תמיד עם הבנה כלשהי. ומה הבין, לא ידענו. אבל נשים לבנו לכך שאברם בונה מזבח לה' הנראה אליו, כלומר יש כאן איפיון לה' – הוא כמות שנראה לאברם, האל הנגלה, התחום בגבולות המציאות, ולא ה' בכללותו ובמלא היקפו. זהו מזבח לאל מוגבל, קטן, פרטי, ומרמז על עברו של אברם, שהגם שיצא ממנו, בן הוא לעולם שעבד אלילים מוגבלים. וה' מחריש, שעוד רבה הדרך לעומק ההכרה. וכל אלה עומדים כנגד מאמרנו שאחד היה אברהם, ובאמת אחד היה, אלא שלא בכל העיתים, ולא מיד. ידיעת האחדות, על הסתירה שבדברים, גם היא מתחוללת לאיטה. אותה הבנה הרמוזה בתיבת ויבן תחלחל באברם, ואחר כך כשיבנה מזבח נוסף, לא יגביל את האל לכדי נראותו, ומיד נווכח.

ויעתק
לשון העתקה. שמביא עצמו כמות שהוא מנקודה לנקודה, והדרך איננה נחשבת. (וזה שיעור ראשון במכניקה.) ורמז הוא לדבר היותו עתיר נכסים, שהון עתק לו, וכבד הוא. ועוד ילך ויוסיף ויכבד. ועוד עניינים בעתק: האחד לשון עתיק, לשון עבר רחוק מאד, וזה רמוז בדברינו שבפסקה הקודמת, ואברם נפרד מן העתיק, ועל כן ההעתק יש בו מן החידוש, וזו סתירה נפלאה. וכן במשמעות דברי בלע, וגם מזה מעתיק אברם עצמו. ואפשר לומר שאלון מורה היא מעין מקווה שבו נטהר אברם מעברו, והכנה הוא לקראת עתידו, וזה נראה יפה בתיבת לזרעך שדברנו בה מעט.

ויעתק משם ההרה
מאלון מורה/שכם אל ההר. ורמז בתיבת ההרה לדבר הריונה של שרי בעוד שנים הרבה.

מקדם לבית אל
אברם ואהלו (אהל במשמעות משפחה, כבודה, כמו בלשון ערבית) ממזרח לבית אל, ובית אל ממערב להם. על כן כתב מיד – בית אל מים.
וממערב לאברם העי. בין בית אל ובין העי נוטה אברם את אהלו, וזה לו מקום השתקעות ראשון. שבאלון מורה עבר עליו מה שעבר, אבל לא ישב שם. ובמקומו שעל ההר, בין בית אל ובין העי, התיישב לראשונה. ממערב – עברו של אברם – שהיה לעיי חורבות – על כן עי, וממזרח לו – אורו ועתידו – זה בית אל. ופשט הדברים הוא עומקם.

ויבן שם מזבח לה'
ועוד הבנה באה בו, והוא בונה מזבח לה' – הפעם בכללותו.
ויקרא בשם ה'
ולא מגלה לנו, הקוראים. רק הוא יודע שם ה', ורק הוא לבדו קורא בו. וזו הבנה שפעמה בו, ואולי מתקן הוא חטא ישן של דור שלם שבו נאמר, אז הוחל לקרוא בשם ה'. אברם קורא בשם ה', וזה זבחו. שגם כאן אין קרבנות גופיים, שאין עולה ואין חטאת. רק שם. וזו דרך: שתחילה קורא בשם ה' המוגבל, ואחר כך הכללי, ולאט לאט מתקרבים זה לזה, שקרבן לשון קרבה, ורק אחר כך יוכלו להתקרב זה לזה בגוף. ויש כאן מעין תיאור של דוד ורעייה, שתחילה המפגש מוגבל לאשר רואה העין, ואחר כך לאשר רואה הלב, ויש מקווה, שאמרנו בלא דעת, ויש הבטחה, ויש זרע. וכל זה באלוהים ובאברהם, ותואם מאד לאחד היה אברהם (שבסימנו אנו מפרשים סיפוריו), ולאחדות שבין בני זוג שזכו לדעת. וכל זה כאן, וגדול הדבר ונפלא עד מאד. ונוסיף כאן כי אולי לזה רמז הנביא באומרו אברהם אוהבי, ולא זו בלבד, אלא שאומר זרע אברהם אוהבי שלא אברהם לבד אוהב ה' הוא, אלא זרעו אחריו הוא שאוהב, ואת זה נראה ביצחק, וביעקב, ובעם ישראל לעד ולנצח נצחים.
[ועוד ישוב ויאמר באברהם ויקרא בשם ה' אל עולם, וגם ביצחק וגם במשה ייאמר בעתם ויקרא בשם ה', וזה בחינת מעשה אבות סימן לבנים. והפרש בין האמירות, ונזכיר כי רק במשה נלמד שם ה' כפי שהוא קורא לעצמו, וכפי שמשה קורא לו. כעם – למדנו את שמו שם.]

ויסע
ולא ויעתק, רק נסע, שכבר עבר את אשר עבר.

הלוך ונסוע הנגבה
וראינו מזרח ומערב ועכשיו דרום, ויש לחשוב שבא מצפון. ותיבות הלוך ונסוע מרמזות לי על התמשכות, על זמן, שמעט מעט הולכים אברם וכל שבטו, על גב ההר, מצפון אל דרום, אט מתוודעים אל הארץ ואל סודותיה, אל חמוקיה ואל נופיה. ויפה הדבר.

שבחים והלל לאל עולם על אלה הדברים שעברו בי, ומי יתן ויסולח לי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי ה' הנאמנים.
הקריאה והקדושה לחי עולמים, הרון והרוממות לחי עולמים.
אור לאחד בשבת בהעלותך, ג' בסיוון התשע"ד, 47 ימים לעומר, יפו.

וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה': וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s