אין איל (בראשית י"ב, י"ד – כ')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד: ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה: ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמרים ועבדים ושפחות ואתנת וגמלים: וינגע ה' את פרעה נגעים גדלים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם: ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך הוא: למה אמרת אחתי הוא ואקח אתה לי לאשה ועתה הנה אשתך קח ולך: ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו

פשט הפסוקים
כאשר מגיע אברם מצרימה נוכחים המצרים ביופיה של שרי, והיא נלקחת אל בית המלך פרעה, ולמעשה נקנית מאברם בכסף רב. הדבר אינו מוצא חן בעיני האלוהים, והוא מתערב ומעניש את פרעה ואת בני ביתו. פרעה שולח לקרוא לאברם, ונוזף בו על התנהגותו. הוא מחזיר לו את שרי אשתו, ומשלח אותם מעליו תחת ליווי.

התבוננות

הערה
אברם ושרי נפרדים כאן לצורך עניין מסויים, ואנו מפרשים. בעתיד ייפרדו השניים שוב. כשנגיע לפרידה השניה, נבחן מחדש את הפרידה שבכאן, שבה אנו באים לעסוק כעת. נבחן את הדומה ואת השונה, את הגורמים לכל פרידה, אילו עניינים מסתתרים בכל אחת מן הפרידות, אילו עניינים קדמו להן ואילו עניינים באו לאחריהן. בכלל, אלה שתי הפרידות הינן, לטעמי, הציר שסביבו חגים סיפורי אברם/אברהם, וזאת על שום אחד היה אברהם, שלאורו אנו מפרשים. שאחד היה אברהם כולל את שרה. ובשתי הפעמים שנפרדו, לא־אחד היה. ועוד אנו מוצאים בעניין זה את פסוקי נבואת ישעיה: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. אברהם ושרה יחד נקראים אחד, וכנגד זה ברכה ורביה. (והריבוי והאחד – סותרים). והוא האב, והיא המחוללת, ויהא עלינו לתת דעתנו על כל אלה, ככל אשר נוכל.
וכן, ישנה גם פרידתם בעלמא הדין, שהיא הלכה לעולמה הרבה שנים לפניו, ובזה נעסוק שם. וכל זה בעה"י אכי"ר.

ויהי כבוא אברם מצרימה
דברנו בעניין זה בפסוק הקודם, שביאת אברם מצרימה הריהי ביאה, והיא ערבוב זרעו במצרים, והמעשה עולה יפה, ופורה, ותולדתו – עם. וזה רמז כה דק, וככל הנראה הגיעה העת, ווי לי אם אומר ווי לי אם לא אומר, ולוואי ויכולתי לבכות הרבה בכה, ואין בי דמעות לזה העניין, ואין בי דמעות לכלום.
ועל כן, ורמזנו מעט, שרי חייבת ללכת מאִתו, והוא חייב ללכת מאִתה. שעניינים גדולים הם. וגם תיבת מצרימה עולה גי' לפרעה, שאברם בא לפרעה, וזה רמז לפריעת הפרע בבריתו של אברהם אבינו, מחד, וכן להזרעה ביציאת מצרים (לא נשאר בהם עד אחד ואחד זה אברהם, כאמור. אבל אומרים חז"ל – אחד זה פרעה, שנשאר והלך למלוך על נינוה. ובתהלים (ומשם גם בסידור התפילה) נאמר אחד מהם לא נותר – שהאחד שמהם – זה פרעה – הוא לא נותר, אבל האחד שמאיתנו – זה אברהם – הוא נותר עד מאד.)
וכל זה יפה ליישב את הקושיה שכתבה תורה כבוא אברם. למה קושיה? שאם בוחנים את השיחה שקדמה לפסוק זה, שבין אברם ושרי, הרי שהיה לכתוב כבואם, לשון רבים, אבל בחרה תורה לשון יחיד, והנה הבהרנו מדוע. ועל זה דורשים חכמינו, ומתייחס גם רש"י הקדוש, ואפשר לקרוא במקומו.

ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד
למה לא כתב את שרי, ורק כתב את האשה?
ותשובה חיצונה (או ראשונית) לכך היא שלא ראו את שרי שכן לא ראוה כשרי המובחנת, הפרטית, בעלת השם, הנשואה, אלא כאשה כלשהי, כללית. כלומר הפסוק נכתב מנקודת מבטם. זה ראשוני. אם נעמיק את הכיוון הזה, הרי שנוכל לומר שבואו של אברם מצרימה משנה את פניה של מצרים כולה, והמצרים מתחילים להתנהג באופנים שעד כה לא היו נתונים להם. מה למשל? שעד כה לא ראו את יופיה של אשה. כל אשה. רק ראו באשה איזה דבר, נוכחות נסתרת, בעלת איזה תפקיד, ולא ראו את מהותה. וזה מדובר בנשות מצרים, שאת נשות יפת חמדו הם עד מאד, כפי ששיערנו קודם לכן. ומשבאו אברם ושרי גם יחד, פעמה בהם רוח, וראו סוף כל סוף את יופיין של נשים. שיפות הן עד מאד. ועל כן הִלְלוּהָ אל פרעה, שדרכה חוו התעלות רוחנית, וראו את אשר לא ראו קודם לכן. על כן כתבה תורה ויראו המצרים וזה מצרים סתם, אזרחי מצרים, הצופים בשיירה עלומה מגיעה לממלכת, ורואים הם דבר שלא ראו קודם לכן. וכל זה עד אשר באה שיירה בשערי ארמון המלך, ולמצער אצל עיר הבירה, ורק אז רואים אותה השרים ככתוב:
ויראו אתה שרי פרעה ולבסוף רואה אותה המלך. כך ששרי נגלית בהדרגה בתוך מצרים, מן הנמוך והיום־יומי, אל הגבוה, הנשגב, המלכותי, וזה יפה, ויהא עלינו לדרוש בזה. אלא שלפני כן, אם בכלל, נשים לב כי השרים רואים את שרי לעומקה, שלא בנפרד מפרטיותה, והתורה רומזת, והרמז עבה: ויראו אותה שרי פרעה, והרי שמה הוא. אותם שרים שמצד פרעה מכונים שָׂרַי (השרים שלי), רואים את אותה אחת שמצד אברם מכונה שרי [שהיא שרים שלו, היא שררתו וסוד כוחו, היא אשת חיקו, ואוהב הוא לה עד מאד, ולא עזבה על מנת להקים לו זרע, ששנים חיו יחד, ולא העמידו צאצאים, ואפסה תקוותם, וצחקו למשמע תקווה, ועל כל אלה במקומם, וזה בעזרת ה' יתברך.] ומכאן נוכל להסביר את ענישת פרעה, שאחר כך ייתמם לו: מה עשית, למה לא אמרת, למה כן אמרת, והרי ידע, שראוה שריו בדמותה כשרי, וידעו שאשת איש היא, ולא עצרו מלכָּם מקחת, ועל כן נוגעו פרעה וביתו, ולא הוא לבדו. על כן חותמת התורה – על דבר שרי אשת אברם. שידעו.
מיד נתבונן בדברי פרעה ביתר שאת, אך קודם לכן נתעכב על תיבות
ולאברם היטיב בעבורה
ונאמר כי לראשונה נִבּא אברם – ולא ידע כי נבא. (לראשונה – שגם בעתיד נראה נבואה מעין זו). שאמר לשרי בשיחתם, טרם באו מצרימה: למען ייטב לי בעבורך. והנה נמצאנו למדים כי היטיב לו בעבורה, בדיוק כשם שאמר (עם אותו הרמז בדיוק בדבר העבור). ומה טיבה של אותה הטבה? רכוש רב מאד. אלא שבנבואתו שלא מדעת אמר גם וחיתה נפשי בגללך. וכאילו מתעלמת התורה מדבריו אלה. מאשרת את אשר אפשר לה לאשר, ומבליעה את השאר. מדוע? שאין חיות נפשו של אדם בגלל אדם אחר, אלא כל הנפשות כולן מקבלות חיותן מצור המחצבת, חי החיים, אל חי עולמים. והתורה לא ששה לאשר את דבריו של אברם כאילו היו אמת. ומיד עולה קושיה: ואם לא כן, למה נכנסו דבריו אלה לתורה? שיכולה היתה לגנוז אותם מכל וכל. ומכאן שיש בטענה שחיתה נפשי בגללך מן האמת, אלא שבמובלע, במרומז. שברובד הפיסי החיים מתחוללים בקרבה של אשה, והמשכיותם – מן האשה היא. על כן הותירה התורה את דבריו שלו כמות שהם, שהם אמת, אבל לא ייחסה את הצלתו מאת מלך מצרים לשרי. שזה לאלוהים לבדו.

ויקרא פרעה לאברם ויאמר
ויש לתת את הדעת על מוזרות המצב, שבא נווד עם משפחתו וכליו מצרימה, ותוך איזה זמן מוצאת עצמה אשתו בארמון המלך, מיועדת להנשא לו, והנה כעת הוא עצמו מוזמן אל המלך. מה כל זה? והרי אלה ההתרחשויות לבדן – די בהן לרמוז לגיבור הסיפור כי חייו השתנו באופן עמוק, מהותי, וכי למעשה אין הם בידיו עוד. ככלי משחק, הולך הוא לאשר הוא הולך, ועובר עליו אשר עובר, והוא נבחן בכל פעם מחדש: איך ינהג? כיצד ינהג? והנה, נקרא הוא אל בית המלך. האם חושש הוא לחייו? האם יברח? אין התורה מספרת, אבל יש לחשוב שפחד, ולו מעט. ומה עשה? הלך אצל המלך. ואשר יבוא לו, יבוא. וזו נקודה לזכותו, שהתגבר על פחדיו, והתייצב אל מול פני המלך.
לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא
הפסוק עצמו רומז כי אברם ופרעה נפגשו, ששואל פרעה – למה לא הגדת לי, כאילו דיברו ביניהם בעבר. ולו היה המצב שונה, היה אולי שואל למה לא הגדת, כללי, ללא מלית היחס לי. יחד עם זאת, אפשר לחשוב כאן כי פרעה, בהיותו אחד של מצרים, ודברנו בזה קודם, רואה את משרתיו־עושי־רצונו כבלתי נפרדים ממנו. כלומר, לו היה אומר אברם לשָׂרִים כי שׂרַי היא אשתו, היה נחשב הדבר כאילו אמרו לפרעה עצמו.
[כאן נוכל להעלות רעיון כללי בדבר הסיפר התורני, שהחל משלב מסויים הופך למאבק בין ה' אחד אלוהי ישראל, לבין פרעה, המתיימר לגלם את אחדות מצרים כולה, כלומר לא אחד עם שריו לבדם, אלא אחד עם כלל מצרים. כלומר המאבק מתחולל בזירת האמת והשקר (מיהו האחד האמיתי), ולאו דווקא בזירת הטוב והרע (שהוא מאבק מתמיד המתחולל בתוך הנפש פנימה, ומשם זולג למוסר הבין־אישי, ליחסי כלל ופרט וכו'). וזה רעיון בלבד, אולי נזרע כאן איזה זרע להבנת מאבק ישראל־מצרים, ואולי נבוא לעסוק בו מאוחר יותר, אם בכלל.]

לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ
אופן אחד של קריאה: למה אמרת: "אחתי היא"? ואקח אתה לי לאשה. ועתה – הנה אשתך. קח ולך.
אופן אחר הוא כזה: למה אמרת: "אחתי היא ואקח אתה לי לאשה"…. כלומר, אברם אומר בדבריו כי על אף שאחותו, לקחה לאשה. ופרעה לא הבין. וזו קריאה מעט מפולפלת, שמאפשרת לראות את האמת שבדברי אברם. אבל מן ההמשך היא פחות מסתדרת, וודאי שאיננה קריאת פשט, שהפשט – כדרך הקריאה הראשונה הוא.
על כל פנים, פרעה, מיתמם או לא, מרומה או לא, מכיר בכך ששרי אשת אברם היא, ועתה – הנה אשתך, והוא אינו פוגע במי מהם.

קח.
קח מה? קח אותה? קח את הרכוש אשר אעניק לך כפיצוי? ונראה כי שתי האפשרויות מתקיימות.

ולך
לך ואל תחזור.

ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו
מה שמעניין בפסוק הוא ההעלמה המוחלטת של אברם. עליו, אותו, אשתו, כל אשר לו. אבל שמו אינו נזכר. ונראה כי הכתוב מרמז בכך על כוונתו של פרעה, על הלך רוחו, שרוצה להעלים אברם מזכרונו – כמו לא היה מעולם.

וישלחו
לאן? ששילוח דבר מכוון הוא. ונראה כי לכל מקום שאינו מצרים.
וכן וישלחו – זה שלוח קן. ובשלוח שומר המשלח את הבנים לעצמו, ואת הציפור האם שולח לדרכה. ומכאן שאברם ושרי יחד הינם האם המשתלחת, וכעת ערוכים הם יותר להעמדת זרע אנשים, ולקיום ההבטחה – לזרעך אתן את הארץ הזאת. ועוד זמן יחלוף עד שיתרחש הדבר, אבל הזרע נזרע, אברם ושרי עוברים את אשר הם עוברים, ומקבלים מן הנסיון את אשר צריכים הם לקבל, למען קיים דבר האלוהים. וכל זה דווקא במצרים, דווקא בידי פרעה, מה שמהדהד את הרעיון שהעלינו קודם, בדבר מלחמתם של אחד אלוהינו ואחד אלוהיהם. אם נדקדק עוד, הרי שמצוות השלוח לא התקיימה נכונה: שעל המשלח להשאיר איזה דבר בידו. אבל הם שלחו את כל אשר לו, ולא הותירו דבר בידם. ומכאן שאפשר ששעבוד בני ישראל במצרים, הריהו מעין תיקון לתקלה שיצתה תחת ידי פרעה – שבני ישראל הם הם אותם הבנים שביקש פרעה להשאיר עמו, בשלחו את אמם לדרכה.
וזה יפה וחביב מאד.

שבח לאל עולם על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדי ה' הנאמנים.
האדרת והאמונה לחי עולמים הבינה והברכה לחי עולמים.
יום רביעי בשבת שלח לך, י"ג בסיוון התשע"ד, יפו.

וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s