אין איל (בראשית י"ג, ה' – ז')

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים: ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו: ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ

פשט הפסוקים
גם לוט, העולה עם אברם ממצרים, הוא בעל רכוש, מה שמעורר בעייה בחלוקת המשאבים בין לוט לאברם. בעייה זו מובילה לריב בין עבדי אברם לעבדי לוט.

התבוננות
ראינו קודם לכן כי התורה נותנת דין וחשבון בעניין רכושו של אברם, וכן ראינו שהרכוש הזה מופיע ברבים מסיפורי אברם. אבל בכל הנוגע ללוט – הס. אין אנו יודעים כיצד צבר את רכושו הרב. מעבר לצאן ובקר שיש לו, כמו לאברם (ולרבים אחרים, יש להניח), מחזיק הוא גם במה שקוראת התורה אהלים, תיבה המתפרשת פשוט כרכוש. ומה לב העניין? אם נחזור על צעדינו אט אט, נגלה איזה דבר:
א) אברם ירד למצרים כשהוא קל יחסית, וחזר כבד מאד – את רכושו עשה במצרים.
ב) לוט עולה ממצרים כשהוא בעל רכוש – איננו יודעים כיצד השיג את רכושו.
ג) בכנען מתגלעת מחלוקת בין רועי אברם ורועי לוט.
מסקנות:
1) לוט עשיר מאד מלכתחילה. אפשר שבמות עליו אביו, הרן, עבר הרכושו אל הבן. אפשר שהיה לוט צעיר, ולפיכך נלקח תחת חסותו של אברם, אבל כל הרכוש – על שם לוט הוא. לפיכך, כשלוט לבדו עשיר, והונו שלו מפרנס את אברם ושרה, אין מחלוקת בין רועים לרועים בארץ כנען. אין מי שיחלוק, ומשאבי הארץ מספיקים לכל השבט. כלומר החלוקה היא כזו: אברם הוא מנהיג השבט, לוט הוא בעל הרכוש. רעיון זה מסביר את מחוייבותו של אברם ללוט, שבאה לידי ביטוי במלחמות המלכים.
2) כאשר צובר אברם את רכושו שלו (וזה אחד המפתחות להבנת סיפור אברם במצרים), משתנה המצב הראשוני, המוכר, ונוצר מצב חדש שמוביל לסכסוך: משרתי לוט, שחשו שהם בעלי זכות ראשונים על קרקעות כנען, נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה, שבה יש להם מתחרים בשטח, ומכאן קצרה הדרך למחלוקת.

ולא נשא אתם הארץ
למה דבר בלשון זכר? נשאה היה לו לכתוב. ורש"י מציע שקצרה התורה, שאפשר שרצתה לכתוב ולא נשא אותם מרעה־הארץ, והשמיטה תיבה לקצר. ברוח זו אציע שהִשְׁמִיטה תורה את תיבת עם שהיה לו לכתוב ולא נשא אותם עם־הארץ, ועל כן היה עליהם להיפרד, שהיו בסכנה, שהריב בין הרועים עשה מספיק רעש על מנת למשוך תשומת לב. שעולה תהייה אצל הקורא מה פתאום בא שבט אברם לכנען, והולך לאלון מורה, והולך לבית אל, ויורד נגבה, ועוזב ושב ועולה – ותושבי הארץ אינם מגיבים. הרי דבר מעין זה לא מתיישב עם המצאותו של שלטון, שלכל הפחות ישאל מי אתם? מאין באתם? לאן אתם הולכים? וגם על זה יגבה את חלקו. שבמקום שיש שלטון, העוברים והשבים נדרשים לתת דין וחשבון, אלא אם הם נסתרים מעין. ואפשר שנסתרו מעין, והריב בין הרועים חשף אותם אל הסביבה. על כן כתב בסוף אלה הפסוקים – והכנעני והפרזי אז ישב בארץ, ובכך יישב את שאלת עם־הארץ, במובן של יושבי הארץ, ולא במובנים אחרים.
[עוד נכתוב כי אפשר שבאמת היה זה המצב, שלא היה שלטון בארץ, אלא דרו כאן עמים, זה לצד זה, ולא השכילו ליצור מערכת מסועפת של חוקים. ראינו כי מדרום, במצרים, יש מלך, ולפיכך בהכרח שקיימת ממלכה, קיימות מערכות שלטון ואכיפה, ומתקיימים חוקים והסדרים. אך אפשרות זו, הגם שקיימת, קלושה היא בעיני, שאין דרך לקיים עם במרחב, ללא אכיפה כלשהי. בין לבין נמצאת אפשרות השלטון החלש והפרוץ, שהוא אינו בעל אמצעים, ואינו מתעכב על זוטות, כמו מעבר של אנשים בארצו, וגם זה חלש בעיני. כל זה נכתב כי אפשר שבהמשך אדרש לאפשרות של העדר שלטון בארץ כנען].

לשבת יחדו
מופיע פעמיים באותו הפסוק, ומעלה שאלה. וגם זה מתייחס על סוף הדברים: והכנעני הפרזי אז ישב בארץ, שהנה שני עמים אלה יושבים יחדו, והארץ נושאת אותם לשבת יחדו, והתורה מפליגה באומרה אז יושב בארץ לשון יחיד, ולא אמרה יושבים, לשון רבים, שאין הם שניים נפרדים. לעומת זאת, אצל שבט אברם הקטן, אברם האחד, מתגלעת מחלוקת קשה. קיים כאן הניגוד חריף בין שלוותם הפסטורלית (כלשונו) של יושבי הארץ, לעצבנותם של רועי הצאן.
אם כן, מה נאמר? נתבונן בדברי התורה: תחילה כתבה ולא נשא אתם הארץ וזה כמו עניין חיצוני, שאין די מזון לכולם. אבל אחר כך כתבה ולא יכלו לשבת יחדו, וזה כבר עניין פנימי. שהיריבות היתה קשה מנשוא, ועל כן לא יכולה היתה הארץ לשאת, שהיתה קשה מנשוא.

ודבר מעין זה נראה ביעקב ובעשיו, כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם, ובעזרת ה' נראה שם מה עניינו, וכיצד נקשר לסיפור הרועים שבכאן.

יחדו
תיבה זו עניינה יחד, קיום של קבוצות שונות במרחב אחד, אבל יחד מחזיק בתוכו עניינים נוספים והם של אחדות (ייחוד) ושל שמחה (חדוה), וביחד – חדוות האיחוד, השמחה הנובעת מן החיבור שבין שניים שהיו נפרדים והתולדות המתלוות לזה, ודבר ידוע הוא (וזה עניינה של חתונה). רוצה לומר שלא יכולים היו לשמוח באחדותם, ובעצם לא יכולים היו לקיים אחדות. ואם נתבונן ביחסים שבין העובדים על מנת להבין איזה דבר בנוגע ליחסים שבין האדונים, הרי שאברם ולוט וודאי לא האירו פנים זה לזה, ולא שררה ביניהם הרמוניה – וזאת אחרי השיבה ממצרים. 
עוד נאמר כי תיבת יחדו תחזור ותופיע שלוש פעמים בהקשר אברהם – פעמיים כאשר ילך יחדו עם יצחק בנו, אל הר המוריה, ופעם כשיחזור יחדו עם הנערים לבאר שבע. ובעזרת ה' במקומו נבאר את הדבר, אם יעלה בידינו.

אפשרות נוספת, והיא איננה מן הפשט:
ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני.
שרועי לוט חברו לכנעני היושב בארץ, ואילו רועי אברם בקשו להִבָּדֵּל, ככל הנראה במצוות אדונם. ועל זה הריב, המחלוקת.
ואז:
והפרזי אז ישב בארץ
וזה לשון יחיד, כי מדבר על הפריזי בלבד, ויישבנו קושיית הפועל.

אבל פשט הוא שהכנעני והפרזי אז ישב בארץ.
שני עניינים טורדים את מנוחתי:
האחד, שקודם הירידה למצרים, כתבה תורה: והכנעני אז בארץ, ועכשיו, לפתע פתאום, הצטרף עם הפריזי אל יושבי הארץ. וגם לא כתבה אז והכנעני אז ישב בארץ, משל היתה הארץ מקום מושבו, רק כתבה בארץ, כאילו אומרת ששהה בה דרך עראי בלבד.
העניין השני – ניסוח הדברים. אז ישב בארץ, לעומת ישב אז בארץ, שהוא הניסוח הפשוט יותר.
ובכן מה?
העניין הראשון עניין עקרוני הוא, מהותי עד מאד (ובאמת גם השני, שכל דברי התורה עקרוניים ומהותיים. אלא שלא תמיד נגלית לנו מהות הדברים). הוא מלמד שהארץ איננה ארצם של הכנענים, וכי הם עצמם – בזמן בואו של אברם לארץ – אינם בעלי חזקה על השטח הגיאוגרפי הזה, על־אף ששמו ארץ כנען. וכך, תוך פרק זמן קצר יחסית, יכול היה עם הפריזי לבוא לכאן, ולדור בשכנות לכנענים, ללא כל מלחמה או סכסוך. כך גם יכול היה שבט אברם לעבור בארץ באין מפריע. שבאמת, על פי הבנתנו כאן, לא היה שלטון מרכזי באזור זה כלל וכלל. דבר זה קשור קשר הדוק להבטחה שה' הבטיח לאברם: זהו חבל־ארץ שאין עליו תביעת בעלות, ואין עליו חזקה. וכך, דרך דקויות שבדקויות, רואים אנו שהתורה מכוונת היטב את דבריה אל העם ואל ההיסטוריה. דבר זה עונה על התהייה שעלתה קודם בדבר העדרותו של שלטון מן הארץ: בעת כתיבת הדברים שיערתי כי זו אפשרות קלושה. אך הנה מתברר כי עמוק בין השיטין עומד בדיוק העניין הזה, שאין שלטון בארץ, שאין היא שייכת לאיש, והבטחת אלוהים לאברם, ומכאן לעם, הבטחה נאמנה היא, מכוונת ומדוייקת, ולא באה על חשבונו של שום עם, של שום אדם.
בעניין הנוסח: בהקשר הדברים שאך זה נאמרו, הייתי אומר כי הניסוח הזה מדגיש את חלופיותם של דרי הארץ. אז היו כאן אלה ואלה, בעוד שלפני כן ישבו כאן אחרים, ויש לחשוב שגם לאחר מכן יבואו אחרים. כך שניתן לומר שהנוסח תורם להדגשת ארעיותם של היושבים בארץ. אבל לא זה הדבר שטרד את מנוחתי, ועדיין טורד, ואיני יודע מה הוא.

שבח והלל לאל חי עולמים על אלה הדברים שעברו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן בחסדיו המרובים.
ההוד וההדר לחי עולמים הועד והותיקות לחי עולמים.
ערב שבת חוקת, כ"ט בסיוון התשע"ד, יפו.

וְגַם-לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s