אין איל (בראשית י"ג, י"ד – י"ח)

א.ר.ו.כ

ובחרת בחיים

וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם: ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה: ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'

פשט הפסוקים
ה' מבטיח לאברם ארץ וצאצאים. הוא מאיץ בו לחקור את הארץ ולהכירה ככל יכולתו. אברם מתיישב באלוני ממרא אשר בחברון, ובונה עוד מזבח לה'.

התבוננות
אחרי הפרד לוט מעמו
מכאן שחיכה להפרדות, על מנת שתבנה עוד אחדות אברם, שאמנם אחד הוא, אבל עליו עוד להשתלם. שכן אחד היה אברהם, ואילו אנו עדיין בסיפורי אברם, וחסרה לו אות ה' על מנת שיושלם. ויש כאן סתירה, וראינו בפירושים קודמים.
מה קורה אחרי ההפרדות?
וה' אמר אל אברם
ניסוח יוצא דופן, יחידאי, שכן אנו רגילים לניסוח ויאמר ה' אל…. כשם שכתב בראש פרשת לך לך, וכשם שכותב הרבה בתורה. שורש א.מ.ר נוטה לשון עתיד יאמר, ותחילית ו' הופכת עתיד לעבר – ויאמר. אבל כאן כותב אחרת, וה' אמר אל אברם, לשון עבר ללא ו' ההיפוך. מה עניין הדבר?
אמנם כתבנו ניסוח יחידאי, וכוונתנו לניסוח המלא של המשפט, הכולל את כל ארבע התיבות. אבל יש פעם נוספת שמופיעות תיבות וה' אמר, וגם היא בסיפורי אברהם: וה' אמר המכסה אני מאברהם (בראשית י"ח, י"ז). בבואנו לבדוק פסוק זה, אנו שואלים – למי אמר ה' את אלה הדברים? ואין עונה. לא אמר לאיש, אף לא למלאך. בינו לבינו דבר, בלבו שלו. אם נחיל עניין זה גם כאן, בפסוק שבו אנו אוחזים, הרי שמדבר ה' בלבו, בינו לבינו, והוא מכוון לאברם, והלה, אבינו, שומע את רחשי לבו של האל האחד. שכן, כפי שכתבנו שוב ושוב, אחד היה אברהם.

שא נא עיניך
הקבלה לנשיאת המבט של לוט קודם לכן, ומכאן שהשפיל אברם מבטו. אלא שלוט עמד אל מול אדם, אברם, ואברם עומד לבדו, אל מול הריק, מול האחד הבלתי נודע, ועל כן משפיל מבט. והאחד אומר: שא נא עיניך וראה. שציווהו לראות, והרי דבר מוזר הוא, חידתי הוא. שכל אדם בעל ראייה רואה. אבל אברם רואה במצוות ה', ואילו אנו רואים כי כך הורגלנו לעשות. ואנו יכולים לצפות שכך יעשה אברם, שכן ה' ציווה. אבל התורה אינה כותבת וישא אברם מבטו, אלא ממשיכה. ודבריה מפתיעים.
מן המקום אשר אתה שם
אברם נמצא במקום. והלא המקום הוא אחד משמות האלוהים. אלה דברי אלוהים חיים לאברם: אתה במקום. עם זאת, המצאותו שם אין משמעה עצירה ומנוחה, שהגענו אל המקום, ומה לנו לזוז ממנו. לא. המצאותו של אברם במקומו מחייבת אותו לפעולה, ללימוד, להכרה. לבחינתם של דברים. לראות את כל העברים: צפנה ונגבה וקדמה וימה. צפון – מבט אל הנסתר, אל הדבר אשר צפוּן במציאות, אולי אל המקום שממנו תפתח הרעה. קדמה – מבט אל העבר ואל העתיד גם יחד. אל מה שקדם, עבר, ואל מה שנמצא מלפנים, קדימה. וזה מתיישב יפה עם היותו של קדם מזרח, שכן השמש זרחה ובמהלך היום הזריחה קדמונית היא לנו, היתה ואיננה עוד. אך באותה מידה בדיוק, זריחת המחר הנמצאת בעתיד, בעדיין, קדימה לשעה זו, והיא הולכת וקרבה, ובא תבוא. ימה זה מערב, כידוע, אבל התורה קובעת תיבת ימה שהיא בחינת מהויות הדברים, כך: י(ה) – מה? בחינת האלוהות, שהיא היא בחינת החיים, התעמקות בהם, הן במישור האישי, והן במישור הכללי, הרחב עד לאין קץ. בחינה כזאת של מערב מביאה עמה תולדות: ערבה היא לבעליה, הבחינה, ומביאה עמה שלווה ונועם. והיא ערבות אחים וערבונם זה לזה , וגם ערב־רב מביאה היא עמה, ויש לדעת לנפות. ויש עם עָרָב, ומקומו דווקא במזרח, ושאיפתו אל השמש השוקעת, אל המערב, ימה, ורואים אנו בעינינו שאיפות התפשטותו ותוצאותיהן – חיים. גם אם באות התוצאות מתוך המלחמה. ולבסוף נגבה, שחתומה היא לנו, ולא נפרש. עוד נִתן דעתנו על כך שארבע/ת הרוחות נחלקים לשני צמדים, צפון ונגב, קדם וים, והם מהווים שני זוגות הסותרים זה את זה מחד, אך משלימים זה לזה לכדי מערכת אחת, מאידך. על כן כתב ו' החיבור בכולן, צפון ונגב וקדם וים, שכן שני הצירים – האופקי והאנכי – מחוברים ביניהם, משלימים את המערכת לכדי אחדות.
ואברם אכן מסתכל בדברים, ומשלימם מדעתו, ככל שהולך מסעו ומעמיק. והיכן מסעו? באלוהות. וכשהולך ומוסיף כותב הוא את הדברים הבאים: עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום (ספר יצירה, פרק א', משנה ה'). כלומר לצירי המרחב אורך־רוחב (מזרח־מערב, צפון־דרום), כפי שמופיעים בפסוקים שבדברי האלוהים מוסיף הוא את ציר הגובה (עומק רום־עומק תחת) ליצירת מערכת מרחבית תלת מימדית, ועל זה מוסיף הוא את ציר המוסר (טוב־רע) ליצירת מערכת אנושית בתוך התלת מימד, וראשון מציב את ציר הזמן (ראשית־אחרית), המופיע לעיתים כציר נצחי, אל־זמני, ולעיתים כציר חולף, זמני, ורמוז הוא בתיבת קדמה, כפי שראינו.

כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם
וכעת בא פסוק זה ומתיישב עם אשר פירשנו קודם. את כל הארץ אשר אתה רואה משמע – כל אשר תוכל להבין מדעתך, באשר תעמיק חשוב. כמו בוחן האל את אברם, נותן לו נתונים מסויימים, ורוצה לראות האם יוכל התלמיד להשלים את התמונה כולה. שהיה לנו לצפות שישלים אברם את ציר הגובה, שכן הוא ציר מתבקש כאשר בוחנים את מימדי המרחב. אבל אברם השלים עוד, את המוסר, את הזמן, וכל זה, נתון לו ולזרעו עד עולם. ושתי תיבות עד עולם, רמז נוסף הן לאברם, וגם לנו, בדבר הציר הנסתר (עומק ראשית־עומק אחרית). ומה עיקר הבחינה? לדעת שה' יתברך מעבר לכל הצירים כולם, ואין הם מגבילים אותו כלל. שראשון הוא, ואין ראשית לראשיתו, ואחרון הוא, ומבלעדיו אין אלוהים. ויש להבין נקודה זו היטב. ה' איננו אנוש. אין הוא מוגבל כלל. וגם אי קיום איננו מהווה מגבלה בעבורו. והבן היטב.
עוד: הבטחה שניה היא. הארץ המובטחת הובטחה יותר מפעם אחת, והיא היא חוזרת ומובטחת שוב ושוב. פעם אחת, וראינו (פרק י"ב, פסוק ז'), הבטחה קצרה, כוללת, ללא פירוט, ללא תנאים וללא מגבלות. אבל ההבטחה הזאת, השנייה, מפורטת היא, ומכירה באברם כיורש הארץ. שתחילה אמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, והרי הבטיח לדורות לעתיד לבוא, ולא כלל אברם בהבטחה. אבל כעת מוסיף את אברם – לך אתננה, וכן מוסיף את תוקף ההבטחה בזמן – עד עולם. ועוד מפרט את פוריותו יוצאת הדופן, שתהא עשירה כל כך, כעפר הארץ שאין למנות, ואם יוכל איש למנות, הרי שיימצא מספר צאצאיו של אברם רב עד כדי כך. אבל מעבר למספרים המרשימים, מאפשר האלוהים לאברם לעמוד מולו בהמשך הדברים ולהתוודות – ואנכי עפר ואפר. ומתי אומר? כשבא להתווכח עם האל בדבר הצלת סדום. ומזכיר את היותו עפר, כמו אומר לאל – אתה אמרת שזרעי כעפר הארץ יהיה, והלא עפר גם אני. התלבש במידת הארץ כולה, ובתורת ארץ עמד וביקש על בני אדם, גם אם רבתה חטאתם. שרואה הוא בכל יושבי הארץ בנים לו, וזו גדלות שאין לשערה כלל וכלל, ואני – כמפרש – משתאה נכחה.

קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה
שב וחוזר על ההבטחה, והפעם מציין את אברם לבדו, ללא דור ההמשך היוצא ממנו. ומוסיף ציווי – קום התהלך. צא לדרך. וכן מציין מפורשות את תיבות אורך ורוחב, ובתוך הדברים שאומר, ממשיך ובוחן את אברם, לראות מה יעשה, כיצד יקיים את הציווי, כיצד יפעל נוכח ההבטחה.
ומה עושה אברם?
ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה'
הוא מתיישב בחברון. וזה מוזר עד מאד, שהרי אך זה ציווהו האל לקום ולתור את הארץ. והיה לנו לצפות שילך ויתור. אבל לא. אברם נוטה אהלו באלני ממרא, ובונה מזבח. ומכאן שישב והגה בדברים עד מאד. טרם יצא לדרך הפיסית, יצא לדרך נפשית, העמיק בדברים אשר דבר עמו ה'. וכשם שעשה אז, בהבטחה הראשונה – ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, עושה כן גם עתה – ובונה עוד מזבח. ומזבח שלישי הוא.
ובמזבח הראשון בנה לה' הנראה אליו. ובשני בנה מזבח לה' ויקרא בשם ה'. וכעת בונה מזבח לה', ומחריש. לא ה' הנראה אליו, לא קורא בשמו, לא מקריב. רק בונה מזבח, ומדומם נפשו. ותגדל נפש אבינו עד מאד.

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:
יהי ה' אלוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו. הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך. קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך. כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו. בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך.

שבחים והודיה לה' יתברך על אלה הדברים שפעמו בי.
ואשר חיסרתי יושלם ואשר פגמתי יתוקן, והרבה עשיתי מזה ומזה.
הכתר והכבוד לחי עולמים הלקח והלבוב לחי עולמים.
אור ליום ב', ראש חודש מנחם אב, התשע"ד, יפו.

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה: וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אין איל, משה, פרשת לך לך, תורה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s